פורום נסיונות פעילים (עמוד 1390)

המשיח יבוא ויציל אותי מזה.

 

איפה האמונה שלך יאלדה?!

האמונה קיימת היא פשוט אולי לא ממש שלמה.

 

גיוועלד.

יידיש אני לא יודעת.

 

שיהיה לפחות משהו ברררר

איזה סיוט זה להיות עם הדבר הזה.

כל כך הרבה סטיגמות שאי אפשר לספור.

והדבר הכי כואב,

מי ה**** שהמציא שאין להם רגשות?!

הם אנשים כמו כולם רק שיש להם משהו שקצת מגביל,

תלוי מהיכן מסתכלים.

זה לא אומר שהם מכונות חסרות רגש!

 

אתם יודעים למה אני ער עכשיו?
למה איני מצליח להירדם?
זה פשוט.
עכשיו זה נראה ברור..

אני צריך יותר עדינות

@ל@ליידי מאדם מיס @פטל.

נראה לי שפספסתם את הקונספט של הפורום

מחר יום שישי. שבת בירושלים עם כל המשפחה. התרגשויות של חתונה.

@כפ

אני לא אוהבת גלים.

נחמו עמי
יאמר אלוקיכם

דברו על לב ירושלים

אמר ה', את מי צריך לנחם
האם לא אותי צריך לנחם?

מי שנשרף ביתו, מי שנשבו בניו,
מי שנטרף צאנו-
האם לא אותי צריך לנחם?

נחמוני נחמוני עמי!

ומחיתי דמעה מעל כל פנים
ושבו בנים לגבולם

(אהרֹן רזאל)

נקיקיה אסור לאכול אבל קרפ צרפתי מפוצץ בשוקולד מותר

אחד שתיים שלוש

בועות בועות בועות

בלוניים

בקול מאנפף

 

והיא תמיד הייתה ליידי

ותמיד היתה לה נזלת

ופעם אחת ג שאלה אם היא צריכה טישו

ופעם אחת ג נכנסה איתנו לארון שיישבנו

ופעם ג אהבה אותה ולא אותי

ופעם לא ידעתי שצריך להיות עצובים בגלל זה

 

אז פעם שמחתי

ורציתי להיות חברה של צ כי היתה לה קשת אדומה יפה

אז היה לנו סטוץ כזה של יום

 

ופעם אני וא ישבנו בחצר, והחלפנו טבעות

ואז היא באה אלי , ואכלנו טוסט עם זיתים

וראינו אסי וטוביה

ולמחרת לא זכרנו כלום

 

וביום הראשון של כיתה א

ראיתי את מוריה, ולא אהבתי אותה, כי היא היתה כזאת קטנה

והיא הייתה עם אחותה

ועם חולצה שחורה

וקוקו מפורק

ומבט מפוחד

 

בסוף אהבנו עד כיתה ג

עד סוף הקיץ

ומתו להם השרקנים, והם עברו דירה

וחסל

 

ופעם רציתי להגיד את הפרק הארוך, 

מזמור לאסף, אלוהים אל דמי לך

כי התאמנתי וזכרתי אותו בעל פה

וגם י רצתה

אז כמעט בכיתי

בסוף קיבלתי אותו

ולא הייתי בכלל שמחה

 

 

ופעם ראיתי

תמונה שלי על הקיר באולם

ילדה קטנה עם נעליים ורודות גדולות

ואפונציק קטן

 

וצחקנו עלי

ושמחתי

 

והכירו אותי

וידעו אותי

יותר משידעתי אני את עצמי

 

ופעם היא ישבה מאחורי

גב לגב

והיה לה שיער ארוך ארוך שדיגדג לי תמיד בצוואר

ודחפתי אותה

והיא דחפה אותי

עד שא הזיזה את השולחן

חכמה היא היתה

 

ואז , למרות השיער שלה

נהינו חברות כמעט הכי טובות

כמה שטויות

והרגשנו גאונות

כי המצאנו מכונה מקופסת נעליים שקולעים לתוכה כדור ו- וזהו. 

והיא הלכה לאיבוד

המכונה

וגם היא.

והיא בכלל הסתפרה.

ועכשיו היא אחרת.

 

וא אהבה אותי מדי, במקום לברך ברכת המזון על הטוסט

להחזיר לי את הטבעת וללכת

היא נשארה

ונפגעה

ועכשיו היא הלכה לתמיד

 

וי נופפה לי לשלום באוטובוס

וזכרה רק את פיל פילון

ולא אותי

 

ומוריה רחוקה

ואחרת

וזהו

 

אף אחד לא צוחק עלי יותר

אף אחד לא יודע אותי

ולא מחבק אותי סתם ככה כשאני אומרת דבר שהוא אני

ולא מפייס אותי עם עדשים

ולא מנשק אותי על הלחי

ולא מברבר ומברבר במדרגות למעלה

או בשרותים למטה

 

אף אחד לא.

 

 

 

 

אני מגלה שכמעט כולן הן השרשורים ש גברת-@ליידי מאדם מיס פותחת בלי הפסקה!

 

ליידי יקירתי, צריך לפתוח לך פורום שלם, נראה לי.

לפחות תתייגי אותי מדי פעם, אה?

לא עולמי כמובן.

אבל "במותם ציוו לנו את החיים"

אז החלופה היא לדפוק את הראש בקיר

ודברים כאלה אני לא עושה.