קידוש והבדלה
בורא פרי הגפן
בלב שמחה גדולה
בורא פרי הגפן
חגים ומועדים
לחלחלחלחלחיים
לחיים ילדים
בורא פרי הגפן
בלב שמחה גדולה
בורא פרי הגפן
חגים ומועדים
לחלחלחלחלחיים
לחיים ילדים
בורא פרי הגפןסביון
מה מברכים? מה לענות? בורא מיני מזונות!שעות של אמת.
קחו מפה קחו מצפן, או התבוננו החיצים
ארצ'יבלד
הנה כך עוברת לה הדרך, בין העציםארצ'יבלדאחרונה
סיור בהר הרצל... וואו... משהו שכתבתי בעקבות...המקדש השלישי בדרך
אחד הדברים המודגשים יותר בבני עקיבא, זה התוכן. התוכן המוסף הניתן למדריכים מעבר לכלים הפרקטיים שמקבלים בסמינריון או במהלך השנה מהקומונר\יות...
השבוע זכיתי להיות חלק מהדבר הנפלא הזה. אחרי כמה ימי הכנה, יום ראשון היה השיא. סיור בהר הרצל, שלש וחצי שעות עם אלידע בר שאול. הכנה לרכזים שיעבירו סיור למדריכי שבט נבטים. התרגשות... כל היום אנחנו רושמים, לומדים, מסכמים ומסדרים את המסלול אותו אנחנו נעביר ממש בעוד יומיים למדריכים. ביום שני בערב הגענו שוב לחזרה גנרלית. לראות שזוכרים את הדרך לכל חלקה וקבר שאליו אנו מתכוונים להגיע.
והנה הגיע הרגע: יום שלישי, 19:00, אני עולה עם המדריכים שלי בשביל המחבר בין יד ושם לבין הר הרצל. אני מסביר שההר בנוי משלושה מפלסים. המפלס התחתון ביותר - יד ושם, כיוון שהמקום ההוא מצביע על המעשה השפל ביותר אליו אפשר להגיע בתור בן אנוש וגרוע מכך. מפלס אחד למעלה, גם הוא מצביע על המוות, אבל מנקודת מבט שונה לגמרי. בית הקברות הצבאי. המוות שם מסמל מוות בגבורה, בהצטיינות! לא בהשפלה ודריסה. המפלס האחרון והגבוה ביותר הוא חלקת גדולי האומה וקבר הרצל.
הגענו לחלקת גדולי האומה ולקברו של טדי קולק שלא היה אמור להקבר שם,אך קיבל אישור מיוחד. רגע לפני שהמשכנו נשאלתי את השאלה אותה רציתי לשאול בעצמי ואיתה ללכת לאורך על הסיור: "למה דווקא הם גדולי האומה? הרי כל מי שקבור פה הוא מגדולי האומה ממש! וואו. מאז ועד סוף הסיור, השאלה הזו הדהדה ונשאלה שוב ושוב, ועליה התשובה: כל חלקה היא חלקת גדולי האומה. לגמרי...
משם אני ממשיך לחלקת עולי הגרדום ומקריא שם סיפור על ר' אריה לוין, רב האסירים. על עקשותו הרבה ותחנוניו שיבקשו חנינה, ואלו - לא מוכנים. לא נבקש ולא נתחנן!
השמש כבר מתחילה לשקוע... אני הולך וכולם אחריי אל חלקת הקבר של יהודה קן דרור וכמה שורות מאחוריו אל קבר אחיו אליהו מזרחי. סיפורי הגבורה של שניהם לא יאומנו... אני מדבר ומתרגש, מדבר ומתפעל. ואותם מדריכים בני 16 שלפני שנייה צחקו עלי וירדו אחד על השני, עכשיו כבר מרותקים, מרוגשים וכמעט עם דמעות בעיניים.
אל קבר האחים של יוסף ודוד חיים, או פפיקו ודריקו כך כינו אותם. האבא הוכה עוד בחו"ל ומת, והאמא שהצליחה להשיג סרטיפיקטים עלתה לא"י יחד עם שני בניה שהתגייסו ישר לצבא. הם שכרו בית קטן מאד בירושלים שלושה ארגזים. ארגז לשולחן, ארגז לכסא וארגז ששימש כארון. פפיקו נלחם ונהרג באחד הקרבות. בשבעה הגיעו חברים בודדים מהפלוגה ואמרו לדריקו, אחיך יחסר לנו. כמו שאומרים בד"כ כלל... לאחר שהלכו אמר דריקו לאמו. אמא, החבר אמר שפפיקו יחסר להם. אני הולך להלחם! האמא קמה, רצה לעבר הדלת ו... פתחה אותה לרווחה וקראה לו "בוא! קדימה! צריך אותך במלחמה!" גם הוא נהרג... על קבר האחים כתבה האמא "מאנה להלחם על בניה ובמותם נגאל העם". זו גבורה.
משם, בחושך גמור, כבר עלינו למעלה אל קברו של אוריאל פרץ. שם דיברנו על היותו אבא ורגיש לכולם, וגם לוחם שנהרג. על החזון שלו ומה אמא שלו עושה היום לאחר ששני בניה ובעלה כבר לא איתם... הוצאתי דגל ישראל שהכנתי מראש ואמרתי שזה מה שאנחנו יכולים לעשות בשבילם, ובשבילה. ללא ספק הרגע המרגש בסיור.
כדי לעכל, התיישבנו בצד במעגל ודיברנו מה אנחנו לוקחים מהסיור הזה ואיך גורמים לכל מה שראינו להשפיע עלינו, ועל החניכים שלנו.
סיימנו במפקד מרגש מאד באנדרטה לעולי אתיופיה. 700 מדריכים שרים את המנון התנועה, אני מאמין והתקווה.
אני את שלי - עשיתי.
יצא לי ארוך... אבל ראוי...המקדש השלישי בדרך
ואואנומימית101
לחשוב על כל האנשים שהיו מוכנים למות בשביל המדינה שלנו🇮🇱🇮🇱 והיו מוכנים לעשות הכל כדי לעלות לארץ, והרבה מהם מתו בדרך 
(היהודים שעלו מאתיופיה)
עצוב שהם לא איתנו כדי לראות את המדינה שעליה הם חלמו ונלחמו כ"כ ורצו להגיע אליה ולראות אותה
המוות שלהם היה בגבורה, ובזכותם יש לנו את המדינה הזאת
כתבת יפה, נשמע שהיה לך משמעותי ממש!
(משום מה מה שכתבת העלה לי זיכרונות מהמסע בארץ, שהיה לנו באולפנה)
(היהודים שעלו מאתיופיה)עצוב שהם לא איתנו כדי לראות את המדינה שעליה הם חלמו ונלחמו כ"כ
ורצו להגיע אליה ולראות אותההמוות שלהם היה בגבורה, ובזכותם יש לנו את המדינה הזאת
כתבת יפה, נשמע שהיה לך משמעותי ממש!
(משום מה מה שכתבת העלה לי זיכרונות מהמסע בארץ, שהיה לנו באולפנה)
לגמרי... יש הרבה מאד נקודות דמיוןהמקדש השלישי בדרךאחרונה
זה לא שאני אורטוב נו..
את באה ממקום חשוך
מוזמנים לפתור!Reminder
#החידה היומית - חושבים נכון ולא נורמלי
זה יחסית למתחילים, לאט לאט תעלה הרמה
זה יחסית למתחילים, לאט לאט תעלה הרמה
אם זה למתחיליםטוש
אז מה למתקדמים 
חכי חכי.. יש הפתעותReminder
אולי אני אעלה כל יום 3 חידות ב3 רמות שונות
רמה כמו של היום, רמה נמוכה יותר ורמה גבוהה יותר
רמה כמו של היום, רמה נמוכה יותר ורמה גבוהה יותר
כרגע גם את של המתחילים אני לא מצליחה לפתורטוש
ישמצב שאני חננה טיפשה 
או שמא עלי לומר חנוניתטוש
אולי זה קצת קשה באמתReminderאחרונה
אני אעלה גם ברמות יותר נמוכות,
וגם יש רמז
וגם יש רמז
הוי, עייפתי.שעות של אמת.
צריך לישון ולישון.
אני רטצה את היום הזה שוב.
אני רטצה את היום הזה שוב.
היה מוש.מדבר הלב.אחרונה
צריך את החיבוק הזה לתמיד.
מישהו רוצה לתרום לי סוודר?מתיישב בנשמה
קר לי...
היית מבקש...מיכל318
אז לא ידעתי שיהיה לי קר...מתיישב בנשמה
וגם לא היתה לי דרך להחזיר לך...
אתה לא בבית?מיכל318
ביג דיל, אז היית משאיר את זה אצלך
לא...מתיישב בנשמה
קצת מטומטם מצידי אבל🤷♂️
אתה ברחוב??מיכל318
אז מה, בכיף
משהו כזהמתיישב בנשמה
בהליכה
התכוונתי מטומטם שלא נסעתי הביתה מזמן
התכוונתי מטומטם שלא נסעתי הביתה מזמן
נישארת עד הסוף עם @סבבה והכל?מיכל318
וואי, אין לך אוטובוס לילה לבית?
כעמתיישב בנשמה
פיספסתי אותו...
מיכל318
יש לך הרבה ללכת?
לאמתיישב בנשמה
בעיקר כי אין לי לאן...
הגעתי לתחנה מרכזית, מפה יש אוטובוס בחמש וקצת...
הגעתי לתחנה מרכזית, מפה יש אוטובוס בחמש וקצת...
וואיייייייייימיכל318
איזה מצב לא נורמאלי
מה עכשיו תחכה עד חמש?! תיקח מונית לבית!
מה עכשיו תחכה עד חמש?! תיקח מונית לבית!
חמש זה לא עוד המון זמן...מתיישב בנשמה
מונית זה מלא כסף😬
עוד שעה ורבעמיכל318
פתאום קלטתי שיש לי ציצית...מתיישב בנשמה
חוזלש כבר לא קר לי...
טוב, לפחות זה...מיכל318
לילה טוב!! ובהצלחה בדרך!!
אמןמתיישב בנשמה
לא חוזר על טעות כזאת
איך היה בסוף?מיכל318
מצטרף לשאלה...משה
פתחו את התחנה המרכזית בחמש וחצימתיישב בנשמה
וברבע לשש היה אוטובוס
מיכל318אחרונה
מה זה?אחיתופל
ממ.שיח סוד
שרשור הוידויים החדש של נסיופ!! 
וידויים בנסיו"פ
מה? היה כאן בנסיופ וידויים?אנומימית101
את זה לא ידעתי
!Gotham needs youריעות.
אז עכשיו יש לי חתימה ותמונה וכ"א בערך. אוי השעמוםריעות.
(מי יתחתן איתך ככה תגידי לי, אה?
הוא.
נו, טוב. תחשבי אם את רוצה אותו בכלל.
בטח שכן. אחרת לא הייתי בוחרת בו.
את טיפשה.
זה נכון 
את גם מדברת עם עצמך, שזה נפלא.
כן, טוב.)
כאן מדברים עם עצמנו!ריעות.
ריעות: היי
ריעות: היי
ריעות: את מתחילה איתי?
ריעות: אני מתכוונת להתחתן עם בן, סו.
ריעות: זה לא סותר, כולם יודעים שאת אוהבת להיות כזאת את יודעת מה אסור לומר כאן.
ריעות: נו, אז אני לא מתחילה איתך.
ריעות: מה שתגידי.
|נד בראשו|ריעות.
ריעות: אני צריכה לכתוב אבל אין לי כוח להקליד
ריעות: אז מה את עושה עכשיו?
ריעות: ממציאה כוח
ריעות: כואב לי הגבריעות.
ריעות: תתחילי לשבת זקוף
ריעות: *זקופה
ריעות: אבל זה קשה!
ריעות: התחלפנו בתפקידים בטעות.
ריעות: אופסי?
הירוקדת בגשם
רוצה איתי במקום????
זה קצת קשה לדבר עם אחרים כשאני באמצע לדבר עם עצמי, אז בפעםריעות.
אחרת.
אבל תודה!
ריעות: את מנסה להיות מצחיקה?ריעות.
ריעות: לא.
ריעות: שקרנית.
ריעות: מה ריעות עושה עכשיו?
ריעות: אמיצה.
ריעות: זה לא פעולה.
ריעות: זה תואר.
ריעות: נכון.
ריעות: נו?
ריעות: אז זה לא מה ריעות עושה עכשיו, זה מה ריעות עכשיו.
ריעות: יש לי היום שיעור פרטי!
ריעות: מה נזכרת בזה עכשיו?
ריעות: נזכרתי, כמו שנזכרים.
ריעות: זוכרת את ההוא מל"ג בעומר?
ריעות: כן, נו?
ריעות: לא נזכרתי בו, פשוט בחרתי זיכרון להזכיר לך שאת סתומה לגמרי.
ריעות: אין דבר כזה לגמרי.
ריעות: אה, נכון.
ריעות: אז מההתחלה?
ריעות: אז מההתחלה.
מההתחלה:ריעות.
ריעות: עדיין כואב לי הגב ואני יושבת זקופה.
ריעות: מסכנה שלי.
ריעות: זה קצת... קריפי.
ריעות: מה?
ריעות: שאני שלך.
ריעות: כן, טוב, העיקר שאת של מישהו.
ריעות: |משתתק|
ריעות: פגעתי בך?
ריעות: אני של ההורים שלי, לא?
ריעות: כן, בדיוק.
ריעות: הייתי מקללת עכשיו אבל אני לא מקללת מתוך עיקרון.
ריעות: וחוץ מזה לא מקללים כאן.
ריעות: כן, גם זה.
...ריעות.
ריעות: היא הייתה פה לכמה רגעים.
ריעות: למה את עוקבת אחריה?
ריעות: כדי לדעת.
ריעות: לדעת מה?
ריעות: אם הוא צדק.
ריעות וריעות מדברות על אלוהיםריעות.
ריעות: אלוהים.
ריעות: מה איתו?
ריעות: למה שאני אדע? פשוט ריעות שלמעלה סיכמה שאנחנו מדברות על אלוהים.
ריעות: ריכולים וכזה או משהו גבוה?
ריעות: אין לי שמץ.
ריעות: אז אלוהים.
ריעות: אלוהים.
ריעות: החבר הכי טוב שלנו. ואבא. ומלך. ומשענת. ואהבה. הכול.
ריעות: בחיי, מי שירצה אותי ממש יזכה.
ריעות: האסוציאציות שאת עושה לעצמך מדהימים.
ריעות: בטוחה שככה אומרים את זה?
ריעות: לא.
ריעות: אה, נכון. לא אכפת לך מה חושבים עלייך.
יש לי למיין 1200 תמונות אחרי שמיינתי 400. דברו על זהריעות.
ריעות: החיים קשים.
ריעות: ומהנים.
ריעות: כשיש כוח.
ריעות: אל תיכנסי לזה עכשיו.
יש לי למיין 15,000 תמונות🙄הר ומדבר
לא מקנאה בךריעות.
לא דיברתן על התמונות שלי.ריעות.
ריעות: אני צריכה מישהו.
ריעות: |שותקת מפאת כבודה של ריעות|
אתן מתעלמות ממני כאילו?ריעות.
ריעות: את מי?
ריעות: לא מישהו ספציפי.
ריעות: הוא כן ספציפי, לא?
ריעות: כשחושבים על זה.
הנה משהו בשבילכן: גות'האם!ריעות.
ריעות וריעות: גות'האם!
ריעות: 
אמרנו ביחד
ריעות: אנחנו מדהימות
ריעות: אל תעופי
ריעות: אמרתי אנחנו
ריעות: אנחנו מדהימות!
ידעתי שלא תעמדו בפיתוי ריעות.
ריעות: את יודעת משהו?
ריעות: אני יודעת מלא דברים. על מה לספר לך?
ריעות: לא... התכוונתי, את יודעת? אני מכניסה רמזים למצב רוח שלי בכל מקום.
ריעות: מזכיר לי את ג'ייד. כלומר פטרישה.
ריעות: יאו בית אנוביס!
ריעות: כן, געגועים.
מי שמביט בי מאחור לא יודע מי אניריעות.
ריעות: שלא יתקפל. אני רוצה שאנשים יקראו את זה.
ריעות: מי קורא את זה בכלל?
אני!פנים אחרות.
גם אני, מסתבר.אלגאוי
...גלידת לימון
אני...מתיישב בנשמה
|משתתק|ריעות.
והזכרת לי את הקטע הנהדר\מדכא הזה:אלגאוי
חסום לי. אתה יכול להעתיק לכאן?ריעות.
הנהאלגאוי
לפני יומיים העברתי הרצאה על רפואה ומגדר בפני קהל נלהב וערני. אני אוהבת את הנושא הזה, השקעתי זמן רב בבניית מצגת נהדרת, ערכתי שני פיילוטים לפני ההרצאה עצמה כדי לוודא שכל הפרטים נכונים והכל מתקתק כמו שצריך. קיבלתי מחיאות כפיים, שאלות רבות, מחמאות ופידבק חיובי מלוא הטנא. כולם הכתירו את האירוע כהצלחה, ואפילו נתבקשתי לעשות שידור חוזר בקרוב.
והרגשתי חרא עם עצמי.
מדוע? שאלה יפה, עם תשובה לא פשוטה.
בין יתר הנושאים שעלו בהרצאה, שאלתי את עצמי ואת הקהל מדוע היחס של עולם הרפואה לנשים נוטה להיות יותר לא-רציונלי מאי-הרציונליות שאותו עולם בדיוק מייחס לנשים עצמן. במילים פשוטות יותר, עולם הרפואה נוטה לייחס לנשים רגשנות מוגזמת והיסטריה, ובאותה נשימה כושל באבחון של בעיות קשות ואמיתיות שנשים סובלות מהן, כי הוא מייחס את הסימפטומים לרגשנות והיסטריה. פוסל במומו, ומאשים את הנשים שזה מומן.
אז התשובה לשאלה מדוע הרגשתי חרא היא שבאופן אובייקטיבי יש לי מחלה, אבל המחלה עצמה לא פועלת בדרכים הגיוניות ולכן קשה להתמודד איתה בכלים רציונליים. כמו כל דיכאון מנוסה, גם הדיכאון שלי מצויד בקול ערב ומשכנע שאיתו הוא מדבר בתוך הראש שלי. ברוב הימים, כשהתרופות פועלות את פעולתן, הפסיכותרפיה עוזרת והחיים שגרתיים, הקול הזה רק ממלמל מדי פעם ברקע, מספר לי עד כמה אני כישלון ומזכיר לי שאם משהו לא מסתדר, מהגשת התזה ועד ניקוי האבנית בקומקום, תמיד אפשר להתאבד. אני משיבה ב"ממ-הממ" בלתי מחייב, וממשיכה בדרכי. רוב הזמן אנחנו חיים בשלום זה לצד זו, הקול ואני*.
אבל בימים מסוימים, שלמרבה הצער אין דרך לחזות מראש, הקול הזה משתלט על החלל שבין האוזניים שלי ונשמע רם וצלול. והוא לא סותם את הפה, בחיי, אפילו לא לרגע. והוא נשמע הגיוני, ונכון, ומפתה. אפילו חומל לפעמים. בימים האלה, המאבק בו גובה מחיר נפשי ופיזי ומותיר אותי מותשת. משום שלכאורה לא קורה שום דבר יוצא דופן ומשום שהוא לא מותיר שום סימן חיצוני, לרוב האנשים קשה להבין מה בדיוק עובר עלי. ולי כמובן קשה להסביר כי – ראשית, אני לא בטוחה שמותר לי להרגיש רע כשאין לכך לכאורה שום סיבה, ושנית, אני לא בטוחה שלגיטימי לבקש עזרה, כי את המחלה אי אפשר לרפא, כל מה שאפשר לעשות הוא לסבול אותי עד שיעבור הגל הנוכחי. אולי יום אחד אפשר יהיה לומר "התקף דיכאון" באותה צורה שבה אנחנו אומרים "התקף אפילפסיה" או "נפילת סוכר", אבל עוד לא הגענו לשם.
אז הנה מה שקרה ביום שאחרי ההרצאה, מבחינה אובייקטיבית:
קמתי בבוקר. קראתי שפע של מחמאות ברשתות חברתיות שונות על ההרצאה, קיבלתי שבחים ואמרתי תודה, התבקשתי להרצות שוב. עבדתי על כמה פרויקטים ועמדתי בלוחות הזמנים. ביקשתי לדחות פרויקט אחר והדחייה אושרה. שוחחתי עם כמה חברות שדרשו בשלומי. הלכתי לישון. הסוף.
הנה מה שקרה ביום שאחרי ההרצאה, צבוע בצבעי דיכאון:
אני: (קמה, מפהקת, משרכת דרכי אל המטבח, מדליקה את הקומקום)
דיכאון: נו, מתי תתאבדי?
אני: למה שאני אתאבד?
דיכאון: אחרי הזוועה של אתמול את עוד צריכה סיבות?
אני: אתמול לא היה זוועה. קיבלתי מחמאות ואנשים אהבו את ההרצאה.
דיכאון: לאנשים לא נעים, אז הם חולקים מחמאות. אף אחד לא יצא משם עם תובנות מעמיקות על החיים. כל מה שעשית היה ללעוס מחדש ולהקיא כל מיני פרטים וסטטיסטיקות ואנקדוטות עם תמונות מצחיקות של רקדנים באלינזיים.
אני: וזה רע?
דיכאון: די פתטי, למען האמת.
אני: סתום.
אני: (פותחת מחשב, עובדת במרץ על פרויקטים)
דיכאון: קדימה, זה הזמן להתאבד.
אני: למה?
דיכאון: כל היום את יושבת ומתקתקת במחשב את הפרויקטים הדביליים שלך, אין לך קריירה, אין לך שאיפות להתקדם, את החוליה הכי מיותרת בשרשרת המזון העסקית הזו.
אני: אני עובדת קשה ומתפרנסת בכבוד.
דיכאון: עולב. פעם היה לך פוטנציאל.
אני: סתום.
דיכאון: ובשביל מה דחית את הדדליין הזה? היית יכולה לשבת כל הלילה ולסיים בזמן.
אני: כי מגיע לי לישון בלילה ולעבוד בצורה נורמלית. חוץ מזה, לא היתה שום התנגדות לבקשה שלי וזה הסתדר יופי, אז מה…
דיכאון: לא מסוגלת לנהל את הזמן שלך בשיט. אם הייתי קובץ האקסל שלך, הייתי מתפטר.
אני: סתום.
חברה: מה שלומך? את בסדר?
אני: יום קצת קשה. מרגישה לא משהו.
דיכאון: זה רק כי עוד לא התאבדת.
חברה: תשמרי על עצמך, טוב? את אוכלת? שותה?
אני: האמת, לא כל כך.
דיכאון: בשביל מה לאכול ולשתות? לא אמרנו שאת מתאבדת?
אני: אתה אמרנו. אני לא אמרנו.
דיכאון: אני את ואת אני.
אני: זיבי. אתה מחלה ואני לא. לוקחת קלונקס.
חברה: אולי תקחי קלונקס?
אני: כן, זה בדיוק מה שחשבתי הרגע.
דיכאון: איך עוד לא נמאס לחברות שלך ממך, תגידי לי? כלומר, אני בטוח שאם תמותי הן תצטערנה, אבל הן גם תחושנה הקלה מסוימת. תני להן את החסד הזה. אני כבר רואה אותן עומדות על הקבר שלך, בוכות, אבל מבינות שאין מנוס, וזה מה שהיה צריך לקרות.
אני: (לוקחת קלונקס)
דיכאון: יופי. קחי את גוש העליבות הרוטט שהוא החיים שלך ותפזרי קצת צמר גפן מלמעלה, זה בטח יעזור.
אני: סתום.
קלונקס: פרררר…. פרררר… לשאוף… לנשוף… הכל רגוע…
דיכאון: את זוכרת שאני עדיין אהיה כאן כשהדבר הזה יפסיק להשפיע, נכון?
אני: סתום!!!!!
קלונקס: פרררר?
אני: (מכריחה את עצמי לשתות מים)
דיכאון: (מעומעם) אני מבין אותך. קשה להיות את. לכן אני מציע שתמותי. מוות זה לא דבר רע. את בודדה, שמנה ומכוערת, כבר לא כל כך צעירה, וזה רק ילך ויהיה יותר גרוע. הבדידות שחונקת אותך בלילות, בקרוב כבר לא תצליחי להתמודד איתה, ואז תראי שאני צודק ותתאבדי.
אני: (נושמת)
קלונקס: פרררר… פרררר… לישון…
אני: (נרדמת לשעה. מתעוררת)
דיכאון: עדיין פה. מתי תתאבדי כבר?
אחרית דבר: היום אני מרגישה הרבה יותר טוב. אל חשש, אני מוקפת בעזרה מקצועית ובתמיכה חברית, ואין לי כוונה להפסיק להילחם. אני עורכת רשימות של דברים חיוביים כדי להזכיר לעצמי שהקול הזה משקר, מבלף ומסלף. המחמאות, השבחים, החיוכים והחיבוקים הם כמו סולמות מוזהבים שעוזרים לי לטפס בחזרה למעלה מהבור אחרי התקף כזה. והקול? אני אמשיך לחיות איתו, והוא איתי.
אפילו שהוא זה עתה אמר לי שהפוסט הזה עלוב ומדכא, ושאני לא יודעת לכתוב.
ממ. מעניין. תודהריעות.
ריעות וריעות מדברות על ריעותריעות.
ריעות: זוכרת את ההיא?
ריעות: ההיא מי?
ריעות: זו
ריעות: אה, כן. נו.
ריעות: היא מתביישת ממך. היא זוכרת.
ריעות: נו, כן, טוב. לא כיף לי.
ריעות: ההיא מי?
ריעות: זו
ריעות: אה, כן. נו.
ריעות: היא מתביישת ממך. היא זוכרת.
ריעות: נו, כן, טוב. לא כיף לי.
שיחות ריעות וריעות 1ריעות.
|מרוצה|ריעות.
ריעות וריעות מדברות על ניתוק רגשיריעות.
ריעות: הוא מגיע באיזשהו שלב
ריעות: הוא כואב?
ריעות: לא, רק קצת... חבל.
ריעות: הוא כואב?
ריעות: לא, רק קצת... חבל.
איזו חמודההה אני לא יכולה איתי מה זה הדבר הזהריעות.
חחחחנצח נצחים
*אנשים, השרשור הזה מלפני שנתיים וחצי*ריעות.אחרונה
נתקלתי בו במקרה והוא הצחיק אותי אז הקפצתי...
..טוש
אתה יכול לגלות בצורה טובה יותר את אפיו של אדם במשך שעה אחת של משחק מאשר בשנה שלמה של שיחות.
איזה בית יש לפיסטוק ליידי מאדם מיס
פיסטוק טיק טוק טיק טוק טיק טוק13544
הולכים קצת ימינה עוברים את ההרקיבוצניקית
מעבר לשביל על יד הענן יש בית מוזר ומצחיק וקטןןןןמתנחלת גאה!אחרונה
היא משקלנת!ליידי מאדם מיס
ליידיu
מה קורה לך???????@ליידי מאדם מיס
מה קורה לי?ליידי מאדם מיס
הצפות בנסיו"פu
שטויות, מה עוד?
ליידי מאדם מיסאחרונה
זה ברגיל,
אסור לאדם להיות חופשי לפעמים?!
מסתבר שיש עוד אנשים שקוראים להם בשם שלי... חשבתי שאני היחיד.המקדש השלישי בדרך
שמות פרטיים? מכירה עוד אחד...בתוך בני ישראל
כן... וואלה...המקדש השלישי בדרךאחרונה
חחאלפאחורס.
אולי נוותר על החיים וזהו
אני מעדיף לוותר על האושר. זה רק וויתור אחד.הגיגים בע"מ
אבל משמעותיפסידונית
כך גם שאר הוויתורים.הגיגים בע"מ
לדוגמא:
"וותר על הצורך להיות בשליטה כל הזמן"
"וותר על הצורך להרשים אחרים"
זה מה שהופך אותנו לבני אדם, אולי בראשון אז כל הזמן זה מוגזם, אבל בסך הכל זה חש.
טוב, זה לא-לא נכון, במחשבה שנייה.פסידונית
איי, גם הפעם לא נצליח להיקלע לוויכוח.הגיגים בע"מ
אז זה אתה?רק בשמחה.
מה אני?הגיגים בע"מ
אתה זה שמסכים עם פסידונית תמיד?רק בשמחה.
גם אני, אני לא יודע עם פסידונית כיוונה את דבריה עליהגיגים בע"מ
(למען האמת, אני מניח שלא). אבל זה נכון לגבי.
..רק בשמחה.
@פסידונית התכוונת ל@הגיגים בע"מ?
לא 
פסידוניתאחרונה
אם כי הגיוני שזה נכון, לא שמתי לב
..פסידונית
זה כואב 
פסידונית
כשפס הגלילה עושה את העבודה שלו בצורה מעניינתמשה
ובלילות.. מסתובבת בין קירות בין חלקים של חלומותעד עלות השחר.
עד שתחזור..פשוט אמת.
(יואו איך שאני אוהבת תשיר הזה!!)
שיר נדיר !מהיפים שלהנצח נצחים
*שלוגלידת לימון
עידן רפאל חביב כתב את זה ליובל דיין שמבצעת
כלומר שיר שלו שהיא מבצעת
הביצוע שלו גם יפה אבל הביצוע שלה לוקח..נצח נצחים
מניחה שנישאר חלוקיםגלידת לימון
אהמ כן אם אני זוכר נכון כבר דיברנו על זה פעם..נצח נצחים
או שזה היה ניקית אחרת
ישמצב, לא זוכרתגלידת לימון
זיכרוון של דג זהב עם דימנציה
חחחחנצח נצחים
אחד השירים.עד עלות השחר.
תזכירי לי להגיד לך מתישהו משו על חנוך..
..פשוט אמת.אחרונה
ממ נשמע מעניין.. אזכיר העזר ה'(;
לפני שניה שרתי את זה...ואז דפדפתי בפורום ופתאום ראיתי את זה.נצח נצחים
אז מה היה לנו?התוועדות אנ"שות
קצת כדי לגרות את מי שלא הגיעה
וסלפי רגליים כמובןהתוועדות אנ"שות
יש לציין שהרבה בנות שהגיעו לא הצטלמו כאן^
כמה בנות היו?משה
טיפונתאלפאחורס.
15 בערך?התוועדות אנ"שות
היו הרבה שקפצו לכמה דקות
יפהמשהאחרונה
הלוואי והייתי גרה בירושליםםטוש
ואי כן, הלוואי שהייתי גרה שם. עיר מושלמת😍אנומימית101
הלוואי והייתי גר בירושלים. הייתי עכשיו בבית כבר...מתיישב בנשמה
אני גרה בירושלים אני גרה בירושליםעלה שלכת
אחד הדברים הכי טובים בחיי
אני אגור בעתיד 
טושאחרונה
בעז"ה