אחד הדברים המודגשים יותר בבני עקיבא, זה התוכן. התוכן המוסף הניתן למדריכים מעבר לכלים הפרקטיים שמקבלים בסמינריון או במהלך השנה מהקומונר\יות... 
השבוע זכיתי להיות חלק מהדבר הנפלא הזה. אחרי כמה ימי הכנה, יום ראשון היה השיא. סיור בהר הרצל, שלש וחצי שעות עם אלידע בר שאול. הכנה לרכזים שיעבירו סיור למדריכי שבט נבטים. התרגשות... כל היום אנחנו רושמים, לומדים, מסכמים ומסדרים את המסלול אותו אנחנו נעביר ממש בעוד יומיים למדריכים. ביום שני בערב הגענו שוב לחזרה גנרלית. לראות שזוכרים את הדרך לכל חלקה וקבר שאליו אנו מתכוונים להגיע. 
והנה הגיע הרגע: יום שלישי, 19:00, אני עולה עם המדריכים שלי בשביל המחבר בין יד ושם לבין הר הרצל. אני מסביר שההר בנוי משלושה מפלסים. המפלס התחתון ביותר - יד ושם, כיוון שהמקום ההוא מצביע על המעשה השפל ביותר אליו אפשר להגיע בתור בן אנוש וגרוע מכך. מפלס אחד למעלה, גם הוא מצביע על המוות, אבל מנקודת מבט שונה לגמרי. בית הקברות הצבאי. המוות שם מסמל מוות בגבורה, בהצטיינות! לא בהשפלה ודריסה. המפלס האחרון והגבוה ביותר הוא חלקת גדולי האומה וקבר הרצל. 
הגענו לחלקת גדולי האומה ולקברו של טדי קולק שלא היה אמור להקבר שם,אך קיבל אישור מיוחד. רגע לפני שהמשכנו נשאלתי את השאלה אותה רציתי לשאול בעצמי ואיתה ללכת לאורך על הסיור: "למה דווקא הם גדולי האומה? הרי כל מי שקבור פה הוא מגדולי האומה ממש! וואו. מאז ועד סוף הסיור, השאלה הזו הדהדה ונשאלה שוב ושוב, ועליה התשובה: כל חלקה היא חלקת גדולי האומה. לגמרי...
משם אני ממשיך לחלקת עולי הגרדום ומקריא שם סיפור על ר' אריה לוין, רב האסירים. על עקשותו הרבה ותחנוניו שיבקשו חנינה, ואלו - לא מוכנים. לא נבקש ולא נתחנן! 
השמש כבר מתחילה לשקוע... אני הולך וכולם אחריי אל חלקת הקבר של יהודה קן דרור וכמה שורות מאחוריו אל קבר אחיו אליהו מזרחי. סיפורי הגבורה של שניהם לא יאומנו... אני מדבר ומתרגש, מדבר ומתפעל. ואותם מדריכים בני 16 שלפני שנייה צחקו עלי וירדו אחד על השני, עכשיו כבר מרותקים, מרוגשים וכמעט עם דמעות בעיניים. 
אל קבר האחים של יוסף ודוד חיים, או פפיקו ודריקו כך כינו אותם. האבא הוכה עוד בחו"ל ומת, והאמא שהצליחה להשיג סרטיפיקטים עלתה לא"י יחד עם שני בניה שהתגייסו ישר לצבא. הם שכרו בית קטן מאד בירושלים שלושה ארגזים. ארגז לשולחן, ארגז לכסא וארגז ששימש כארון. פפיקו נלחם ונהרג באחד הקרבות. בשבעה הגיעו חברים בודדים מהפלוגה ואמרו לדריקו, אחיך יחסר לנו. כמו שאומרים בד"כ כלל... לאחר שהלכו אמר דריקו לאמו. אמא, החבר אמר שפפיקו יחסר להם. אני הולך להלחם! האמא קמה, רצה לעבר הדלת ו... פתחה אותה לרווחה וקראה לו "בוא! קדימה! צריך אותך במלחמה!" גם הוא נהרג... על קבר האחים כתבה האמא "מאנה להלחם על בניה ובמותם נגאל העם". זו גבורה.
משם, בחושך גמור, כבר עלינו למעלה אל קברו של אוריאל פרץ. שם דיברנו על היותו אבא ורגיש לכולם, וגם לוחם שנהרג. על החזון שלו ומה אמא שלו עושה היום לאחר ששני בניה ובעלה כבר לא איתם... הוצאתי דגל ישראל שהכנתי מראש ואמרתי שזה מה שאנחנו יכולים לעשות בשבילם, ובשבילה. ללא ספק הרגע המרגש בסיור. 
כדי לעכל, התיישבנו בצד במעגל ודיברנו מה אנחנו לוקחים מהסיור הזה ואיך גורמים לכל מה שראינו להשפיע עלינו, ועל החניכים שלנו. 
סיימנו במפקד מרגש מאד באנדרטה לעולי אתיופיה. 700 מדריכים שרים את המנון התנועה, אני מאמין והתקווה. 
אני את שלי - עשיתי. 

מעניין אם זה עובד

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.