פורום נסיונות פעילים (עמוד 1489)

באמת,מי שלא מבין את זה,כלכך מפסיד. באמת באמת.

אם מותר לשאול

בס"ד

פרויד העלה תאוריה שלפיה התנהגות האדם נובעת מפעילות הגומלין בין שלושה מרכיבים עיקריים באישיות או בנפש: האיד, האגו והאני העליון (סופר אגו).

האיד הוא מקור הדחפים האינסטינקטיביים. דחפים אלה עוברים בירושה ומבחינים בהם שני סוגים מנוגדים: א. אינסטינקטים של החיים, שהם דחפים שטבעם מיני בעיקרו, והם מהווים את הליבידו, שהוא אנרגיות החיים הבסיסית ב. אינסטינקטים של מוות, שהם דחפים הרסניים ונוטים לתוקפנות, להרס, ובסופו של דבר למוות. פרויד השתמש במונח מיני במובן רחב לציון כמעט כל דבר מענג, הכל באכילה וכלה בציור. האיד אנוכי לחלוטין ומונחה על ידי ההנאה בלבד, עסוק רק בסיפוק מידי של צרכים אינסטינקטיביים בלא התייחסות למציאות או לשיקולים מוסריים. מכאן שהוא פועל על פי עקרון העונג.

לאחר חודשי החיים הראשונים מתפתח חלק שני של האישיות- האגו. האגו מתווך בין דרישות האיש לבין המציאות של העולם החיצוני. תכליתו הבסיסית של האגו היא למלא את דרישות האיד, אבל בדרך שתבטיח את רווחת האדם והישרדותו. תפקיד זה מחייב שימוש בהיגיון ובמשאבים אינטלקטואליים נוספים להתמודדות עם העולם החיצוני, וכן הפעלת שליטה על דרישותיו של האיד. האגו פועל על פי עקרון המציאות.

ככל שהילד גדל ולומד בהדרגה את כללי ההורים והחברה הקובעים מהו טוב ומהו רע, מתפתח, חלקה השלישי של האישיות- האני העליון (סופר אגו). האני העליון הוא פרי הפנמת האיסורים וערכי המוסר של החברה. ככל שהאני העליון מתפתח, הוא נעשה למערכת בקרה פנימית המתמודדת עם תשוקותיו נטולות-העכבות של האיד. האני העליון פועל באמצעות מערכת האגו ושואף לאלץ את האגו לעכב תשוקות הנחשבות לרעות או לבלתי מוסריות. מאחר שהאגו מתווך בין סיפור תשוקות האיד, תביעות המציאות והמגבלות המוסריות של האני העליון, הוא נקרא לעיתים קרובות הזרוע המבצעת של האישיות

בס"ד

פרויד האמין כי למשחק הגומלין בין האיד, האגו והאני העליון יש משמעות מכרעת בקביעת ההתנהגות. לעתים קרובות מתעוררים לבטים פנימיים משום ששלוש תת-המערכות הללו חותרות להשגת יעדים שונים. לבטים אלה קרויים קונפליקטים תוך-נפשיים, ואם אינם נפתרים מביאים להפרעת נפש.

בס"ד

פרויד הבחין בין שלושה סוגי חרדה, או "כאב נפשי", שמהם סובלים בני אדם: א. חרדת מציאות, הנובעת מסכנות או מאיומים בעולם החיצוני ב. חרדה נירוטית, הנגרמת מדחפי האיד המאיימים לפרוץ את מחסומי השליטה של האגו ולהתבטא בהתנהגות שתיענש בדרך כלשהי ג. חרדה מוסרית, הנובעת מפעולה אמיתית או מתוכננת העומדת בסתירה לאני העליון של האדם ומעוררת בו תחושות אדם.

חרדה היא גם אזהרה מפני סכנה מתקרבת וגם התנסות מכאיבה, והיא מאלצת את האדם לנקוט פעולה מתקנת. לעתים קרובות יכול האגו להתמודד עם חרדה באמצעים רציונליים. אם אין די בהם, האגו פונה לאמצעי הגנה אי-רציונליים, הקרויים מנגנוני הגנה של האגו. מנגנוני הגנה אלה מסלקים או משככים את החרדה אך הם עושים זאת על ידי סיוע לאדם לגרש רעיונות מכאיבים אל מחוץ להכרה במקום להתמודד ישירות עם הבעיה. כך נוצרת ראיה מסולפת של המציאות.

מושג מרכזי בעקרונות הפסיכואנליטיים הוא הלא מודע. פרויד סבר כי חלקה המודע של הנפש תופס שטח קטן יחסית, ואילו החלק הלא מודע, הוא חלק גדול בהרבה. במעמקי הלא מודע שונים הזיכרונות הכאובים התשוקות האסורות והתנסויות אחרות שהודחקו. חומר לא מודע ממשיך לחפש דרכים להתבטא כאשר אמצעי הבקרה של האגו נחלשים לזמן-מה בהשפעת היפנוזה, או בהזיות, בחלומות, בפליטות פה וכיוצא באלה. כל עוד חומר לא-מודע כזה אינו מגיע אל המודעות ומשולב באגו- הוא עלול לגרום להתנהגות אי-רציונלית ובלתי מסתגלת

בס"ד

שלבי ההתפתחות הפסיכו-סקסואלית. פרויד קבע חמישה שלבים בהתפתחות הפסיכו-סקסואלית. כל שלב מאופיין בדרך מרכזית להשגת עונג ליבידינלי: השלב האוראלי. במהלך שתי שנות החיים הראשונות, הפה הוא האזור העיקרי הרגיש להנאה מינית. מקור הסיפוק הגדול ביותר של התינוק הוא המציצה. השלב האנאלי. בין גיל שנתיים לגיל שלוש, פי הטבעת הוא מקור עיקרי לגרייה מענגת בתקופה שבה חלה בדרך כלל הגמילה מהחיתולים, וקיימים דחפים לשמר ("להתאפק") וגם לסלק. השלב הפאלי. בין גיל שלוש לגיל חמש או שש, מישוש עצמי של אברי המין מספק את המקור העיקרי לתחושות מענגות. שלב החביון. בין הגילים שש עד שתים-עשרה פוחתת חשיבות ההנעות המיניות כאשר הילד עסוק בפיתוח מיומנויות ובפעילויות אחרות. השלב הגניטלי. אחרי תקופת ההתבגרות המינית תחושות העונג העמוקות ביותר נובעות מיחסים הטרוסקסואליים.

פרויד האמין כי סיפוק נאות בכל אחד מן השלבים חשוב למניעת קבעון באותה רמה. כל שלב בהתפתחות מציב לאדם דרישות ומעורר קונפליקטים שמוכרחים לבוא על פתרונם. אחד  הקונפליקטים החשובים ביותר מתחולל במהלך השלב הפאלי, שבו הנאות הגרייה העצמית וההזיות המתלוות אליהן סוללות את הדרך לתסביך אדיפוס. פרויד סבר כי כל בן צעיר משתוקק אל אמו ורואה באביו יריב שנוא. אך הוא גם פוחד מאביו וחושש במיוחד שאביו יכרות את הפין שלו.  חרדת סירוס זו מאלצת את הבן להדחיק את תשוקתו המינית אל אמו ואת עוינותו כלפי אביו. בסופו של דבר, אם הכל הולך למישרין, הבן מזדהה עם אביו ורוחש לאמו רק אהבה בלתי מזיקה.

תסביך אלקטרה הוא המקבילה הנקבית לתסביך אדיפוס, הוא מבוסס על ההשקפה כי כל בת מתנסה בקנאת פין ורוצה שאביה יהיה שלה, ולתפוס את מקום אמה. אם הבן מוותר על תאוותו בגלל חרדת הסירוס, הרי איום כזה על הבת לא יהיה מציאותי. השתחררותה מן התסביך היא לפיכך מתונה יותר ושלמה פחות מזו של הבן. בסופו של דבר היא מסתפקת ב"שטר חוב": יום אחד יהיה לה גבר משלה שיוכל להעניק לה תינוק- והלה משמש לה בלא מודע כסוג של תחליף פין

בס"ד

ואו היה קשה לי באופן אישי ללמוד את זה.

בס"ד

לשני המינים פתרון הקונפליקט הזה חשוב מאוד לפיתוח קשרים הטרוסקסואליים מספקים בתחילת גיל הבגרות. נקודת המבט הפסיכואנליטית טוענת כי הפתרון הטוב ביותר שאנו ראשים לקוות לו הוא פשרה בין נטיותינו המנוגדות, וסיפוק רב ככל האפשר של האינסטינקטים בתחושת עונש או אשמה מעטים ככל האפשר. נקודת מבט זן מציגה אפוא דעה פסימית ודטרמיניסטית על התנהגות האדם, המקצה מקום קטן ביותר לרציונליות ולחירות ההגדרה העצמית. במישור הקבוצה היא רואה אלימות, מלחמה ותופעות דומות כתוצרים הכרחיים של האינסטינקטים התוקפניים וההרסניים הקיימים בטבע האדם.

יש ערך בזה שאני פה במקום להיות עסוק בצום

מזל שלא הייתי צריך לנהוג

עדיף מאשר לבזבז שעה וחצי על נהיגה.

איזה יום לא שמח לי היום

כבר שכחתי

אני פה (מהניק הזה) מחשוון.

זה הכי שחיתות..

איך באלי

יש לנו במקרר

בטעם קפה, ולמעלה כמו הבסיס.

להיות בהריון..? 

שהרעיון הכללי זה היווצרות העובר ברחם לקראת הוצאה לאויר העולם.

אפילו שזה מוזר לא לזכור בכלל שצום היום

ננה רגיל לבין ננה  

לסוגריים

או ננה

 עדיין יש הבדל גדול אצל התורמים בין ישיבה שגדלת בה ואנשים שאתה מכיר ממשיכים לגדול בה, לבין אתר שאנשים לומדים ממנו, בלי להמעיט בחשיבות האתר. 

כשאני חולה תמיד חם לי וקר לי ביחד

פשוט לא מרגיש לי צום. וממש לא יז בתמוז.. אבל אני לא רעבה אז זה כבר מעולה

כדי להרגיש צום לא חייב להרגיש רעב או צמא אפשר ללמוד על הצום וכד..

כשאני כן, אני מאבדת לגמרי את העניין של הצום,ואז זה באסה..

איזה כיף להיות מודע לעצמך

שננסה לצאת מהגלות לא שנכנס אליה עוד יותר

נעשה כמה שאנחנו יכולים כדי לקרב את הגאולה לא לשקוע בצער ובגלות

אבל היום צריך דווקא כן לשקוע בעצב,לא?

כדי שלא נכח את החורבן

אז לא נשכח אף פעם?

אנחנו צריכים לזכור אותו בכל יום. לא רק היום... נראה לי.

כל יום אנו זוכרים את החורבן אבל לא כל יום אנו מתאבלים עליו

אז אולי כן צריך שהלב ישבר יום אחד..