פורום נסיונות פעילים (עמוד 1663)

זה הוא. סתם מתנהג בטיפשות.

שינון תקוע בגללה.

נקווה שיהיה כזה.

ולפיכך מחובר הוא פסח לעצרת על ידי ספירת העומר שבבית המקדש, שהיא מחברת את מנחת השעורים, מאכל בהמה, נטית הרגש הטבעית, אל החטים, מאכל אדם, העלוי השכלי הרוחני "עץ הדעת חטה הי'ה". ושני הכחות היסודיים האלה מגלים את כל מלא ערכם ופעולתם, במעמקי הנפש ומרחבי החיים, בהופיעם כל אחד בצורתו העצמית השלמה, באין שום דבר מעיק לו כלל, ובהתכנסם והתקשרם יחד למערכה אחדותית עליונה.
אורות ישרא-ל ח

תשלומים / אביצר
בביכורים מאז י"ב סיון ה´תשע"ה

תֻּרְגַּשׁ הֲקָלָה בַּעוֹמֶס.
עַל הָעֲיָירָה יוֹרֵד
לֵיל קַיִץ, וְהַבִּנְיָינִים
פּוֹלְטִים חוֹם בִּנְשִׁימוֹת כְּבֵדוֹת

זֶה אֶמְצַע זְמַן
קַיִץ, כִּבְיָכוֹל
יָמִים שֶׁל חוֹל, בְּמִין
חֲגִיגִיּוּת סְמוּיָה
בְּשֶׁקֶט יוֹרְדִים אֵלֵינוּ
חֲסָדִים פְּשׁוּטִים שֶׁל
שְׂדוֹת בֵּית לֶחֶם, וּבְלִי קוֹל נִפְתָּחִים
שַׁעֲרֵי בִּינָה
אֶת הַחֶסֶד עַכְשָׁיו
לֹא סוֹפְרִים
בְּשָׁבוּעוֹת, הוּא נִמְדַּד
בְּשָׁעוֹת וּבְיָמִים,
אֶפְשָׁר עוֹד לְקַבֵּל תּוֹרָה
בְּתַשְׁלוּמִים

בשדות בית לחם
הפרברים
מילים ולחן: נעמי שמר


אור הירח על ההר
לילה לבן בשדות בית לחם
תן מילל בקול נשבר
אנה פנה עדרי ללכת
אח לנשר ולעיט
אין לי שם ואין לי בית
הי חלילי ילל, ילל חלילי
עד ליל אוסיף ללכת
עם תרמיל רועים על שכם
הי חלילי ילל, ילל חלילי

אבן מוטלת על לבי
כאבנים בשדות בית לחם
רוח עובר בעשבים
אנה פנה עדרי ללכת

אי שם בסוף הדרך
התחכי עד רדת ערב
הי חלילי ילל, ילל חלילי

התחכי להלך
עם הלחם והמלח
הי חלילי ילל, ילל חלילי

אור הירח על ההר
לילה לבן בשדות בית לחם

לעם ישראל יש אמירה "וַיֵּרֶד ד' עַל-הַר סִינַי, אֶל-רֹאשׁ הָהָר; וַיִּקְרָא יְהוָה לְמֹשֶׁה אֶל-רֹאשׁ הָהָר, וַיַּעַל מֹשֶׁה."

רש"י: מלמד שהרכין שמים העליונים ותחתונים והציען על גבי ההר כמצע על המטה וירד כסא הכבוד עליהם

משה רבינו הוא החיבור, בין שמים לארץ, הוא עולה להוריד את התורה אלינו, להגיד, התורה היא פה בארץ, היא לא נשארת בשמים,(לעיין במשל של שמיים וארץ, ובמה עמלק נלחמו)

המשפטים הקצרים הללו מפחידים, הם אומרים שהתורה לא מגדירה, חיים, תורה, וגם לא, תורה, חיים, היא תורת חיים, שמיעוט שינה מיעוט אכילה מיעוט שיחה, זה משהו מוכרח,
הרב כותב באורות הקודש א, שהחיבור של הקודש והחול זה קודש הקודשים,
מכאן נגיד, למה כל הכתבים קודש ושיר השירים קודש קודשים? כי הוא מבטא את האהבה הכל כך עזה בין כנסת ישראל לקדוש ברוך הוא בצורה הכי חולית.

הרב כותב בעולת ראי'ה על קרבן העומר שכשעם ישראל מקריב את קרבן העומר הוא מעלה (גם על המזבח) את הנפש הבהמית המשותפת לאדם ולבהמה לעליוניות מקורה,
בעצם הכוחות הלל מגיעים מהמקום הכי נכון, שצריך לאכול בשביל לחיות, צריך כסף בשביל לאכול, צריך שהעולם ימשיך להתקיים, צריך שהעולם יתקרב לד' (עבודה זרה).

אבל צריך לשמר את הרגישות, צריך שכל הדברים האלה יבואו, במקום בזמן בדרך ובכמות הנכונה,

הרב ממשיך: כשהיא מקרבת את את כוחותי'ה החומריים המתפשטים בכללותה, להיות קודש לד', מתאחדת היא ברצונה עם רצון אלקי עולם ד'... והרב מסיים את הפיסקה כך: "ואהבת עולם נקבעת בין ד' ובין ישראל עם קרובו"

כשיש צעידה של חול ויש צעידה של קודש, כשמשמרים את הרגישות, אהבת עולם נקבעת, יש שיר השירים, יש חיבור בין שמים לארץ, יש הופעת תורה כאן בארץ (שום דבר לא מקרה)
זה, פלאי פלאות.

הקב"ה אוהב אותנו, זה מופלא, ישאל השואל, מה מופלא? הרי הוא בחר בנו אז הוא אוהב אותנו.

נענה, לא, לא, לא הבנת, זה בדיוק הפלא, הוא בחר בנו והוא אוהב אותנו!

נמשיל משל, אם ראש הישיבה אוהב אותי אז אני אפס מסודר, ואם יום אחד הוא יבוא ויגיד לי שהוא רוצה שמעכשיו, אהי'ה רם, אני אגיד לו, מה? למה? מה אני יותר טוב מכל שאר התלמידים (האומות)?
יש יותר חכמים ממני, יותר עשירים, יותר צדיקים, אני עכשיו בכלל במצרים, מי אני בכלל?
וראש הישיבה אומר, נכון נכון, הכל נכון, אבל בחרתי בך, למה? ככה!
יש קשיים, סיבוכים, אל תדאג, אני אעזור לך, נצא ממצרים יחד, תתקדש ארבעים ותשעה ימים, ואז תקבל תורה, אהה תהי'ה רם,
מה, אבל. ככה, אני בחרתי בך. ובנוסף לזה הוא אוהב אותנו, זה מופלא.

באמת, התורה היא פה, החומר הוא בשביל וביחד עם הקודש, זה קודש הקודשים, זה חיבור

יש ירושלים של מעלה וירושלים של מטה, יש חיבור, קודש קודשים,
בית המקדש מכוון כנגד מקדש של מעלה, והקדוש ברוך הוא אומר בוא בוא תראה זה חומר מקודש, תקריב את קרבן שתי הלחם, מאכל אדם, תסגור את המעגל שהתחלת בפסח, כי קרבנות זה מלשון קירוב.

יראת כבוד.

יָפָה וְתַמָּה תּוֹרָה תְּמִימָה הַנְּעִימָה
מִי יוּכַל לְהַעְמִיק בְּסוֹדֵךְ סוֹד אֱלֹהִים חַיִּים
(יָהּ יְדִידִי) אוֹר זִיו זָהֳרֵךְבּוֹעֵר תּוֹךְ קִרְבִּי
תָּמִיד יִדְרְשׁוּ אוֹתָךְ רַבִּים חֻקִּים וִּמְצוֹת טוֹבִים
אֶת כָּל לִבּוֹת מַלְהִיבִים נֶאֱהָבִים וְגַם נִשְׂגָּבִים
וּכְפַטִּישׁ יְפוֹצֵץ סְלָעִים וְהָרִים
חֵן דַּדַּיִךְ יַרְווּ בְּכָל עֵת תּוֹרַת אֱמֶת
מִפִּיךְ אָנוּ חַיִּים מִיֵּין סוֹד אֱלֹהִים חַיִּים

(יָהּ יְדִידִי) נִתְעַלְּסָה בְגִיל בַּאֲהָבִים
בְּסוֹד נְקֻדּוֹת עִם הַתֵּבוֹת כְּתָרִים עִם אוֹתִיּוֹת
פְּתוּחוֹת עִם סְתוּמוֹת נֶעְלָמוֹת סוֹדָם בָּרָמוֹת
אוֹרוֹת עֶלְיוֹנִים טוֹב מִזָּהָב וּפְנִינִים
מַעְיָן גַּנִּים בְּשִׁבְעִים פָּנִים כֻּלָּם חוֹנִים
הֵן אֲנִי עֶבֶד נִרְצָע לָךְ קִנְיָן בְּלֵב שָׁלֵם

(יָהּ יְדִידִי) יוֹרוּ מִשְׁפָּטַיִךְהָאֵיתָנִים
תַּנָּאֵי וְאָמוֹרָאֵי גְּאוֹנֵי וּסְבוֹרָאֵי
וְרַבָּנָן בַּתְרָאֵי לְחַיֵּי מִדְּבַשׁ יָאֶה
גְּזֵרוֹת שָׁווֹתוַהֲלָכוֹת פְּסוּקוֹת
כֻּלָּם מִפִּי גְּבוּרָה זִקּוּקַיִן דְּנוּרָא
בְּקוֹלוֹת וּבְרָקִים מֵאֲרָקִים וְקוֹל מִשָּׁמַיִם

(יָהּ יְדִידִי) שְׁמוֹת הַקֹּדֶשׁבָּךְ נֶעֱלָמִים
אֲשֶׁר בָּם נִבְרְאוּ עוֹלָמִיםבְּצֵרוּפִים נִפְלָאִים
וְהֵמָּה בַּכְּתוּבִים חֲתוּמִים וְגַם סְתוּמִים
מְאִירִים וּמַזְהִירִיםבְּסוֹד יְשָׁרִים
כִּי חַיִּים הֵם לְמוֹצְאֵיהֶם וָחַי בָּהֶם
אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאָדָם וָחַי מִזִּיו צוּר עוֹלָמִים

(יָהּ יְדִידִי) לְכוּ לַחֲמוּ תָמִיד בְּלַחְמִי
בְּיַ"ג מִדּוֹת תִּדְרֹשׁ הַתּוֹרָה קַל וָחֹמֶר כַּשּׁוּרָה
הֶקֵּשׁ וּגְזֵרָה שָׁוָהמְסוּרָה מִפִּי גְּבוּרָה
כְּלָלִים עִם פְּרָטִיםתּוֹצִיא לְאוֹרָה
מִשָּׁם יוֹצְאִים אַרְבַּע נְהָרוֹת כֻּלָּם אוֹרוֹת
פְּשָׁטִים עִם רְמָזִים נִדְרָשִׁים וְסוֹדוֹת נֶעֱלָמִים

(יָהּ יְדִידִי) מַה טוֹב דּוֹדַיִך אֲחוֹתִי כַלָּה
נֹפֶת צוּף דְּבַשׁ שְׂפָתַיִךְגַּן נָעוּל דְּלָתַיִךְ
רֵיחַ טוֹב בְּגָדַיִךְ דּוֹדַיִךְ יְפִי עֵינַיִךְ
חַמָּה וּלְבָנָה כֻּלָּם עָמְדוּ מֵאוֹרֵךְ
כִּי אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינֵךְ עֹשֶׁר בִּשְׂמֹאלֵךְ
בָּרוּךְ בּוֹרְאֵךְ בְּיָפְיֵךְ וַהֲדָרֵךְ אֵל חַי הָעוֹלָמִים

הפסקה היומית חודש טוב ומבורך! - צעירים מעל עשרים

הַיּוֹם רָאִיתִי זִקְנָה נוֹפֶלֶת עַל אָדָם,
עַל אִשָּׁה.

עַל לְחָיֶיהָ,
עַל כְּתֵפֶיהָ וְגֵוָוהּ,
עַל אֲרֻבּוֹת עֵינֶיהָ וּצְחוֹקָהּ
עַל הַבָּשָׂר הַזֶּה הַמִּתְכַּלָּה
וְאֵיךְ הִיא הִתְנַפְּלָה עָלֶיהָ - -

גַּם רָאִיתִי שַׁלֶּכֶת צְהֻבָּה
בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ שֶׁל סִיוָן
כִּסְּתָה אֶת שְׁנֵי צִדֵּי הַכְּבִישׁ
כְּמוֹ קִשּׁוּט רֵיחָנִי וְנוּגֶה.

וְאוּלַי כִּי תָּמִיד מַשֶּׁהוּ נוֹפֵל
וְרִקְמָה חֲדָשָׁה קוֹרֶמֶת תַּחְתָּיו,
וְאוּלַי כִּי תָּמִיד לְהַסְכִּים לְקַבֵּל
זֶה קֹדֶם לָתֵת
לְמַשֶּׁהוּ אַחֵר לְהִתְנַפֵּל עָלֶיךָ
בְּלִי לְהִזָּכֵר בְּמַשֶּׁהוּ דּוֹמֶה
שֶׁקָּרָה בְּדִיּוּק בְּאוֹתוֹ - -
בְּלִי לְחַבֵּר נְקֻדָּה לִנְקֻדָּה.

לִפְעָמִים,
הַחֻלְשָׁה בַּזִּקְנָה מַפְתִּיעָה אוֹתִי
הַהִתְמַסְּרוּת שֶׁל הֶעָלֶה הַנּוֹשֵׁר
מַקְנִיאָה חֲלָקִים בִּי
שֶׁרוֹצִים לִשְׁכֹּחַ מִי אֲנִי,
וְרַק לַעֲמֹד
תַּחַת הַר אֶחָד

וּלְהַסְכִּים.

בחג הַשָּׁבוּעוֹת
נִסִּיתִי לַעֲטוֹתֵךְ
שִׂמְלַת כְּלוּלוֹת
וְאַתְּ הִגַּעַתְּ
שִׁבֹּלֶת יְחִידָה בַּשֵּׂעָר
וְרָאשִׁי הֵחֵל לְהֵאָסֵף
אֲלֻמּוֹת אֲלֻמּוֹת

כַּף יָדֵךְ
בַּדַּפִּים מִקְּצֵה הַהַר
צוּרַת לוּחוֹת
כִּבְנוֹת הַשֵּׁדָה הַבָּאוֹת
לִקְצֹר לְבָבִי
לִכְבֹּל אַהֲבָה בְּשַׁלְשְׁלָאוֹת
אֶל כְּמֵהָתִי הֲדוּקוֹת
בְּשִׁירַת מְחוֹלוֹת
בִּקְרִיאַת מִלָּה אַחַת
מִמֵּךְ
בְּרָקִים וְקוֹלוֹת

אצלנו אומרים- עד המוות.
רות אמרה- המוות יפריד ביני ובינך.
כאילו אמרה לחמותה, לנעמי- אנחנו יחד, עמך- עמי, ואפילו אלוהייך-אלוהיי. אז למה היא אומר שהמוות יפריד ביניהן??

האמת? לא יודע. אבל אולי בין השורות היא מספרת לנו משהו על מוות ועל חיים.
כי מוות תמיד מפריד. לא משנה כמה קרובות הן יהיו, המוות יפריד ביני לבינך. באופן כללי, מוות זו פרידה. כל סוג של מוות הוא פרידה. ואולי זה בעצם מהות החיים- לא להפרד. להתחבר.
ואולי זו הסיבה שאלוקים הוא זה שמביא חיים לכל חי. הוא מחיה המתים. כי הוא המחבר, המאחד, המשותף. ואולי דבקות באלוקים היא חיבור. היא להיות אדם שמתחבר, שמחבר, שמאחד.

ואולי שבועות הוא זמן לגילוי תורת חיים. תורה של חיבור. תורה שאין בה מוות והפרדה. שאין בה פיצולים, פילוגים ומחלוקות. תורת חיים.

כד יתבין ישראל ועסקין בשמחת התורה, קודשא בריך הוא אומר לפמליא דיליה חזו בני חביבי דמשתכחין בצערא דילהון ועסקין בחדוותא דילי

תרגום -  כאשר יושבים ישראל ועוסקים בשמחת תורה, הקב"ה אומר לפמלייתו ראו בני חביבי שמצויים בצערם, ועוסקים בשמחתי

 

וגם -

ניגון יפה למדי

שנעבור את תקופת היובש בשמחה בעז"ה (ואולי תשעה באב כבר יהיה יו"ט)

כבר עדיף תופסת כיפים

ואז גם יהיה לך תתירוץ של "זה לא שאני משחקת תופסת כיפים, זה פשוט שאני אחות טובה".

כנל אם יש לך חשק עז להתגלצ פתאום במגלצה (אהמ)

ביותר מידי דברים.

 

 

אם תתקני את עצמך, העולם ישתפר בעוד צעד.

ואם גם אתה,העולם ישתפר בשניים.

זה מה שאני אומר.

 

זה ככ קשה

וה' יודע את זה

ואני ממש זועק בליבי על הצער והקושי שלי.

 

ואולי אבהיר מה זה "צער וקושי"

יש הבדל.

הקושי זה הקושי.

הצער זה לא צער כי אני מתאמץ

אלא צער מכל הכשלונות שלא נגמרים

לכן אני זועק.

אבל פשוט אשרייך שאתה בכלל מרגיש בזה.
ולמה צער מכישלון?כל כישלון מגביר יותר את הסיכוי להצלחה.

אני בצער כי יכולתי

כי בכל תחום אני מרגיש שאני יכול

ולא באמת אכפת לי מזה מספיק

 

 

דוגמא מוכרת לכולנו?

כי בשבוע שעבר למשל

היו לי מלא בקרים שקמתי בבאסה

 

כי ידעתי שיכולתי לקום שעתיים לפני

וזה לא קרה

אומרים שבעבודת השם צריך להסתכל על הפחות מימך ולשמוח שאתה יותר מימנו ולהסתכל גם על הלמעלה מימך ולקוות שתהייה כמוהו.
אז אולי יכולת יותר אבל עכשיו,יש טעם להצטער עלזה?להתקדם הלאה..

אני פשוט

עצוב לי שאני לא יותר

שאני לא מתאמץ כמו שאני מסוגל

 

אני מסוגל להתאמץ יותר ממה שאני מסוגל.

אני מסוגל לשבור תצמי ואני יודע את זה. ואני רוצה את זה.

אבל זה לא קורה.

 

 

זה פשוט זעקה מתוך ליבי

כי אם אני מסתכל על עצמי במראה (לא מראה פיזית)

לא כיף לי.

אני פשוט מקנא בך.

ואולי אם תחליט החלטה טכנית להתקדם איכשהו,לשפר את העולם בצעד קטן,אתה תתקדם הלאה?
שינויים מתחילים בשיא הקטן.
.
והי.יש לך ככ הרבה זכויות.
תשמח גם קצת על זה.אל תצטער רק

יש משפט שאומר שמלך- ביום שמפסיק לכאוב את מפלת אויביו-עליו להוריש את המלוכה לבנוץ

ולמה? כי זה מה שאומר לו שהוא מונע ממניעים טובים.

צער הוא כלי אלוקי להפוך אותנו לטובים יותר, זה צער טוב, צער שאומר לך שאתה רוצה ומשתדל ומתאמץ. זה מה שה' מחפש!

לא עליך המלאכה לגמור, תנסה, ורחמנא ליבא בעי...

 

 

 

אני בדרך כלל לא מגיבה פה אבל זה ממש נגע לליבי

אני אחרי בגרות ביהדות ככה שתשאל אם חפץ לבך ואנסה להשיב

אבל יש אנשים שלא מבינים משהו

 

אם הלב שלי רוצה משהו, הוא ישיג אותו.

בדיוק כמו שאם הקיבה שלי רוצה אוכל - היא גם תשיג אותו

 

ברגע שאני לא משיג את זה, כנראה הלב לא רוצה את מספיק.

כלומר?

 

אם משהו באמת חשוב בשבילך, אתה תעשה הכל למענו.

זה מה שאומרים רחמנא ליבא בעי

 

ברגע שאני מתיר לעצמי לוותר לעצמי ולו בקמצוץ שניה של חולשה

זה מראה שהלב לא רוצה את מספיק

וממילא יש יותר מידי למה להיות בצער

כי לפעמים הלב, האמיתי, הנשמה, רוצה ורוצה מאוד. רק מה? יש לנו פיתויים, יש לנו נסיונות, אנחנו לאאאאא אמורים להצליח הכל! ממש לא! אם תעמוד בכל נסיון לא תחיה כי תהיה מושלם... ואין מושלם.

החכמה בלהיות יהודי מאמין זה לדעת שגם הנפילות- מאת ה'. ולזכור שהוא לא אבל ממש ממש לא רוצה שנהיה בצער.

יען אשר ל עבדת את ה' אלוקיך בשמחה.

אז נכון שחלק מהחזרה בתשובה זה להצטער על חטאי עבר, אבל ממש לא לשקוע בזה.

טעיתי?

סליחה ה', אשתדל לא לשוב על כך (ובאמת להתכוון)

ויאללה, בראש מורם ובסיעתא דשמיא לאתגר הבא!

@לעבדך באמת!

 

הנה הניגון:

התמונה נמצאת במקור בשיר באנגלית שנקרא 'stairway to heaven'..
סוג של ניגון שמוביל צדיקים לגן עדן..

הפרשנות המקובלת היא פחות, אבל לא נוראית.
כאילו כן נוראית, אבל זה קורה הרבה לצערינו.

לפי איך שזכיתי להבין מי היא.

 

אם בכלל היא לקחה תתמונה מיוטיוב.. הגיוני שלא

אך לא לזאת הייתה כוונתי.

אז התמונה מזכירה לי אותו

סורי..

אבל אשמח לעזור