פורום נסיונות פעילים (עמוד 1846)

וואו. אני כבר מרגיש זקן לגמרי.

*****.** ** *** ***** ****.
טיפה **** **** .
כבר טוב ברוך השם.נקווה לגלוי יותר.

אתה לא יודע מה לחפש בתוך כל האינאונים שמתגלה פתאום, כאילו שזה מה שמתחת לכסות היומיום. אולי באמת זה מה שיש; חרדה רוטטת ומוות.
הכאב הוא ממשי, לא לאומי או משהו כזה. תראו, אנשים בוכים בכל מקום, ומי בוכה על דברים שבעליונים. אנשים בוכים כי הם עמוק בתוך התהום. אבל לממשות יש ימים משלה והא לנו יום של אומה.
אז יש איזו אחדותיות.
ושוב מילים כמו אחדותיות. לא זה מה שביקשנו.

איכשהו.

ועד אז אצלול לשינה עמוקה עם מוח כבוי ואטמיי אוזניים מנטרליי רגשות

בס"ד

 

טקס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה, כיכר רבין תל אביב.
פתאום הבנתי מה גורם לי להרגיש הכי יום הזיכרון, מה גורם לי לבכות בטקס.
היה חייל אחד, קראו לו איל שחם. מספרים עליו שתמיד היה מנהיג אבל עם שיקול דעת. כשהתגייס לצבא, מספרת משפחתו, הוא התגייס לשריון כי שם הוא ידע שהוא יתקדם הכי מהר. בשריון הוא שירת בסיני, בשארם, אבל הוא הרגיש שזה לא קרבי מספיק וביקש שיעלו אותו לרמת הגולן. הצבא הסכים ואיל עלה לגולן והיה מ"פ בשריון. השנה הייתה 1973 כשאיל חוזר הביתה ואומר לאביו שיגיד למשה דיין, שר הביטחון דאז, שיעלה מילואים לרמה. איל מתריע שהכוחות שפרושים על הגדר הם רבים מספור, שלא נוכל להם במידה והם יפתיעו. כמובן שלא מאמינים לו, וביום כיפור הם הפתיעו. איל נהרג ביום השני למלחמה. 
ההבנה שהכתה בי ברגע שמיעת הסיפור הייתה "רגע, הוא לחם במלחמת יום כיפור". איל הוביל כוח תקיפה קטן והצליח להדוף טנקים סורים. אם איל לא היה שם, אולי היישוב שבו גדלתי לא היה נולד, אולי איל הוא זה שגרם לי להיוולד בין שדותיה הירוקים [לרוב] של רמת הגולן. הרגע שבו הכתה בי ההבנה הזאת שבר אותי. איל ליטרלי הציל לי את הבית עוד לפני שהוא היה. איל מת על הגנת בתים רבים שעוד לא נולדו. שם נשברתי. 
ברגעים כאלו, רגעים של הבנות, פתאום הכל היכה בי חזק- הם ממש שמרו עלינו. תמיד זה היה לי כל כך רחוק, זה גם תמיד ריגש אבל עדיין היה כל כך רחוק, ופתאום זה קרוב, זה הבית שלי, בזכותו נולדתי וגדלתי בחבל הארץ היפה הזה ובזכותו יש לי בית לנסוע אליו אי שם בצפון הרחוק. 
היו כמובן עוד רגעים שריגשו, היו הבנות קטנות כמו ההבנה שחלק מהנופלים צעירים ממני במעט שנים או בני גילי, או משפחה דרוזית שדוד ואחיין שנקרא על שמו נהרגו שניהם בהפרש של כמה שנים והמשפחה עדיין שומרת אמונים לישראל, אלו הבנות מזעזעות, אבל הבית, הבית הוא זה ששבר אותי.
אז תודה לך איל, תודה שהיית אמיץ מספיק ושכנגד כל הסיכויים המשכת והדפת, תודה על הבית שנתת לי.
יהי זכרו וזכר כל הנופלים ברוך.

 

[מועתק מהפייסבוק שלי]

היה היתה אישה צעירה

ובבטן של האישה הצעירה התפתחה עוברית מדהימה. באמת מדהימה.

ובבטן של העוברית המדהימה

התפתח בלון.

 

וכשנולדה הילדה, אף אחד לא ראה באולטרסאונד שבבטן שלה יש בלון.

 

קטן. נורמטיבי. בהתחלה

 

והילדה הלכה וגדלה, ואיתה מעיין הדמעות שלה (ואולי גם הבלון שלה?)

 

עד שיום אחד הילדה החליטה שזה לא בוגר לבכות. אז היא הפסיקה

נסו לדמיין ילדה בת תשע שהיתה בוכה פעמיים ביום ופתאום היא מרשה לעצמה לבכות פעמיים בשנה. בעצם, אפס פעמים בשנה.

 

והדמעות הכלואות השקו את הבלון שלה. שמיום ליום הלך וגדל

 

כשהילדה התפכחה זה כבר היה מאוחר מידי. כדי להצליח לבכות היא היתה צריכה להתאמץ. והיא התאמצה.

אבל הדמעות סרבו להשמע לה. הגוף שלה כבר לא ידע לזלוג

הגוף שלה ידע רק לבלוע

והיא בלעה את הכאב. אל תוך הבטן

והבלון התנפח

התנפח

התנפח

התנפח

 

אבל לא התפוצץ. לא נקרע.

רק הבטן שלה התפוצצה מצרחות חנוקות

הלב שלה נקרע מכאב

 

(רק נקרע, לא נקרא

ולכן אף אחד לא עזר

היא ידעה רק לכתוב

אבל כולם ידעו רק לשמוע)

 

 

מתישהו היא ניסתה לקרוע את הבלון עם סכינים

שחתכו רק את העור שלה והשאירו צלקות

ולא חתכו את הבלון

 

 

אבל כן גרמו לאמא ואבא ועוד כמה אנשים להכיר בקיומו של בלון.

וכן גרמו לעיניים היבשות שלה לדמוע

 

 

 

 

המשך יבוא, אמן בקרוב.

 

 

(ספויילר. משפט אחרון מפרק סיום:

'שלום, שלום בלון שחור'

)

 

 

למה?

עם כל הנחמדות שבהליכה עם חולצה קצרה,
בלי מזגן דברים נהיים דביקים ומציקים.

וקשה להירדם
בטח בצורה נורמלית

הוא שיפצע את נשמתי

מה הוא סתום??!
🙈🙈🙈

זה כאילו מישהו עומד ומתפלל שיכאב לי ואלוקים ממש אוהב את התפילות שלו

אני לא יכול איתו יותר