כל הדברים היפים באמת
מתגלים בזמנם
האיטי, הבלתי מתחשב
האוהב
הפועם בקצבו של הלב


אומייגאד אני נחנקתתגיטרה אדומה
גיטרה אדומה
גלידת לימוןשחר נקודה בנסיופ!!!
![]()
ואני גם בפאלפון
משתדלת ממש. מה שלומך שלך?
היו כאלה פעם?
מה שאת אמרת
נקודונת.
לעבדך באמת!

יש מישהו שמעריצים אותו.
מוערץ.
אותו מוערץ, מעריץ את מי שמוערץ ע"י הציבור.
אך לא מעריץ את עצמו
כי עצמו הוא עריץ.
אז אותו עריץ, שסוברים שהוא המוערץ
מעריץ את המוערץ
אז.. מי זה המוערץ? הרי.. הוא בעצם העריץ!
הלך העריץ לחפש את המוערץ
הרי כולם מעריצים אותו
חיפש וחיפש
והבין.
הוא מוסתר מאחורי מסכה.
ומכוון הוא לובש מסכה. לא יודעים שהוא העריץ.
והוא לא רוצה לומר את זה לעולם
שהרי..
העריץ הוא רק עוד מעריץ.
אינו המוערץ.
לכן, התבייש העריץ, להיות פשוט.. עוד מעריץ,
והחליט להישאר עם המסכה.
ומאז, תוקפות אותו רגשי אשמה
ולכן הוא היה צריך לפרוק את רגשות האשמה האלה באינטרנט בסיפור על ה'עריץ מהערוץ'
זה כתוב ממש יפה.
ו... אמ.
אבל.
התוכן לא מצחיק. הוא מעציב.
או יותר נכון,
הוא נכתב מתוך עצב.
או במקרה שלנו פה, לאו דווקא שולט.
אלא שלא אכפת לו מכלום.
יותר משעצוב לי לקרוא את זה
עצוב לי לחיות את זה
אמנם זה גם יכול להיכתב בצורה מסודרת יותר
רואים שזו כתיבה מסורבלת מידי.
אבל
אוף.
אתם תשרדו עם זה
אם מישהו בכלל יקרא את זה.
נראלי שאני סתם ער עד מאוחר בתקווה שמישהו יקרא את זה
ויגיב
ויגיד משו.
כי. כן. אני במצב שאני נואש לצומי כרגע.
אבל אין כרגע אנשים שיקראו את זה.
אז אני סתם מתעלל בעצמי ונשאר ער.

סיימתי ***
אני ממש משתדל לעזור בכל מקום
אני ***** ***** כל יום
גם אם נכשל כל הזמן, רוצה. באמת שרוצה.
הלכתי לשם אתמול. למרות הכל.

וגם אם היה אכפת,
איך זה מנחם אותי?
אני דביל.
יופי. כולם דבילים.
איפה הנחמה שלי פה?!?!?

עזבי. תודה לך
אבל.. אין לי כח
שרשור מיוחד.
חי אותו שוב.
אמנם נרשם בצורה מבלבלת
אבל אני חושב שהבלאגן הזה מתאר קצת את מה שהרגשתי.