פורום נסיונות פעילים (עמוד 2460)

אני אמורה לסבול?

כבר 12. פוף.

 

כואב לנו הכל בחייאת.

סלידה היא מילה עדינה. תיעוב, אימה וחוסר יכולת לסבול את הרעש- זה כבר מדויק יותר.
הצילו.

מקום אחד.
מרצפות צהובות עם שריטות עתיקות.
חתול רחוב מטופח חולף מול הפח,
לב שיושב ונוגן לו על אח,
אל מול האח.
עם מעדר ושתיל,
עם שקט שמבהיל,
ביום רגיל,
כלל לא רגיל,
ואדם מחושב מנסה להרגיש,
איזה איש שעסוק את התורה להנגיש,
פותר תרגיל ועוד מדע ופשט,
ומפספס ברוח, מי את.
איש של ספרים ותורות,
איש בלי זקנים ואורות.
צועקים לו ברחובות,
שיפסיק לנתח.
לנתח חוויות.
מטלטלים אותו קלות שינוח-
ליהנות,
והאיש לא מרגיש,
ולא אדיש.
נתפלל שאש אותו תחיש-
חיש.
ובא היום,
והזמן,
ואילנות פרחו בפרח,
וציפורים צייצו בשיר,
והיער קרא לו לבוא חדריו,
בין עצים, אבנים,
בין שקט טבעיו,
וההלך נכנס לו,
וזרק את השכל.
והיום הוא ביננו רוקד מול הסטנדר.

@מיכל318

איזה מורה מעצבנת.

נעם ישבה על הספסל ברחוב, מחוץ לבית. בית שהרגישה שכבר לא שלה.
היא רעדה. מקור, ומפחד.
עיניים יפות. תמיד אמרו לה. הכחול-ירוק העמוק הזה.
עכשיו, עיניים מפוחדות. עיניים חצי כבויות. הכחול-ירוק נהפך לתכול-אפור דהוי. כבוי.
ביד היא עוד החזיקה דף מקומט. בעצם, חצי דף. קרוע. שהצליחה להציל מידיה של אמא.
המחברת נשארה אצל אמא.
המחברת.
נעם רעדה עוד יותר.
הלב שלה היה שפוך שם, על הדפים. טיפות דיו. טיפות דם.
נעם תמיד שתקה. דיבור היה אצלה כלי לא שמיש.
ובלילות, היא הייתה כותבת. שופכת למחברת את השתיקה של היום.
נעם שנאה את הימים. ואהבה את הלילות.
לילה. כשהכל חשוך ושקט. היא הייתה יוצאת להרים. הולכת בלי לחשוב לאן. תמיד יש איך לחזור.
היא אהבה את השמיים השחורים. עם הכוכבים. נקודות אור קטנות, שלוחשות לה שיש עוד סיכוי. שעוד יהיה מישהו שיאהב אותה. כמו שהיא.
היא הייתה מוצאת איזו אבן, מתיישבת עליה, וכותבת.
את המחברת היא החביאה במקום נסתר. אם היו קוראים את המחברת, היא חשבה לעצמה, היו מאשפזים אותי.
והיום. יום ארור.
נעם כבר התפוצצה. השתיקה העיקה עליה. והיא הוציאה את המחברת.
אמא נכנסה לחדר. ומשם הכל התפוצץ.
סערה. מלחמת עולם.
נעם ברחה.
עולמה התהפך עליה. בשתי שניות של חוסר זהירות.
היא תמיד ידעה. אסור לדבר. אסור להראות. אסור.
מבוגרים אף פעם לא מבינים.
נעם התחילה לרוץ.
היא חלשה, וזה לא אכפת לה. העיקר לרוץ. לברוח רחוק רחוק מהכל. רחוק רחוק מהבית. שלא שלה.
והנה ההרים.
והנה הסלע הזה, שהיא תמיד הייתה יושבת עליו. וכותבת.
עוד יותר רחוק.
הראש מסתחרר והגוף זועק למנוחה. נעם כבר לא מקשיבה.
בום.
פצע ברגל, דם נוזל, ונעם לא מרגישה כאב. הכאב בלב עולה על הכל.
היא נשכבת על האדמה. והדמעות באות.
חמות, רטובות, מכאיבות. מכווצות.
השמיים מתקרבים לשחור העמוק שהיא תמיד אהבה.
שני כוכבים קטנים מופיעים.
והיא שואלת אותם,
בשקט.
תמיד יש איך לחזור?

-לקפל כביסה

-לארגן מטבח

-לארגן פעילות למחר

-לברר אם יש מחר בגרות

-לסיים להכין את השניי מבצעים שאמורים להיות מוכנים להשבוע

-לדבר איתה

-שמע ישראל

-לישון.

@פרפר בכלוב,זה קורה.יאווו.

וסחרחורת.

כדור?

עבד עבדים.

עכשיו שאני חושבת על זה, חמש שנים לא אכלתי זה עד עכשיו. כמעט חמש. מדהים איך שהזמן עובר.
(שונאת לסבול בגלל דברים שאמורים לקרות)

צריך לישון. בשביל לישון צריך ללמוד. צריך ללמוד. בשביל ללמוד צריך ריכוז. צריך ריכוז. בשביל ריכוז צריך איכשהו להרגיע את כאבי הראש האלו. ואין לי מושג איך. מה עושים?

@שיח סוד הרגע ראיתי עכביש קטנצ'יק בקיר ואז בוםםםםםםםם הרגתי אותו!!