ביוטיוב. כך נגמר לי זמן האינטרנט באזור שתיים בצהריים.
כמובן שתוך רגע קמתי על הרגליים והתחלתי להכין צהריים- פתיתים מושלמים ושניצלים. השניצלים לא מושלמים כי אלו בסך הכל שניצלים קפואים משקית שהייתי צריכה להניח בתבנית. הזמן עד השעה שש עבר במהירות שיא (קילחתי את צופיה לפני המסיבה בגן, קצת דיברתי איתה ומה עוד? לא זוכרת. הזמן באמת רץ), ובשש חברה של אימא הביאה לכאן את שני ילדיה המתוקים נורא כדי שנשמור עליהם לשעה וחצי. אבא מעביר אורייתא בזמן הזה, אימא הייתה עם צופיה בגן, נחום בישיבה, יפעת באולפנא, תמר לא מרגישה טוב אז היא במיטה ומיכל עסוקה עם הפלאפון. יעקב ואחיה ישבו על המחשב רוב הזמן (אף על פי שהם לא היו אמורים לא אמרתי להם לקום עד שראיתי שגם הקטנים נמשכים למחשב), ותהילה ניסתה לא להפריע, ללא הצלחה. אני חושבת שתהילה וצופיה נעשו אגרסיביות מאוד בזמן האחרון, כי לשתיהן היו מעברים לא קלים אחרי הגן. בכל אופן, נותרתי לבדי עם ילד בן חמש, אנרגטי מאוד, תינוקת בת שנה וחצי שלא מכירה אותי ואני לא מכירה אותה ועם אחותי המתוקה בת השנה. היה נהדר, כי אני טובה עם הילדים ככל הנראה. אף אחד לא בכה או קיבל מכה רצינית או התגעגע הביתה. הם אכלו ושתו והיו על הידיים ועל הרצפה ועל הספה ועל כיסא האוכל ועל המדרגות (שם נדרשה השגחה צמודה), ציירו ושיחקו בכדור ובעוד מלא משחקים שהמצאתי באותו רגע (כמו למשל לקחת חפץ, להניח בתוך שקית אטומה ולתת לילד אחר למשש את החפץ שבפנים ולנחש מה יש בתוך השקית). עוד נרשמו משחקי מחבואים, דג מלוח וקליקס באיזה צבע חסר בשורה שלפנייך? משחקים מתישים, אבל כולם נהנו וצחקו. מה טוב יותר מזה, תגידו לי? ואז מה אם מאות חתיכות קליקס התפזרו בכל הסלון, כולל מתחת לשידות, והיו בחוץ שניים או שלושה כדורים, ועשרות משחקי תינוקות, וחיות מפלסטיק, וספרים, וטושים ודפים. ואז מה שערימת כביסה ענקית התמוטטה אל הרצפה. הם היו מאושרים ותינוקת בת שנה וחצי שלא מכירה אותי ולא רגילה ללכת לזרים הרגישה בטוחה יותר אצלי בידיים מאשר כל אחד אחר. מה שאומר שחנה רבה איתה על תשומת הלב שלי 
אבל מוצץ קטן פתר את הבעיה. בכל אופן, בשבע וחצי אבא שלהם הגיע לקחת אותם (מזל, כי היא בדיוק נהייתה צמאה ולא הביאו לה בקבוק. השקיתי אותה בכוס אבל זה לא היה יעיל במיוחד). ברבע לשמונה אימא חזרה עם צופיה מהמסיבה (גננות יקרות, אנא. אם אתן עורכות את מסיבת החנוכה אחרי שעות הלימודים, תתחילו בחמש או חמש וחצי. אם זה מאוחר יותר, אל תחכו למאחרים ותתחילו בזמן. לחזור הביתה ברבע לשמונה, שזה אומר לעלות בשמונה למיטה ולהירדם בשמונה ועשרים, זה מתכון בטוח לעייפות נוראית ביום שלמחרת), ומייד יצאה עם אבא לירושלים. נס שחנה הספיקה להירדם לפני כן. בין שמונה ורבע לעשר קירצפתי את המטבח, כולל שני כיורים, וסידרתי את הסלון כולל שולחנות ושידות וספות והכול. ועכשיו אני סוף סוף יושבת על כיסא לא נוח עם כאב גב נוראי, עם אינטרנט חסום כך שאי אפשר לראות שום דבר, בידיעה שאבא ואימא יגיעו רק בעוד שעתיים. ואומנם אני יכולה ללכת לישון ולהשאיר להם דלת פתוחה, אבל בואו. ככה אתם מכירים אותי? מישהו בטח יבכה מתישהו.
לפחות השגתי היום שני שקלים, מה שאומר שאפשר לקנות את הבריסטולים למתנת יום הנישואים של אבא ואימא. מחר בבוקר אני אלך לקנות הכול ונתחיל לעבוד על זה. אני מקווה שאני לא אהרוס שום דבר כי ביקשתי כמה שקלים מכל הילדים שמעל גיל 14. זה לא אמור להזיז להם, יש להם כסף ורובם ממשיכים להרוויח, אבל הם בכל זאת ילדים. אפילו אני אספתי חצאי שקלים מתחתית התיק שלי ותרמתי חמישה שקלים לעסק. 17.5 שקלים יספיקו לשלושה בריסטולים גדולים וחבילת דפים צבעוניים, נכון? אני מקווה שיש לנו סרט סאטן כלשהו בבית. חושבת שיש אחד בצבע נהדר בקופסת כלי התפירה. נבדוק מחר.
הגעתי למסקנה שכאב הגרון שלי הוא לא שפעת, וירוס או דלקת. כלומר, היה לי וירוס והשתעלתי המון, אבל עכשיו הגרון שלי פשוט שרוט או תשוש, ולכן כואב. העובדה היא שאני לא מרגישה חולה. עמדתי עכשיו כמעט שעתיים על הרגליים ועבדתי קשה לקרצף סירים ולהתכופף מתחת לספה. נראה לי שאני בסדר.
ביום שני בעוד קצת פחות משבועיים הכסף יחזור אליי, אני אעביר אותו מייד לאן שהוא צריך לעבור, ונגמור עם זה כבר. אחר כך אני אשלח ווצאפ להיא שחייבת לי כסף, היא תיתן לי צ'ק ואני אתן לה את המפתח שלה, נגמור עם המינוס הקטנטן בבנק ונעביר את הכסף למי שצריך להעביר. ואז אני סוגרת את החשבון. אין לו בו צורך. עוד לפני כן אני אחזיר את הספר ההוא לדוד שלי, ושלום על ישראל. זמן לנוח.
נראה לי שאני עייפה נורא. כואב לי הגב מאוד. חבל שאני לא אוהבת מסאז'ים. חבל שאין מי שיעשה מסאז'.
קצת נעצמות לי העיניים. הגרון שלי שחוק וכואב. הגב די צורח.
אבל טוב לי מאוד. אני מרגישה שמחה ומלאה ורגועה.
אולי אין צורך למהר כל כך לטרוף את העולם. אולי קודם כדאי להכיר את הבית שלי יותר. את ההורים, את האחים שלי.
אני דואגת לחלקם ואוהבת את כולם מאוד.
בקרוב אימא תעבור את הניתוח הקטן הזה ולא יכאב לה כל כך, היא תישאר כמה ימים, אולי אפילו שבועיים או יותר, בבית, ונוכל לדבר יותר.
עשיתי לעצמי ניתוחון קטנצ'יק באצבע להסרת ציפורן חודרנית. כואב ונפוח ואדום וחם ומוגלתי שם. נעשה קומפרסים, אני חושבת. זה לא משהו שלא קרה בעבר. אני לא מפחדת מכאבים ושונאת את הציפורניים שלי. מה זו קצת מוגלה לעומת ציפורן נודניקית.
אני מקווה שאני לא ארדם כשהדלת נעולה, כי הפלאפון שלי על שקט וכולם ישנים. אולי אני אנעל עם המפתח וזהו. אני רק אוודא קודם שיש לאבא מפתח. או לאימא.
אני לא שותה מים מהברז ומישהו לקח את בקבוק המים שלי מהמקרר. הוצאתי קוביות קרח והמסתי אותן במים רגילים, אבל זה סיוט לשתות ככה. אני לא ממש צמאה, אבל כואב לי הגרון. שוקו לא בא בחשבון כי חם ושוקו קר הוא שוקו לא טעים, אלא אם כן יש בו המון סוכר. אני לא שותה המון סוכר.
ירדתי עוד קילו השבוע. הידד.
חלב גם לא בא בחשבון. לשתות חלב ככה זה דוחה מכל בחינה אפשרית.
השארתי כוס חד פעמית ריקה על השולחן במטבח. אני צריכה לקום להרים אותה ולזרוק לפח. אם כבר מסודר, אז עד הסוף.
נמאס לי שמשאירים את תמצית התה משבת עד סוף השבוע. היא בתוך קומקום קטנטן כזה שלא באמת מרתיחים בו מים. כמה זה כבר קשה לזרוק שלושה תיונים לפח ולשטוף את הקומקום הזה? אני עושה את זה בכל השבועות האחרונים. ואני בכלל לא שותה תה.
אבא ואימא לא עונים לי לסמס כבר חצי שעה. אני מניחה שאימא מדברת עם סבתא ואבא עדיין בניוחם אבלים. אולי כבר לא, לא יודעת. בכל אופן אין סיבה אמיתית לדאוג.
ממש כואב לי הגב.
היי, אתם יודעים מה מצחיק? אם מישהו קרא עד לכאן. בכלל שכחתי שכאן נסיו"פ ואני ריעות. אני ריעות, זה השם שלי.
הם בטח יחזרו עד שתים עשרה, לא?
אבל בשביל מה לחכות ערה?
בשביל שהאינטרנט יחזור?
כואבת לי כל עצם בגוף. אבל כבר אמרו לפניי שכאב של אחרי עבודה הוא כאב מספק ביותר.
עובדה, אנשים גומרים לעצמם את הכאב הזה כל הזמן.
גם אני.
נעלי ספורט זה נוח.
היו שלום,
אני חייתי
על הדגים.
אבל אני עדיין כאן, נראה לי.
לא כתבת הגדרה
- נסיונות פעילים
