(נו שיהיה, לא אנשים אלא חינוך רע. גם חילונים וגם ישראלים - חיבור של שני הדברים הכי חסרי תרבות שיש. וכן, זה קשור ותסתכלו על זה איך שבא לכם.)

מה קרה?

אוטובוס הגיע והיו מלא אנשים בתחנה, אז עליתי כזה מהדלת האחורית. פתאום הנהג צורח עלי "רדי מיד! מה את עולה מאחורה! תרדי עכשיו! עכשיו תרדי! שמעת?" ממש צרח. אוקיי ירדתי והלכתי לקדמית, ומלא אנשים מתחילים לצעוק עלי: "מה נראה לך שאת עושה?! יש כאן תור! מה את עולה מאחורה! את אמיתית? מה זה הדבר הזה?" פשוט צרחו עלי וירדו עלי.

תקשיבו שבכיתי אחר כך, זו סיטואציה נוראית שאוטובוס שלם צורח עלייך ככה. זה ממש פוגע.

ואני ממש לא התכוונתי לעקוף או משו, לא חשבתי על זה בכלל! זה נטו מההרגל של האוטובוסים בירושלים. וגם אם אין מכונות באוטובוס, עדיין עולים מאחורה ואז באים והכל בסדר גמור. (זה לא קרה בירושלים ואין כאן מכונות בשום אוטובוס, אבל עדיין לא התכוונתי לכלום)

אימאלה זה היה פשוט נורא. לי אישית דבר כזה נוראי. בחיים לא צועקים עלי, לכן כשזה בא בבום כזה. זה נורא.

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול