פורום נסיונות פעילים (עמוד 3756)

ההורים שלי אימצו אותי או משהו כזה..

"הנסיון הזה הוא לא פשוט כזה,
הוא רק ניראה תמים נחת עליי אימים"



אבא גדול שלי.
כל מה שאני מבקשת
זה שתתן לי לדעת להתמודד איתה.
לעצור עם הפה, לא להחזיר,
לספוג לספוג.

כלב נושך אינו נובח.

 

 

-כלל חשוב לחיים-

האוטובוס נתקע. בדיוק כשירדתי ממנו. מה זה אומר עלי?

89 מתמטיקה

88 אנגליתתתת

אני לא אוהב את הסלנג שהוטמע היום על גבי השפה העברית. 
"היי" ו"ביי" החליפו את המילים היפות שלנו "שלום" ו"להתראות". 
"סבבה" ו"אחלה" החליפו את ה"טוב" וה" יופי". 
את ה"בסדר" החליף ה"אוקיי". 
את המילים בעברית ל"דוגרי" ו"תכלס" אנחנו אפילו לא זוכרים.

רק מילה אחת שהוטמעה חזק מאד ונשמעת מכל עבר עושה לי כ"כ טוב על הלב. אמנם היא בעברית, אבל משתמשים בה כל חובבי הסלנג.
אחי!
מה נשמע אחי? הכל טוב אחי? אחי, אתה בא לסרט?

המילה הזו מסמלת את כל מה שאנחנו בעצם. כל ישראל אחים. המילה הזו יוצרת חיבור בין כולנו, גם אם אנחנו לא באמת מכירים אחד את השני.

המילה הזו בעצם אומרת, שכשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות, אבל כולנו יחד. כולנו אחים. 
שנזכה!

הוא אומר לי

תשמע

אני מבוגר והבנתי דבר אחד

 

המדינה שלנו היא מטומטמת, הכנסת מלאה שחיתויות.

עצם זה שאנחנו עוד בחיים - זה פשוט לא נורמלי

אני בטוח שאלוקים משגיח עלינו

 

שוב, זה רוסי זקן בלי כיפה ולאיודע לקרוא עברית

 

 

ברוך ה

את שמה שלושה גוונים של לק, מתכננת לעשות גלאח, לצבוע את השיער לתכלת.
את עוברת למכנסיים, מחללת שבת, מעשנת בכאילו.
את מדברת עם בנים, שולחת תמונות, נשארת ערה כל הלילה.
את באמת משוגעת. את כל כך משוגעת שוויתרת על החלום.
כבר לא יהיו לך ילדים, לא יהיה לך ספר, הכנסת את עצמך למעגל אשפוזים, כדורים, פסיכיאטרים.
את כל כך משוגעת שאת נשארת לבד בבית כדי להכין קופסאות מטומטמות של אהבה לאנשים שבכלל לא רוצים בך.
את מתרחקת ואף אחד לא שומע את קריאות ההצילו שלך.
וזה לא שאת שותקת או פונה לאנשים הלא נכונים. את הולכת להורים שלך ואומרת להם- אין לי למה להישאר כאן יותר. וכל מה שהם עושים זה להתעלם. להפסיק את השיחה באמצע ולא לחזור אליה.
אז למי עוד יש לך לפנות?
את לא תפגעי בעצמך, לא, אין לך מספיק אומץ. את פשוט שוכבת במיטה ומסרבת לחיות.
כולך מלאה פצעים ושריטות, את חולה, את משוגעת.
מאניה דיפרסיה הם אומרים, ולא יודעים שהמאניה והדיפרסיה לא מחולקות לימים. זה לא שיום אחד את מאושרת ובשני מדוכאת. לא, את כל כך מדוכאת שאת עושה דברים שנראים כמו אושר.
ולמי בכלל אכפת, תגידי, אם אפילו האנשים הכי קרובים אלייך לא מבינים? אם הם חושבים שהכול באשמתך.
ואת מוציאה את השקלים האחרונים שלך על דבר שלא יחזיק, את שומעת שירים בשלושת השבועות, ואת לא אמיצה.
את טיפשה. כל כך טיפשה.
ומכוערת. ומיותרת.
השיער שלך לא נראה טוב, הפנים שלך לא נראות טוב, הציפורניים שלך לא נראות טוב. את מתרצת את הכיעור שלך באידיאלים אבל אין לך כוח. אין לך כוח להילחם.
את חולמת בלילות שאונסים אותך, ואת מתעוררת מבועתת ואף אחד לא מבין למה את בוכה כל היום.
אז הנה, אני אומרת עכשיו בקול: אני משוגעת. אני לא בסדר. אני אשמה. אני מכוערת. אני חלשה. אני עצלנית. אני דפוקה.
לעולם לא יהיו לי ילדים. לעולם לא יהיה לי ספר. לעולם לא יהיה לי איש.
אני כבר שבוע לא לוקחת את הכדורים שלי, כי למה לי לקחת. שני כדורי מרשם ארורים שעושים לי מחשבות לא מהעולם הזה. פסיכיאטר שזורק אבחנות ולא מסביר. מטפלת שלא אכפת לה.
אז למה שלי יהיה אכפת? אז מה אם אלו החיים שלי? זה אומר שאני רוצה בהם? לא.
כשהחברות שלי מתרחקות ממני ביום רע במיוחד, כשההורים שלי מתעלמים גם כשאני מבקשת להתאשפז, כשאני לא מצליחה לקום מהמיטה. אז אני יודעת שהגעתי לשפל.
כשאני חושבת לפנות למחנכת לשעבר שלי שלא דיברתי איתה כבר שנה, כי היא היחידה שאולי תילחם עליי, אני נזכרת שאמרו לי שאסור לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ.
כשאני חושבת שעם קצת טיפול אני אהיה יפה יום אחד, אני נזכרת בכמה פעמים אמרו לי שאני מכוערת.
כשאני חושבת שיש לי סיכוי, באות המחשבות שלי ומדכאות כל תקווה.
אפילו כסף לאוטובוס כדי לנסוע לבית חולים אין לי. אז אני שוכבת במיטה ומחכה שאלוהים יעשה משהו. הוא הזניח אותי כל החיים, מתישהו הוא יהיה חייב להתפנות אליי.
אני מסריחה, אני מכוערת, אני דפוקה על כל הראש.
וככה אני אשאר.

אם כדי להגיע ה1030 אני יוצאת ב740, וכדו להגיע ב830 אני יוצאת ב600, מתי אני צריכה לצאת כדי להגיע ב915?

אולי פשוט נקרא לו ניסיונות שאינם פעילים?

 

@Admin

 

מקום יפה אבל חם פה של החיים .

כשאין לו מנוחה
חומק חומק בשקט דרך השמיכה
אל הספסל בחוץ
הוא מחפש תירוץ
כדי לנשום אוויר
כשנהיה לחוץ

אנשים אורזים פירות בארגז

יש בצה''ל ציוד מגעיל קרוע וישן רצח שעבר כבר דורות של חיילים, אותו נותנים לטירונים. בסוף ההכשרה מחזירים את הציוד הדפוק ומקבלים הכל חדש מהנילונים, ולא רק חדש אלא גם מסוג אחר לגמרי, לא הרי ווסט של טירון כהרי הווסט של לוחם בקו...
חודשים שאני מחכה לקבל 'מרום דולפין', כך נקרא הווסט המדהים והכי חדש בצה''ל, אותו מקבלים הלוחמים בסוף ההכשרה. חודשים אני מחכה להעיף בחזרה לאפסנאות את הווסט הבלוי והקרוע שלי שדורות של טירונים השתמשו בו. כל פעם שאני רואה את המפקדים עם 'מרום דולפין' יוצאות לי העיניים, ואני רק זועק מעומק הלב 'מתי כבר נזכה להיראות כמו לוחמים, עם ציוד טוב, ועם הווסט המדהים הזה???' ובת קול עונה ואומרת 'אחרי מסע כומתה'...
והנה בא היום לו ציפינו, את הציוד החדש נקבל בסוף השבוע, אבל היום כבר החזרנו את הציוד הישן.
החזרנו פריט אחר פריט. מימיות, קסדה, מעיל, ואז הגעתי לגולת הכותרת, לרגע שלו חיכיתי חודשים, הרגע שצריך להחזיר את הווסט...
הרמתי אותו לכיוון הארגז של הווסטים כדי להחזיר אותו, ואז הבנתי שזה הווסט שליווה אותי בגשם המטורף בחורף כשהלכתי ארבעים דקות כל פעם כדי להגיע לעמדה, בשבועות שטח מלאים בוץ וזיעה, בזחילות בקוצים, במסעות, ברגעים של ייאוש, בלילות מלאים רבאק, בשעות של שביזות בשמירה ובלילה המאושר של המסע כומתה. את האיפוד הזה לבשתי במשך כל האימונים עד שהפכתי ללוחם, ביחד איתו הפכתי למה שאני.
הוא ישן, קרוע ומגעיל, אבל אני בכלל לא בטוח שאני רוצה להפרד ממנו...
מבט אחרון וזרקתי אותו לפינה של הווסטים, שם הוא התערבב עם כל הווסטים הקרועים והבלויים כמוהו. בקרוב טירון חדש יגיע מהבקו''ם ויקבל אותו במקומי, יעבור באותה הדרך שלי ויהפוך גם הוא ללוחם, יחזיר אותו לאפסנאות, ואז טירון אחר יקבל אותו ויצא גם הוא לאותה דרך ארוכה, יסיים אותה, ויחזיר לאפסנאות את הווסט שיחכה בסבלנות לטירון הבא שיקבל אותו, כי זה הוא מעגל החיים של הווסט...

אין לי מה לעשות/מתוסכל/

זה אנחנו בתוך התמונה
אני ואתה
כמו ספינה לבנה
על חופה של חוף
כבר השמש עגנה
ואתה בשבילי בדיוק אתה

הלוואי והיינו רק שנינו