חודשים שאני מחכה לקבל 'מרום דולפין', כך נקרא הווסט המדהים והכי חדש בצה''ל, אותו מקבלים הלוחמים בסוף ההכשרה. חודשים אני מחכה להעיף בחזרה לאפסנאות את הווסט הבלוי והקרוע שלי שדורות של טירונים השתמשו בו. כל פעם שאני רואה את המפקדים עם 'מרום דולפין' יוצאות לי העיניים, ואני רק זועק מעומק הלב 'מתי כבר נזכה להיראות כמו לוחמים, עם ציוד טוב, ועם הווסט המדהים הזה???' ובת קול עונה ואומרת 'אחרי מסע כומתה'...
והנה בא היום לו ציפינו, את הציוד החדש נקבל בסוף השבוע, אבל היום כבר החזרנו את הציוד הישן.
החזרנו פריט אחר פריט. מימיות, קסדה, מעיל, ואז הגעתי לגולת הכותרת, לרגע שלו חיכיתי חודשים, הרגע שצריך להחזיר את הווסט...
הרמתי אותו לכיוון הארגז של הווסטים כדי להחזיר אותו, ואז הבנתי שזה הווסט שליווה אותי בגשם המטורף בחורף כשהלכתי ארבעים דקות כל פעם כדי להגיע לעמדה, בשבועות שטח מלאים בוץ וזיעה, בזחילות בקוצים, במסעות, ברגעים של ייאוש, בלילות מלאים רבאק, בשעות של שביזות בשמירה ובלילה המאושר של המסע כומתה. את האיפוד הזה לבשתי במשך כל האימונים עד שהפכתי ללוחם, ביחד איתו הפכתי למה שאני.
הוא ישן, קרוע ומגעיל, אבל אני בכלל לא בטוח שאני רוצה להפרד ממנו...
מבט אחרון וזרקתי אותו לפינה של הווסטים, שם הוא התערבב עם כל הווסטים הקרועים והבלויים כמוהו. בקרוב טירון חדש יגיע מהבקו''ם ויקבל אותו במקומי, יעבור באותה הדרך שלי ויהפוך גם הוא ללוחם, יחזיר אותו לאפסנאות, ואז טירון אחר יקבל אותו ויצא גם הוא לאותה דרך ארוכה, יסיים אותה, ויחזיר לאפסנאות את הווסט שיחכה בסבלנות לטירון הבא שיקבל אותו, כי זה הוא מעגל החיים של הווסט...


- לקראת נישואין וזוגיות