את שמה שלושה גוונים של לק, מתכננת לעשות גלאח, לצבוע את השיער לתכלת.
את עוברת למכנסיים, מחללת שבת, מעשנת בכאילו.
את מדברת עם בנים, שולחת תמונות, נשארת ערה כל הלילה.
את באמת משוגעת. את כל כך משוגעת שוויתרת על החלום.
כבר לא יהיו לך ילדים, לא יהיה לך ספר, הכנסת את עצמך למעגל אשפוזים, כדורים, פסיכיאטרים.
את כל כך משוגעת שאת נשארת לבד בבית כדי להכין קופסאות מטומטמות של אהבה לאנשים שבכלל לא רוצים בך.
את מתרחקת ואף אחד לא שומע את קריאות ההצילו שלך.
וזה לא שאת שותקת או פונה לאנשים הלא נכונים. את הולכת להורים שלך ואומרת להם- אין לי למה להישאר כאן יותר. וכל מה שהם עושים זה להתעלם. להפסיק את השיחה באמצע ולא לחזור אליה.
אז למי עוד יש לך לפנות?
את לא תפגעי בעצמך, לא, אין לך מספיק אומץ. את פשוט שוכבת במיטה ומסרבת לחיות.
כולך מלאה פצעים ושריטות, את חולה, את משוגעת.
מאניה דיפרסיה הם אומרים, ולא יודעים שהמאניה והדיפרסיה לא מחולקות לימים. זה לא שיום אחד את מאושרת ובשני מדוכאת. לא, את כל כך מדוכאת שאת עושה דברים שנראים כמו אושר.
ולמי בכלל אכפת, תגידי, אם אפילו האנשים הכי קרובים אלייך לא מבינים? אם הם חושבים שהכול באשמתך.
ואת מוציאה את השקלים האחרונים שלך על דבר שלא יחזיק, את שומעת שירים בשלושת השבועות, ואת לא אמיצה.
את טיפשה. כל כך טיפשה.
ומכוערת. ומיותרת.
השיער שלך לא נראה טוב, הפנים שלך לא נראות טוב, הציפורניים שלך לא נראות טוב. את מתרצת את הכיעור שלך באידיאלים אבל אין לך כוח. אין לך כוח להילחם.
את חולמת בלילות שאונסים אותך, ואת מתעוררת מבועתת ואף אחד לא מבין למה את בוכה כל היום.
אז הנה, אני אומרת עכשיו בקול: אני משוגעת. אני לא בסדר. אני אשמה. אני מכוערת. אני חלשה. אני עצלנית. אני דפוקה.
לעולם לא יהיו לי ילדים. לעולם לא יהיה לי ספר. לעולם לא יהיה לי איש.
אני כבר שבוע לא לוקחת את הכדורים שלי, כי למה לי לקחת. שני כדורי מרשם ארורים שעושים לי מחשבות לא מהעולם הזה. פסיכיאטר שזורק אבחנות ולא מסביר. מטפלת שלא אכפת לה.
אז למה שלי יהיה אכפת? אז מה אם אלו החיים שלי? זה אומר שאני רוצה בהם? לא.
כשהחברות שלי מתרחקות ממני ביום רע במיוחד, כשההורים שלי מתעלמים גם כשאני מבקשת להתאשפז, כשאני לא מצליחה לקום מהמיטה. אז אני יודעת שהגעתי לשפל.
כשאני חושבת לפנות למחנכת לשעבר שלי שלא דיברתי איתה כבר שנה, כי היא היחידה שאולי תילחם עליי, אני נזכרת שאמרו לי שאסור לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ.
כשאני חושבת שעם קצת טיפול אני אהיה יפה יום אחד, אני נזכרת בכמה פעמים אמרו לי שאני מכוערת.
כשאני חושבת שיש לי סיכוי, באות המחשבות שלי ומדכאות כל תקווה.
אפילו כסף לאוטובוס כדי לנסוע לבית חולים אין לי. אז אני שוכבת במיטה ומחכה שאלוהים יעשה משהו. הוא הזניח אותי כל החיים, מתישהו הוא יהיה חייב להתפנות אליי.
אני מסריחה, אני מכוערת, אני דפוקה על כל הראש.
וככה אני אשאר.

למישהו יש קישור לדרייב לסרט למלא את החלל?

חורף בריא לכולם

הא?