פורום נסיונות פעילים (עמוד 4182)

 

עַל הַנֶּגֶב יוֹרֵד לֵיל הַסְּתָו
וּמַצִּית כּוֹכָבִים חֶרֶשׁ חֶרֶשׁ
עֵת הָרוּחַ עוֹבֵר עַל הַסַּף
עֲנָנִים מְהַלְּכִים עַל הַדֶּרֶךְ.

כְּבָר שָׁנָה. לֹא הִרְגַּשְׁנוּ כִּמְעַט
אֵיךְ עָבְרוּ הַזְּמַנִּים בִּשְׂדוֹתֵינוּ.
כְּבָר שָׁנָה, וְנוֹתַרְנוּ מְעַט
מָה רַבִּים שֶׁאֵינָם כְּבָר בֵּינֵינוּ.

אַךְ נִזְכֹּר אֶת כֻּלָּם:
אֶת יְפֵי הַבְּלוֹרִית וְהַתֹּאַר –
כִּי רֵעוּת שֶׁכָּזֹאת לְעוֹלָם
לֹא תִּתֵּן אֶת לִבֵּנוּ לִשְׁכֹּחַ.
אַהֲבָה מְקֻדֶּשֶׁת בְּדָם
אַתְּ תָּשׁוּבִי בֵּינֵינוּ לִפְרֹחַ.

הָרֵעוּת נְשָׂאנוּךְ בְּלִי מִלִּים
אֲפֹרָה עַקְשָׁנִית וְשׁוֹתֶקֶת
מִלֵּילוֹת הָאֵימָה הַגְּדוֹלִים
אַתְּ נוֹתַרְתְּ בְּהִירָה וְדוֹלֶקֶת.

הָרֵעוּת, כִּנְעָרַיִךְ כֻּלָּם
שׁוּב בִּשְׁמֵךְ נְחַיֵּךְ וְנֵלֵכָה
כִּי רֵעִים שֶׁנָּפְלוּ עַל חַרְבָּם
אֶת חַיַּיִךְ הוֹתִירוּ לְזֵכֶר.

וְנִזְכֹּר אֶת כֻּלָּם...

אנחנו שנינו מאותו הכפר 
אותה קומה, אותה בלורית שיער 
אותו חיתוך דיבור מה יש לומר 
הן אנחנו מאותו הכפר 

אנחנו שנינו מאותו הכפר 
שדה ירוק חצינו עד צוואר 
בערב שבנו יחד לכיכר 
כי אנחנו מאותו הכפר 

ובלילות שישי 
כשרוח חרישי 
בצמרות שחורות עובר 
אז אני אותך זוכר 

תמיד בפרדסים ובשדרות 
אהבנו את אותן הנערות 
אבל תמיד אמרנו - אין דבר 
זה הכל נשאר בתוך הכפר 

ברחנו אל אותם המקומות 
לחמנו בשלוש המלחמות 
זחלנו על קוצים ועל דרדר 
אבל שבנו יחד אל הכפר 

ובלילות שישי... 

אני זוכר בקרב שלא נגמר 
פתאום ראיתי איך אתה נשבר 
וכשעלה השחר מן ההר 
אז אותך הבאתי אל הכפר 

אתה רואה - אנחנו כאן בכפר 
כמעט הכל נשאר אותו הדבר 
בתוך שדה ירוק אני עובר 
ואתה מעבר לגדר 

ובלילות שישי...

הם התקדמו לאט. הכל היה רגוע. 
מנגד הנהר וגומא מרשרש 
פתאום רעם ברק, אחד צעק: פצוע! 
אני כבר בא- ענה לו החובש. 
עלינו על מוקש! - צעק אז הפצוע, 
אני כאן, לצידך - ענה לו החובש. 

ברד של אש ניתך, ברד כבד קטוע, 
מעבר לנהר, לגומא הרוחש. 
הַשאירו אותי כאן - ביקש אז הפצוע, 
עזוב שטויות - ענה לו החובש. 
תציל את עצמך - ביקש אז הפצוע. 
אני נשאר איתך - ענה לו החובש. 

והם נותרו שניהם, והשדה פתוח. 
והם נותרו שניהם, והם גלויים לאש. 
אנחנו אבודים - מילמל אז הפצוע, 
אחוז בי טוב - ענה לו החובש. 
נפצעת גם אתה - מילמל אז הפצוע 
עזוב, זה לא נורא - ענה לו החובש. 

האש כבדה, כבדה! קשה, קשה לנוע. 
רק לא להתייאש, רק לא להתייאש, 
אזכור אותך תמיד - נשבע אז הפצוע. 
רק לא ליפול - מילמל אז החובש. 
שלך עד יום מותך - נשבע אז הפצוע. 
היום הוא יום מותי - ענה לו החובש. 

פתאום ענן אבק, פתאום עלתה הרוח, 
וצל על הקרקע, והוא קרב, רועש. 
ניצלנו! הם באים! - ייבב אז הפצוע, 
אך לא שמע מילה מן החובש. 
אחי, אחי שלי! - ייבב אז הפצוע. 
מעבר לנהר הגומא מרשרש, 
אחי, אחי שלי 
אחי, אחי שלי 
אחי!!!

אחי הצעיר יהודה, 
האם אתה שומע? 
האם אתה יודע? 
השמש עוד עולה כל בוקר 
ואורה לבן, 
ולעת ערב רוח מפזרת 
את עלי הגן. 
הגשם הראשון 
ירד לפני יומיים, 
בערב יום שלישי, 
ושוב אפשר לראות שמיים 
בשלולית על הכביש הראשי. 

אחי הצעיר יהודה 
האם אתה שומע? 
האם אתה יודע? 
בגן הילדים שלך 
לומדים כבר שיר חדש, 
ובתיכון התלמידים 
שוב מתעמלים על המגרש. 
רוחות ערבית 
מייללות על המרפסת 
את כל שירי הסתיו, 
ואמא מחכה בסתר, 
שאולי עוד יגיע מכתב. 

אחי הצעיר יהודה 
האם אתה שומע? 
האם אתה יודע? 
כל חבריך הטובים 
נושאים דמותך עמם, 
ובכל הטנקים על קווי הגבול 
אתה נמצא איתם 
אחי הטוב, 
אני זוכר את שתי עיניך, 
והן פותרות חידה. 
ובני הרך יפה כמוך 
בשמך לו אקרא - יהודה.

שם, בעפר ותכלת 
חלקת שלום ישנה 
נומי פרח, נומי 
נומי ילדה קטנה. 

את החיים לקחו לך 
הו, מלחמות קדושות 
מלאכים בכו לך 
בעיניים יבשות. 

את חיוכך, תינוקת, 
קברו באדמה 
איך צומח שקט 
מתוך המהומה. 

מי שלחץ על הדק 
דם את ליבו מכתים 
במלחמות לצדק 
גם ילדים מתים. 

את החיים לקחו לך... 

שם, בעפר ותכלת 
חלקת שלום ישנה 
נומי פרח, נומי 
נומי ילדה קטנה. 

את החיים לקחו לך... 

וחלומך ברוח 
חרוז למנגינה 
נומי פרח, נומי 
נומי ילדה קטנה.

בכל פעם כששמש שוקעת
וכשמטוס בשמיים עובר
אתה שם בכל אלה, שומר מלמעלה
שכלום לא יהיה כאן חסר

וכשגשם ראשון מגיע
והלילה אפל ומנוכר
אתה שם בכל אלה, דואג מלמעלה
שלא יהיה לנו קר

ובינינו נמצא הים
השמיים ואולי העולם
וגם הם לא יפרידו בינינו, ילדי הקטן
ואפשר לנסות ולחייך, לאהוב וללכת קדימה
ובסוף ניפגש ונשוב להיות
ילד ואבא ואמא

בכל פעם שיש יום הולדת
ולבית באים חברים
אתה שם בכל אלה, משגיח למעלה
שרק יהיה פה טעים

וכשבכי תינוק מפציע
זה דוקר ושורף את הלב
אתה שם בכל אלה, שומר מלמעלה
שלא יהיה לי כואב

מה אברך לו, במה יבורך? 
זה הילד? שאל המלאך. 
מה אברך לו, במה יבורך? 
זה הילד? שאל המלאך. 

וברך לו חיוך שכמוהו כאור 
וברך לו עיניים גדולות ורואות 
לתפוס בן כל פרח וחי וציפור 
ולב להרגיש בו את כל המראות. 

מה אברך לו, במה יבורך? 
זה הנער? שאל המלאך. 
מה אברך לו, במה יבורך? 
זה הנער? שאל המלאך. 

וברך לו רגליים לרקוד עד אין סוף 
ונפש לזכור בה את כל הלחנים 
ויד האוספת צדפים עלי חוף 
ואוזן קשובה לגדולים וקטנים. 

מה אברך לו, במה יבורך? 
זה העלם? שאל המלאך. 
מה אברך לו, במה יבורך? 
זה העלם? שאל המלאך. 

וברך כי ידיו הלמודות בפרחים 
יצלחו גם ללמוד את עוצמת הפלדה 
ורגליו הרוקדות את מסע הדרכים 
ושפתיו השרות את מקצב הפקודה. 

מה אברך לו, במה יבורך? 
זה הגבר? שאל המלאך. 
מה אברך לו, במה יבורך? 
זה הגבר? שאל המלאך. 

נתתי לו כל שאפשר לי לתת 
שיר, וחיוך, ורגליים לרקוד 
ויד מעודנת, ולב מרטט 
ומה אברך לך עוד? 

מה אברך לו, במה יבורך? 
זה הילד? העלם הרך. 
מה אברך לו, במה יבורך? 
זה הילד? העלם הרך. 

הנער הזה - עכשיו הוא מלאך. 
לא עוד יברכוהו, לא עוד יבורך. 
אלוהים, אלוהים, אלוהים 
לו אך ברכת לו - חיים.

החול יזכור את הגלים אבל לקצף אין זוכר 
זולת ההם אשר עברו עם רוח לילה מאחר 
מזכרונם הוא לעולם לא ימחה. 

הכל ישוב אל המצולות זולת הקצף הלבן. 
נרות הלילה דעכו. הידידות האהבה 
הנעורים שבאו פתע אל סופם 
הנעורים שבאו פתע אל סופם. 

כמוהו גם על חוף ליבם רטט אז משהו חיוור 
והם רשמו בתוך החול, כשהירח העובר 
האיר פתאום פנים זרות ושחוק רפה. 

הכל ישוב אל המצולות... 

היו שם קונכיות ריקות שנהמו קינה של ים 
ובית עלמין על הגבעות 
ושניים שחלפו דומם 
בין החצב והקברים והשיקמה. 

הכל ישוב אל המצולות...

על דעת המקום, ועל דעת הקהל 
רכבנו סופה וגם סער, 
בוטחים, 
"אל תשלח ידך אל הנער". 

ובישיבה של מעלה, ובישיבה של מטה 
עוד זה מדבר וזה בא 
הלילה ההוא, יקחהו האופל, 
הלילה ההוא בא. 

למודים ושבעים, יודעים את השעה, 
שעטו הראלים, יובלים, 
חילים 
לבנון ושריון וקול שובר ארזים. 

ובישיבה של מעלה, ובישיבה של מטה 
עוד זה מדבר וזה בא 
הלילה ההוא, יקחהו האופל, 
הלילה ההוא בא. 

בלילה ההוא, אמא, הראל לקינות יובל, 
עוד זה מדבר וזה בא, אמא, 
יובל על במותיך חלל. 

בלילה ההוא, אבא, היתה צעקה גדולה. 
עוד זה מדבר וזה בא 
הראל גם יובל, יובל גם הראל, 
ועיר תלפיות שכולה. 

ובישיבה של מעלה, ובישיבה של מטה 
עוד זה מדבר וזה בא 
הלילה ההוא, יקחהו האופל, 
הלילה ההוא בא. 

תלפיות לך ארצי, הראלים בשערך. 
ברית דמים, ברית עולם בבשרך, 
את אימת הימים ינחמו ילודיך 
ואת בדמייך חיי.

הדעות של אבא משתנות.
פעם, הוא דגל באי שנאת ערבים רגילים.
היום, הוא כבר מדבר אחרת.

היום הזה מרסק לי את הלב,
והערבים פה הכעיסו מדי.
למה לעזאזל כשחרדי ילך בצפירה, יעשו מזה שמות,
ושערבים, בשעת הצפירה עושים זיקוקים-דממה.
לעזאזל.
מדינה שכזאת.

ממש ככה, מצחיק ומזעזע לראות

אני הייתי מהאלו שצעקו עליהם מזה צעקות...

ליד האישה שצרחה כל הזמןןן

אני *ניסיתי* להתפלל עם התפילה הראשית, לא ממש הצלחתי לשמוע את החזן

אני התפללתי לפני כן... ואז הם הגיעו..

לא מקצועות אבל דברים חשובים לחיים..

ממ גם אני למדתי דברים חשובים לחיים, לאו דווקא מקצועות, זה היה די בבדיחותא בנאדם שלא לומד דברים לחיים תקופה ממושכת מדיי זה קצת עצוב

חמישי עצמאות
שישי שבת
ראשון חנה
שני חנה
שלישי מיכל

אצלנו אין תחנון במנחה כל השנה (חוץ מתעניות ציבור)

סתם, סוגיה שלמה על מקור התחנון, למה ומתי אומרים אותו.
תבוא ונסביר לך

אני לומד אצל הרב זייני כאמור.
(כתובת? רח' חניתה 96 שכונת נווה שאנן, חיפה)

ה"ל
תבוא אתה?

אני לא יודע להסביר כראוי, רק בקו (היהי, קו) כללי (כללי )

זה נשמע ממש מוזר

בנתיים רק אומר שהחיוב לתחנון הוא בשחרית במקור, במנחה זה מנהג שהתפשט במהלך הדורות האחרונים אאל"ט.

היי, הנה רעיון. בוא נעשה סקר גדול.

עוד שניה יום העצמאות |נרגש|