פורום נסיונות פעילים (עמוד 4374)

@עמירם 

אחד מהשירים של הישיבה?

אבל זה יותר מרגש

@גלידת לימון תהיי גאה בי?

תודה

ממש אבל.

יואווו לכי תחגגי את זה איכשהו

אני חוגגת את זה בבכי עוד רגע.
נמאס לי שאנשים מתים.

אפשר להצטרף לבכי שלך?

מי מת היום?

מישהו מהיישוב שלי שם קץ לחייו

זה נורא.

אני רועדת

כלומר פשוט להתעלם מהעובדה שזה קרה?

מה יש לישוב שלך לפעמים? יותר מדי אנשים מתים שם <צ>

אולי אני חושב את זה בגלל הקרובים שלי. (את זוכרת מי, כן? האלה שנהרגו להם שני ילדים)

בשניה אחת הבנאדם מבזבז את כל הזמן שיכל להיות לו...

באמת אל תהיי פה.
ואל תתני לשכנועים של ''אל תעזבייייי אותנווו'' להכתיב לך מה לעשות. 
תעשי מה שטוב לך. וזו לא חייבת להיות עזיבה דרמטית. 

פשוט להכנס פחות או רק להגיב על דברים. 

בהצלחה. וטוב לשמוע. 
 

למה דווקא הוא?


אין הכי נמי ... לאו דווקא ...

אם את מרגישה שזה מה שנכון.

 

באופן אישי, אני הרגשתי שיותר מדי מהמקום הזה לא עושה לי טוב. לכן אני נכנס לפה רק מידי פעם כשאני חוזר מהישיבה...

אפשר לעשות יתרונות מול חסרונות ולהחליט…

אם את שלמה עם משהו, לכי איתו עד הסוף!

ברוך ה' באמת שהגעת למסקנה הזאת.

חיבוק או פריקה של פה בחיים לא תשתווה למציאות,

המקום הזה הוא לא תחליף לבני אדם!

הרבה נוטים לחשוב שאם הם יפרקו ויהיו פה כל הצרות שלהם ימחקו,

כשיש בעיה מתמודדים איתה, ולא משלים את עצמנו שהמקום הזה הוא תחליף...

אני מזמן הבנתי שאני צריכה להפסיק לפרוק כאן, (ה' הוא פסיכולוג נהדר, צריך לפרוק אליו)

אני כאן בעיקר לשמוע דעות, עוד נקודות מבט של אנשים,

לראות עוד סגנונות, סוגים, אידאולוגיות בעמ"י...

אני באמת אומרת שבזכות הפורום הרבה דעות ומחשבות נבנו בי,

המון דברים שלא הייתי חושבת עליהם לפניכן,

ונפתחתי אליהם כאן....  באמת מעניין אותי לראות מה אנשים חושבים על כל מיני נושאים.

 

 

אבל תמיד צריך לשמור על האיזון

לדעת מתי המקום הזה מועיל, ומתי הוא מזיק.

אם את מרגישה שאת לא צריכה את המקום הזה,

תעזבי אותו, בלב שלם,

בלי שאף אחד ישכנע אותך להשאר... כי זה מה שטוב לך וזה מה שצריך להיות...

הנה, הצלחתי לא לחשוב. עד שלוש דקות אחרי זה.

לא. חתונות זה לא כיף
גם לא חנוכה. או פורים
או מפגש אצל סבתא. או שבת עם כולם
תרדו ממני, לא בא לי לחייך לעולם.

הפחד לא עוזב אותי.
לא נותן לי לנשום. אם רק הייתי יודעת מה לעשות.
אם רק היו לי את המילים הנכונות

..

פפף. דיי
מותר לבקש שיהיה אחרת?
שלא יקרה מה שקרה. שלא כלום.
מותר לבקש שיהיה לי את המילים הנכונות?
שאני אדע לשתוק כשצריך.
מותר לבקש שהמחשבות יפסיקו?
שלא יסתבך הכל.

השבינו ה' אליך. ונשובה.
אין לי כוח.

אושר לדקה.
בדיוק לדקה, מתי פעם אחת העצב לא יסחוף אותי אליו?
מתי אני אצליח לנשום. להרגע. להרגיש נקיה. לאהוב.
לעזאזל
רע וטוב לי ביחד. וחם לי כל כך וקר לי. נמאס לי.
אם יום אחד אני אפסיק לפחד רק יום אחד.

באלי טראנס
באלי לקלל את העולם הזה .
המוח שלי מת והלב לא יודע מה לעשות עם עצמו.

נמאס לי
נחמד לי דמעות גם היום יופי אלוקים מראה לי שעל כל פעם שאני מתלוננת אני חוטפת וואו כמה שאני חוטפת ואני ממשיכה כמו מטומטמת גם כן אבל נמאס לי באמת שנמאס לי אין לי כוח ולא בא לי כלום חוץ מכמה מילים .רק מילים זה כל מה שחסר
עם כל השאר אני אסתדר
אולי גם חיבוק
טוב לי ואני כל כך מתוסכלת שכואב לי הכל ואני רוקדת ובוכה העולם הזה מתוסבך

אפשר כבר שנברח?

ואז
דווקא ברגע הכי לא צפוי
כשכולם סביבך צוחקים ונהנים, קופצת מחשבה שהיא סוג של געגוע.
וכולם מטושטשים ונהיה עצוב.
ואף אחד לא יודע.

הכל מעורבב לי.
אני אוהבת אותה. היא ידעה בדיוק מה לעשות.
ופגשתי את נעמה ומרים. היה לי טוב

בסוף. המילים יהרגו אותי

אני לא יודעת למה. אני לא מבינה כלום.
הפחד לא מפסיק להקשר אלי, כורך את עצמו סביבי.
והדאגה. הדאגה חונקת את האויר שנשאר

פרופורציות. זה כל העניין
להפסיק שיהיה לי אכפת כבר מכל דבר. לטוב ולרע.

לפעמים אני תוהה אם אני מיוצרת מגעגוע.

היי ים. זאת אני, שוב
אפילו לפה אני לא מרגישה קשורה.
אבל יש לי אויר. וחוץ מזה באלי.

אני צריכה לזכור רגעים כאלו.
יש לי בקבוק זכוכית חדש, עם הזמן הוא יתמלא בעצמי.
לטוב ולרע

אני אוהבת את מלי.
פפף.

פפ. אני חרא חברה

שתלך כבר הקנאה
אני נגעלת מעצמי.

אלוהים.
פתאום אני קוטלת עד כמה השרשור הזה אגואיסטי
איכ.

כמו למות ולמשיך לחיות.

הדברים הטובים האלה. שבאים באריזות קטנות אבל עושים חיוך ענק וכיף בלב.
היה לי טוב אתמול והיום. לא הכל, אבל הרוב

היי,עשיתי את זה.

אתם יודעים.
גם לשטן מותר לבכות

אני אוהבת אותה. אבל לפעמים זה גדול עלי.
וניסיתי להסביר שאין לי כוח. פפף
ואין לי זמן
וכסף.

דברים שלמדתי על עצמי:
*אני יודעת להכיל רק כשאני אוהבת. לא משנה מה

*המצב רוח שלי זו רכבת הרים שלמה שאני כמעט האחרונה שאחראית עליה.

*להתלכלך זו אומנות. ולחלוטין כבר פתחתי בזה קרירה. כנל לזייף.

כבר כתבתי שאני אוהבת את מלי?

אני לא מבינה.
הייתה בעיה. נפתרה
ואם עד עכשיו אפ אחד לא ראה שיש בעיה אחרת אז למה צריך הכל עכשיו מתחילה.
מתוסבך לי.
לא רוצה שוב.

אחרי הכל.
היום יום טוב
ונשארו עוד אנשיך שאני אוהבת.

ספר
ספר
מצית
שיר
דמעות

"דרך עיניים אדומות רואים יותר יפה"
אני לא בטוחה.

מילים. אנשים.
הדבר הכי טוב. הדבר הכי רע
זכרונות.
זה היה גרוע היום לראות את הסרט הזה, גם אם ראיתי רק חמש דקות
אני לא צריכה להתעמק בזה יותר מדי. יבוא יום ואני יהיה בטוחה

אני צריכה תפילה.

לא שלא חשבתי על זה קודם.
פשוט לפעמיים יש מין דחף לעשות דברים, וזה לא משנה מה הייתי בטוחה קודם או מה חשבתי.

זה הולך ככה.
בסוף הטוב מגיע, אבל כשרע. רע
זה היה יפה לראות אותו מנגן
זה היה יפה שהצלחתי לנשום שם.
זה היה יפה. בעיקר, שלא פחדתי

לא באלי לכתוב. אבל היה לי מושלם
איך היא אומרת, הכי חשוך לפני עלות השחר.

זה מתיש. ואני רוצה משהו אחר
אני אוהבת את אלוהים. זה לא סותר שאין לי כוח להיות דתיה.

הוא הבטיח לי .
וייאי לי. יהיה לי כמו שרציתי לקנות

פשוט כל הזמן מלא אנשים שם ואני לא מעוניין לחשוף את מיקום הדף או שאני נתקע בלי עט

פעם אני הייתי גוררת את אשתי לחתום..
היום כבר מי חושב על זה..

אבל איכשהו תמיד כשאני מגיע לירושלים הוא אובד או נשבר או כל משהו אחר

ולא יותר..

מריח מקילומטר!!!