פורום נסיונות פעילים (עמוד 4706)

גבר ואישה עומדים במרכז במה ריקה. אור לבן ממלא את החלל. 

הוא (שר): im at a payphone

tring to call home

all of my change i spent on you

where have the times gone

baby its all wrong

where are the plans we made for two

היא: אתה יודע? חשבתי שאתה אחר.

הוא: אחר איך?

היא: אחר, רומנטי, רגיש, עדין. אחר, נקי מכל חטא. אחר, כזה שנשאר לתמיד.

הוא: אחר ממי?

היא: מכולם, מעצמך.

הוא: אני לא יכול להיות אחר מעצמי.

היא: לא, אבל אתה יכול להיות אחר ממה שאתה עכשיו, רק לא איתי.

הוא: אני לעולם לא אעזוב אותך.

היא (מוחה דמעה): אני יודעת.

הוא: למה את בוכה?

היא: כי לעולם לא תעזוב אותי.

הוא: את מתרגשת מזה? או בוגדת בי?

היא (בפחד): אני אוהבת אותך.

הוא: אה.

היא: באמת.

הוא: טוב.

היא: באמת.

שתיקה. הוא מתרחק ממנה.

היא: לאן אתה הולך?

הוא: אני צריך ללכת. 

היא: אל תלך ממני.

הוא: את מפחדת?

היא (נפלט לה): ממך.

הוא: את מפחדת ממני?

היא: לא.

הוא: את מפחדת ממני.

היא: לא! אני פשוט... מפחדת בלעדיך.

הוא: שקרנית.

היא: אני לא רוצה שתלך.

הוא: אני הולך.

היא: אל תלך! בבקשה אל תעזוב אותי! אני לא יכולה בלעדיך!

הוא: שקרנית! את שקרנית! חיה רעה, מפלצת! אני הולך מכאן, ואני לוקח מכאן את הילדה.

היא: לא! אל תיקח לי אותה! היא כל עולמי! היא הבת שלי!

הוא: היא הבת *שלי*. אי אפשר להפריד אותה מאבא שלה. את הרעה בסיפור.

היא (בייאוש): אני אעשה הכול, רק אל תפריד אותי ממנה.

הוא: הכול?

היא: הכול.

הוא: גם... תעזבי את העבודה?

היא (בקול חנוק): כן.

הוא: גם... לא תצאי מהבית?

היא (בוכה): כן.

הוא: טוב.

היא (בתקווה, מרימה את ראשה): טוב?

הוא: טוב.

היא: אני אוהבת אותך.

הוא (מתפרץ): שקרנית! שקרנית! את לא אוהבת אותי! זה לא מה שאנחנו! אני אוהב אותך, את שונאת אותי.

היא: אתה צריך שאשנא אותך?

הוא (בלהט): את שונאת אותי, מלוכלכת.

היא: לא, אני לא. אני פשוט... אני צריכה אותך.

הוא (בתקווה מחודשת): צריכה אותי?

היא: שתדאג לי, שתרים אותי כשאני נופלת, שתהיה שם בשבילי.

הוא: אני תמיד שם בשבילך.

היא (שוב פורצת בבכי): כן.

הוא: אל תבכי, מתוקה. אני כאן בשבילך. אני אוהב אותך. אעשה למענך הכול.

היא משתנקת.

הוא: ששש, די. תירגעי.

היא: תודה שאתה כאן. אני כל כך מאושרת. מעכשיו הכול יהיה הרבה יותר טוב.

הוא: מעכשיו?

היא (בחשש): כן. לא?

הוא: לא. הכול היה בסדר תמיד. הכל היה מושלם תמיד.

היא: למעשה... לפעמים היית עצבני.

הוא : את שוב משקרת.

היא (בבהלה): לא, לא, אני לא! נשבעת!

הוא: אני? עצבני?

היא: לא, סליחה, זו אני שהתבלבלתי.

הוא (מחבק אותה): ככה יותר טוב.

היא: אני... חושבת שאתה אדם נפלא. הרבה יותר טוב מאחרים.

אור אדם נדלק מאחור, הופך אותם לצלליות. הוא עוזב את החיבוק, היא נופלת לרצפה. ואז האורות כבים, ויש שקט. אחר כך האור נדלק כמו קודם, היא על הרצפה, הוא עומד מעליה, מתנשם.

הוא: מה אמרת?

היא: כלום, כלום, אני נשבעת.

הוא (שואג): מה אמרת?

היא: שאתה הכי טוב! יותר טוב מכולם שם בחוץ!

הוא: איך את מכירה את כולם שם בחוץ?

היא: אני לא, אני לא, אני נשבעת!

הוא: תפסיקי להישבע ותקשיבי לי טוב. את לא יוצאת מהבית הזה, ואת הילדה אני לוקח. את תשארי כאן לבד, לבד, עד שאחליט אחרת.

היא: לא! אתה לא יכול לעשות לי את זה!

הוא: אני יכול הכול!

נכנסת ילדה קטנה, לבושה בשמלה לבנה. שערה אסוף בתסרוקת יפה, והיא כולה הוד והדר.

הוא: ילדה שלי! מי באה לאבא?

הילדה מתקדמת מעט, אך ברגע שהאישה מוציאה קול מהפה, היא קופאת במקום.

היא: אל תיגע בה.

הוא (מסתובב אליה): תשתקי.

היא: אתה לא תיגע בילדה שלי. אנחנו הולכות מכאן.

הוא: תשתקי.

היא: בואי, יפה שלי, בואי לאימא. אני אקח אותך מכאן למקום אחר, יותר טוב.

הוא: תשתקי!

היא: אל תאמר לי מה לעשות. אני אדם חופשי.

הוא: חופשי ממי? חופשי ממי, אה?

היא: חופשי ממך.

אור צהוב נדלק מאחור, הופך את דמויותיהם לצלליות. האישה לוקחת את הילדה בזרועותיה ויוצאת מהבמה. הגבר מתמוטט.

@ריעות.

כי תכלס, אסור ללמוד קודש בשרוטים כדי שאותומטית יתפנה זמן לאזרחות.

@טוב נו.. מספיק לילה בשביל שתכתבי?

רק מזכירה.

עלמה יושבת בתחנת הרכבת הקלה, פלא שמצאה מקום. רחוב יפו המתמשך זוהר עליה, נוצץ עליה, והשוק, השוק ההו-כה-רומנטי עבורה, מעלה באפה ריחות דגים וירקות, פיצוחים ומתוקים. ירושלים.

"יש לך משהו לעשן?" שואלת אותה זקנה כהה אחת.

היא מנידה בראשה לשלילה. היא לא מעשנת.

"חבל." אומרת הזקנה, שהחית והעין שלה מעידות על היותה תימנית. "חבל."

"הנה, לי יש." אומר בחור צעיר, שעלמה מייד מזהה. כלומר, לא אותו. אבל את אחיה בו. מעשן בשרשרת, יורק מילות רחוב, מפזר כסף על בגדים ושעונים ומכוניות יוקרה.

הזקנה מהנהנת לאות תודה. "חם היום." היא פולטת.

עלמה מחייכת אליה, לשם הנימוס והכבוד. לא שיש לה משהו נגד זקנות תימניות, היא פשוט לא חובבת גדולה של בני אדם. ביישנית, אפשר לומר.

והזקנה ממשיכה. "את יודעת למה הרכבת לא מגיעה?"

"לא. היא כבר הייתה אמורה להגיע לפני שתי דקות." אומרת עלמה, וקולה משוחרר יותר מנפשה המתוחה.

"חוצפה." ממלמלת הזקנה. "אנשים יושבים פה בחום, והם מעיזים לאחר."

עלמה מתרוממת ממקומה, העשן חונק אותה. עוד רבע שעה עשר, והיא רוצה להיות בתחנה המרכזית בשעה הזו. לעמוד בפינה כשיישמע הרעש נורא ההוא.

"לאן את הולכת?" צועקת אחריה הזקנה. "הנה הרכבת מגיעה."

אבל עלמה בורחת. לרוץ, לרוץ מהר. כמה זמן כבר ייקח לה לעלות את הרחוב? לא יותר מרבע שעה בחום הזה. ויש לה מים. יש לה מים? לא, הם נגמרו מזמן.

אבל היא ממשיכה ללכת. רוח חמה מבדרת שיערה הגזור בקו ישר עד לכתפיים. היא לופתת את תיקה הקטן, ומגבירה את הקצב.

היא מגיעה לשפת התחנה המרכזית בדיוק בשעה עשר, כשנשמעת הצפירה. היא נעצרת, מנסה לחשוב על סבא שלה. אבל במקום זה עולים בה החלומות מהילדות. סבא היה מספר סיפורים קטנים, עדינים ביחס למה שהיה באמת, אבל הדמיון שלה היה מפתח את הכול לכדי זוועות.

היא מנסה להתנער מהם, מהחלומות. אבל נדמה שאי אפשר. הם תוקפים את המוח שלה, את הלב, את הגוף כולו.

אבל כעבור שתי דקות הצפירה נגמרת, ועלמה ממהרת לעלות במדרגות אל הקומה העליונה. היא מתיישבת על ספסל המתכת הקר ומחכה.

בינתיים מתיישבת לידה משפחה חרדית. עלמה מצטמצמת אל עצמה, שלא להפריע. ולמה שייסעו לתל אביב? די עם הסטיגמות. היא פוקדת על עצמה. את נאורה יותר מזה.

האוטובוס מגיע. עלמה עולה ראשונה, משלמת, ומתיישבת. כעבור עשר דקות האוטובוס נוסע, ועלמה מביטה בחיילת שלצידה. היא כבר ישנה, תיקה מונח על ברכיה.

וסוף סוף אור, כשהאוטובוס גולש אל הרחוב. ונסיעה ארוכה. ומזגן. הגרון יבש, אבל נעים לה, והיא לא יכולה להפסיק לחשוב על הבית. היא נושמת עמוק, ועוצמת עיניה. מתמכרת לתחושה הנעימה של הרוח על פניה, ונרדמת.

פה פה פם

התגעגעתי אליך כל כך!!!!!!!!!!

יש מדינות שהשווארמיה מסתובבת מסביב לשווארמה.

נהיה בל''חי בין רגע

@ריעות.

@רוקדת בגשם

@קדושה מבקשת!

@נחל

@קצת ערפל

מלא מלא מלל

מלל

אהה

מלאא

מלל

יום רביעי מחר

אני בוכה מכל שטות

אני צריכה לישון.

מישהו לדבר איתו?