פורום נסיונות פעילים (עמוד 4856)

נו נוו

 

פיקוח נפש דוחה הכל!!

 

בטעות השארתי את החשבון שלי פתוח על המחשב באולפנה..

עדיין לא הצלחתי לראות את זה.

אני דומה רק לאחותי ואח שלי קצת.

אני מאומצת ולכן אין שום היגיון בזה שאני דומה להם

אוף תאיר. אני באמת לא דומה לרוב האחים שלי. וחברות שלי יעידו.

שאף פעם לא היינו חולים. כל האבחנות האלו, והכדורים, והכמעט אשפוז. הכול הכול- אני בחרתי.

ראיתי כמה זה מגניב וטרנדי. כמה זה ממלא אותך במיוחדות ושוני. כמה זה מושך אנשים.
הייתי מתבגרת קלאסית, עם נדנדת רגשות ובכי ואוזניות. ואז ראיתי כמה שכולם כאן מסכנים, וזה קסם לי. כי הם לא היו באמת מסכנים, הם היו נפלאים. עם פלייליסט עצום וידיעה בכל מה שחשקתי בו. והיו בהם אנשים טובים. שעוטפים ומנחמים ואוהבים. שממהרים לומר לך: גם את מסכנה.
אני לא מאשימה אותם. אתה ממהר לאבחן כל אחד, ואני ממילא כבר הייתי בטיפול. אבל הייתי בטיפול בגלל משהו שולי, פתיר. שיכל להיגמר בתוך כמה חודשים וזהו זה.
הוא באמת נגמר, אבל חזרתי. כי אמרו לי ש- - -
דיכאון.

הוא שואב. מאוד. אתה מתחיל איתו, לך תדע מתי זה ייגמר.

סיכון גבוה, עובדה ש-
למה זה הופך אותי עכשיו? שום דבר מיוחד. לכל אחד יש הסטוריה. אז אני הייתי בדיכאון.

דיסתימיה. מילה ארורה. מי ממהר ככה לאבחן מתבגרת?
ניסיתי ל- כי זה היה מגניב! כי כולם סביבי עשו את זה! כי זה כל כך פואטי ועמוק! לא רציתי בזה. נראה לכם שאני, האימא הנצחית, תרצה ל-?
חיים בסרט. אני רציתי לטרוף את העולם. היו לי תוכניות, לכל אורך הדרך. ואל תאמרו לי שאני צריכה להשלים עם זה. אני השלמתי עם זה, עם ה"מחלה" הזו. ואתם יודעים מה קרה? נפלתי. שוב ושוב ושוב.
היום אני חזקה יותר, ואני יודעת. שום דיסתימיה או אפיזודה דכאונית, ושום נעליים. אני. הייתי. בגיל. ההתבגרות. זהו זה וזה הסוף.

זה אומר שאני אדם נורמלי. שעברתי כל מה שאדם אחר היה עובר. אני לא מאשימה את האחרים, אני רק אומרת שהושפעתי בקלות.

לא, את זה לא בחרתי ולא הזמנתי ולא ביקשתי. זה נחת עליי לגמרי במפתיע. לא ידעתי איך מתמודדים עם- ועם-.
זה משהו שהייתי צריכה לעבור.
פשוט, לא הייתי צריכה להקצין את זה כל כך.

כלומר, אני לא איזו מישהי שהחיים שלה נהרסו.

אין כאלו. לא היה רצח של הנפש. הייתה פגיעה. יש תקומה, יש רפואה.

אני נמצאת במקום הרבה הרבה יותר טוב. אני מתמודדת עם הקשיים שהבאתי על עצמי ושאלוהים הביא עליי. אני חזקה. אני פועלת.
אני אדם טוב, תמיד הייתי.

כל מילה.
אני מעריצה אותך.

את בעצמך השראה ומקור להערצה.

אני לא מזלזלת. כאב לי, אוהו כמה שכאב לי. אבל לכל אחד כואב משהו.

יש כאן גם דברים טובים. המון.

לא בטוח אבל שבמרכזית.

כנראה אהיה יותר מאוחר

יאוו. זה אומר 135 שח. זה מרשים.

אבא היה אמור לברר לי על קורסי חורף.

ועמיאל המליץ לי על מקומות ורוצה שאני אלמד את זה ביחד עם איפור

בתור ילדה, האני שלי התחלק לשלושה חלקים: מה שאני רוצה, מה שאני יכולה, ומי שאני באמת. רציתי להיות מפורסמת. האמנתי (ועדיין) שאני יכולה לעשות הכול כמעט. מי אני באמת? לא הייתי מחוברת לחלק הזה, אבל אני יודעת שאני תמיד, ללא יוצא מן הכלל, מופנמת וביישנית.

אחר כך גדלתי. רציתי להיות מפורסמת בכל העולם. רציתי להיות טיילור סוויפט, לפחות. רציתי למשול בארצות הברית ודרכם על העולם כולו. 

אבל זו לא מי שאני. כלומר, אני יכולה לעשות את זה. אני רוצה לעשות את זה. האם זה אומר שאני צריכה לעשות את זה? לא.

כי זה לאו דווקא עושה לי טוב.

זה אומר שאני צריכה לעצור ולחשוב מחדש. מה אני רוצה מהחיים האלו? האם באמת אני רוצה להיות טיילור סוויפט?

האם אני רוצה לחשוף את כל מי שאני בפני העולם כולו?

נכון, אני אוהבת לדבר על עצמי. האם אני מוכנה שזה יתפזר? שזה לא יהיה שייך לי יותר?

אני לא חושבת ככה.

אני חושבת שאני רוצה את תשומת הלב והאהבה, לא את הפרסום.

חושבים. מה אני כן רוצה להיות? אני מסתפקת בלגדל ילדים? אני רוצה בכל זאת לכבוש את העולם, למרות המחיר? 

ומחליטים, ומבצעים את זה עד הסוף. כי זו מי שאני, מה שאני רוצה ומה שאני יכולה.

אני כבר יודעת שלהיות מפורסמת לא יעשה לי טוב. אני לא אמשול בגוף שלי, בחיים שלי, במחשבות שלי, אפילו.

אני רוצה לגדל ילדים. כמה שיותר ילדים, יותר טוב. אני אוהבת ילדים. אני רוצה להתחתן. אני רוצה להקים בית יהודי אמיתי טוב.

כי בזה אני מאמינה.

אני? הפמיניסטית הגדולה?

כן. כי פמיניזם לא אומר לצאת לכבוש את העולם. פמיניזם אומר להגשים את עצמי ללא מגבלות שנקבעו על ידי בני אדם.

זה לא אומר לוותר על הכול. זה לא אומר להפסיק לכתוב או לשיר או לרקוד או לעצב בגדים או ללמד אנגלית.

אפשר לעשות את כל זה כשמגדלים ילדים. לכתוב לעיתון או למגרה או להוצאות ספרים? קל. כתיבה זה הדבר האהוב עליי בכל העולם, זה עושה לי טוב, זה משחרר. זה בא לי טבעי. 

אני יכולה לשיר בבית, למשפחה שלי שאוהבת אותי וחושבת שאני שרה הכי יפה בעולם.

ולרקוד לעצמי, כי ככה אני אוהבת. לרקוד לבד.

ולעצב בגדים לעצמי, כי אני יכולה. אני יכולה ללכת איך שבא לי, עם איזה סגנון שאני רוצה, כי לא משנה מה יאמרו לי, אני אוהבת את עצמי.

וללמד אנגלית את הילדים שלי, או את החברים שלהם, או את השכנים.

מבינים? זה לא לוותר על חלום. זה לוותר על מה שהעולם אומר לי, זה להגיע אל עצמי.

זה יפה ממש.

ואני אוהבת את איך שאת כותבת

אני ההייתי בשבתת

אני כנראה לא אהיה בירושלים מחר, כי בשני אהיה יום שלם בעז"ה..

פיצית קרסה אז היא פחות יכולה להיות בקשר.;

אבל נראה מה יהיה מצבנו

ממש אולי, אבל יש סיכוי קלוש.

אבל אין לי תמספר שלך ואני אהיה בלי אינטרנט בירושלים

אסור לך!