פורום נסיונות פעילים (עמוד 4914)

אז אני רעבה. אחרי מנה חמה שוקולדים ומלפפונים שההזינו אותי (או היו אמורים להיות)=מ7 בבוקר

אחרי שעתיים בייביסיטר אצל שכנים אחרי 3 שעות על אחותי שלי(והם לא יותר קלות) 

אז בהתחלה לקחתי נראלי איזה 5 יוגורוט לשבוע. אבל זה לא ממש השביע גמרי(וכולם ישנים ואבא בתמונה אתם בטח זוכרים מה עושים?

חופרים במקפיא . יופי יש פיצות אישיות אמא עשתה קניה!! לוקחים 2 לטוסטר אובן. אוףףף אחת עם זיתים. 

אבל פסדר כבר פתחתי מפעילים הולכים קצת לחרכוש על המחשב. חוזרים לא נראה מספיק טוב. חוזרים למחשב.

פתאום מריחים ריח שרוף פףףף איככ זה שחור---- (ולא אומרים איכס על אוכל אבל שרוף זה לא אוכל)

טוב קצת לא נשרף. נאכל. נבדק איך יצא... נכווים פעמיים עד שעכשיו עדיין שורף היד כל הזה מתחת לפיצות נשרף גםטר (זהו גמור אי אפשר להכחיש יש הוכחות)

שמים בצלחת חדפ אחד על השני (נדבק כל הגבינה צהובה שכע נותרה) 

חוזרים למחשב מתחילים לכתוב את כל מגילת האוכל הזו. תוך כדי טועמים עד כמה שרוף ומגלים שאמא בטעות לקחה את הפיקנטי בפיצה השניה בלי הזיתים. אז גם שורף הלשון עוד מעט נבדוק תשניה.

מה אתם אכלת הערב??

היום בעז"ה עובדים על חידוש הכרטיס האישי. לא מבטיחה שהיום הוא יהיה מוכן, אבל היום אנחנו מתחילים. 

כמו כן, שימו לב לחתימה החדשה ולתמונה החדשה. אפשר להבין מהן מה הסדרה האהובה עליי. 

אני אדם מעצבן, זה ידוע. אבל לא באתי כדי לנסות להרשים את כולכם. מספיקים לי אנשים בודדים.

קמתי 8:30

איזה כיף לעבוד בבית ולהרוויח כסף

עבדתי עד 11:00

תפילה חפוזה.

ארוחת בוקר(קורנפלקס תלמה)

אמממ פה...היה ריק רצח.

ארוחת צהריים

מסע לחיפוש האופניים האבודים\גנובים

מנחה עוד יותר חפוזה

ארוחת ערב.

וכמובן נסיופ אהוב שלי.

הולך, עושה עקבות של שביל. יורד טרסה, עושה מדרגות, עולה ויורדדופקסוחבקודחמבריגתוקעמסמרים, עושה בית.

מנכש אדמה, עושה לו גינה.

בנאדם הולך על ההר, דרדרים שניכש מתאספים אחריו לערימה, מדליק אש, מניח פינג'אן.

בנאדם הולך על ההר, נהיה לו ישוב,

אבל הוא רק רצה

ללכת על ההר.

נהיה לו יישוב, מחליט: מטרה, מחליט: דרך, מחליט: חלום. מגשים.

בנאדם הולך ביישוב שהקים, שומע טרקטורים בין הבית לשדה, יורד לדבר, מוצא את עצמו חוסם ושלטים.

אומרים: כביש, אומרים: מגרשים, אומרים: יחידות דיור. לא אומרים: ארץ ישראל. 

מטפס, מטפס, מוכה, נגרר בשלוליות של גריז, בנאדם

נעצר.

בנאדם מורחק מביתו שלו, מגינה, מטרקטורים,

רק רצה

ללכת על ההר.

גרונו כבר הצטרד מלצעוק על הטרקטורים, ידיו עייפו מלאחוז בשלטים, צלעותיו שבורות, שריריו דואבים, רוחו הולכת ומצטמקת, דרכו נמוגה באובך כבד, חלומו נגנז, אין סימן לגשם.

בנאדם נאחז

בנוסטלגיה. 

(נוסטלגיה, כך אומרות הבריות, ניתנה לשוטים.

הבריות מורות עליו באצבע, נדות לבנאדם בראשן; עמלו ודמו שזרע כאן, ילדו הבכור, אויבים שגירש מן ההר ושדותיו---

אין די בנוסטלגיה כדי לעצור יחידות דיור.

לו רק היו שפתיו יכולות עוד לדובב, להסביר:

א-רץ  יש-ר  א-ל - - -

ודאי - משיבות הבריות - עיר גדולה, מליווון תושבים.)

מכירים אותם?

את הרגעים האלה שאתם חייבים לעצמכם?

שנותנים לכם חמצן להמשיך בכל בכוח?

שאתם צריכים אותם והם באים בדיוק בזמן?

אני אוהבת אותה-

את האהבה.

רציתי עוד חופש.

רציתי עוד פעם לא ללכת לשם.

יומיים וחצי לא הספיקו לי.

ואין לי כח לחתונה. גאד. חתונות. (שיהיה אווטינג. כבר לא אכפת לי.)

אעאעאעע

אני מותשת כל כך.

לילה טוב.