פורום נסיונות פעילים (עמוד 5630)

שכבתי לי על המיטה בחדר- בראש מתרוצצות כל התוכניות, השאיפות, החלומות, העיניים רואות את הבהונות היחפות על המזרון מדגדגות אחת השניה.
הפער מורגש בבטן. כאב חד.
למה זה?
פעם,
חשבתי להקים מחנה, לבנות בית על העץ, לכתוב את כל הסוגי חביתות שאפשר להכין לפי הא' ב', חשבתי ללמוד מי צובע את הרמזורים באדום,
חשבתי לכתוב ספר על ברוז שאין לו חברים, חשבתי לכתוב לאמא שיר.
ואז מה קרה?
נבחו עלי שלא עכשיו. ויש הפסקה בסוף השיעור, ועכשיו תלמד, ותשנן, ותכתוב במחברת,
וצעקתי- זה לא מעניין אותי!
וצעקתי- אני מסוגל להרבה יותר!
וצעקתי- זה לא אני המספרים והאותיות האלה!
וצעקתי- בא לי בכלל לעשות יוגה ליד כרם ענבים!
ולהקים מחנה, ולבנות בית על העץ!

צעקתי דרך הצביטות לאברום, והמלחמת עפרונות עם דוד, והבדיחות הגסות באוזן של אבנר, והפתקים, והמלכודת מים למורה השמן, וכשזה לא עזר אז צעקתי את זה סתם דרך כבדות לקום מהמיטה בבקר,
כאילו לא רק לפני 4-5 שנים בשש בבקר הייתי כבר הופך את הבית...
אז כנראה שהצליחו ללמד אותי.
הצליחו ללמד אותי להפסיק לרצות. אפילו להפסיק לרצות ללמוד. וכשאדם לא רוצה, אז אין לו מה לעשות עם חופש, הוא לא יודע לרצות. הוא יודע לבצע. לשרת.
למלא פקודות.
הוא לא יודע לרצות.
ואז באים המבוגרים ואומרים אתה רואה?
בחופש אתה משתעמם...
נכון?
נכון.




אני לא יודע מה הפתרון, לא יודע. אבל אני יודע מה הבעיה, ועל מי האחריות.
לא רק עלי. הו לא. זה לא אני.
זה לא אנחנו. אנחנו סה"כ...
תלמידים טובים

כן אמא. גם אם יום שלם לא אכלתי זה לא אומר שאני רעבה ואני חייבת לאכול.

לאא



לא שוב

לא לא לאא

היה סופש מעולה. מעולה.

ממש לא האמנתי שהוא יהיה ככה.

ודיברתי עם דוד שלי המון והוא עשה לי סדר בכל כך הרבה דברים.

והוא מאמין בי ברמות מטורפות שזה כייף אבל מפחיד.

אני עוד אכתוב על זה.

למה הם חייבים לשרוץ בבית??

ואחותי הביאה בשבת בצהריים איזה 6 חברות שעושות רעש ומשתלטות על החדר.

תנו לבנאדם לישוןן!!

סתומה המוריה הזאת

לא לאנשים שאמורים לבוא השבוע

ולא לעבוד אולי בשישי

ולא להתנדבות בשלישי

וגם לא לשבת היום על הטיול נוער

פשוט כלום.

אין לי כח.

נמאס לי להלחם על דברים.

ללכת לישון ב5 וחצי

לקום ב1 וחצי

להתקלח

לעשות טיפה פאזל

מחשב

 

 

 

יום מבוזבז

@דורשת קרבתך שתדעי שממש התרגשתי מהסטטוס שלך|מובך|
התלבטתי אם לכתוב לך בווצאפ בסוף התפאדחתי...
אבל סתם שתדעי..
את מדהימהש אין דברים כאלה.
ריגשת ממש

משהו שאין דרך להגיד אותו.
כי סתם. כי הכל סתם ולא אמיתי.
והכל שטויות.

יש לי כל כך הרבה.
ולא יודעת איך לכתוב אתזה.
מי שקורא, סליחה שאני כותבת מבולגן.
לא יכולה לכתוב מסודר כשיש לי בלגן בראש.
בלב.
לוקחת נשימה.
כן. אני מדברת כמו זקנה שכל החיים שלה זבל.
סליחה מי שזה מפריע לו.

החיים האלה.
כל היום כאפות.
לא נמאס להם.
לא נמאס לכאב לחסל אותי.
לא נמאס לו להיכנס בכל מקום אפשרי.
ולא אפשרי.
בכל מקום.
והכאב.
לא יודעת אפילו על מה.
יודעת ממי הוא מגיע.
בדיוק בגלל מי.
אבל על מה?
לא יודעת.
ניסיתי.
ניסיתי למצוא.
וכבר אין.
פשוט כואב.
וגעגוע.
לפעם.
אני רוצה לשכוח?
או שלא?
אני רוצה סוף?
או לא?
אני רוצה אותו שלי.
שיגידו לי שהכל זה חלום רע אחד גדול.
ושהכל בסדר.
ושהוא שלי.
עד שהפצע טיפה נסגר.
בום.
כאפה.
היא עשתה אתזה בלי כוונה.
בטוח.
אבל היא הכאיבה.
ואני הראתי שכאילו הכל בסדר.
בעצם לא.
הראיתי שזה כאילו מפריע לי.
אבל לא כואב.
אמרתי שאני רוצה להרביץ לו.
לחנוק אותו.
לבוא לו עם סכין בלילה.
אבל זאת לא האמת.
כי אם יקרה לו משו.
יקרה גם לי.
לפעמים זה באמת מה שבאלי לעשות לו.
אבל אני יודעת שלא.
I hate you, I love you.
לגמרי.

שאתה מתחבר ומפציץ בשרשורים

נוכל להשתחרר מהמלקחיים הכי חזקים"

כל הגוף שלי כואב ומשותק.
מזל שהתחלתי עם זה, אחרת הייתי נשארת ככה כל היום.

זה לא היה יום כל כך גרוע, אז למה מעפן לי?

(עשיתי את זה,
וזה,
ואכלתי את זה
ועכשיו זה...)

חבל להיות סתם בבאסה בלי סיבה. |מציין עובדה|

אולי היא לא יודעת כלום

לראות את האור הראשון