יש לי כל כך הרבה.
ולא יודעת איך לכתוב אתזה.
מי שקורא, סליחה שאני כותבת מבולגן.
לא יכולה לכתוב מסודר כשיש לי בלגן בראש.
בלב.
לוקחת נשימה.
כן. אני מדברת כמו זקנה שכל החיים שלה זבל.
סליחה מי שזה מפריע לו.

החיים האלה.
כל היום כאפות.
לא נמאס להם.
לא נמאס לכאב לחסל אותי.
לא נמאס לו להיכנס בכל מקום אפשרי.
ולא אפשרי.
בכל מקום.
והכאב.
לא יודעת אפילו על מה.
יודעת ממי הוא מגיע.
בדיוק בגלל מי.
אבל על מה?
לא יודעת.
ניסיתי.
ניסיתי למצוא.
וכבר אין.
פשוט כואב.
וגעגוע.
לפעם.
אני רוצה לשכוח?
או שלא?
אני רוצה סוף?
או לא?
אני רוצה אותו שלי.
שיגידו לי שהכל זה חלום רע אחד גדול.
ושהכל בסדר.
ושהוא שלי.
עד שהפצע טיפה נסגר.
בום.
כאפה.
היא עשתה אתזה בלי כוונה.
בטוח.
אבל היא הכאיבה.
ואני הראתי שכאילו הכל בסדר.
בעצם לא.
הראיתי שזה כאילו מפריע לי.
אבל לא כואב.
אמרתי שאני רוצה להרביץ לו.
לחנוק אותו.
לבוא לו עם סכין בלילה.
אבל זאת לא האמת.
כי אם יקרה לו משו.
יקרה גם לי.
לפעמים זה באמת מה שבאלי לעשות לו.
אבל אני יודעת שלא.
I hate you, I love you.
לגמרי.