פורום נסיונות פעילים (עמוד 6183)

והולכת להשגיח היום בבגרות 7 שעות!
אין לי כח

ואתם ! @המקדש השלישי בדרך @be and be
https://m.facebook.com/story.php?story_fbid=829878363826406&id=333451253469122

מוזמנים להצטרף

 

 

 

אפילו שבטח לא תעשו את זה

יכלתי לישון עכשיו עוד שעתיים...

באסה

מי חושב עליי?

מי אוהב אותי?

שונאת טרמפים

בין שמונה לעשר.
נכון?

לארוז ולאכול, לצאת ברבע לעשר.

להגיע באחת עשרה לאולפנא, להיות עם חברות. 

באחת הבגרות. 

ללמוד למחשבת.

בתשע דב"ש.

מחר: יום חופשי. לטחון מחשבת עם חברות, בזמני הפנוי לראות בנות גילמור.

ללכת לישון מוקדם, לקום מוקדם ולנסוע הביתה. 

רביעי חופשי בבית, להגיע בחמישי למתכונת במחשבת ולנסוע הביתה.

שישי שבת ללמוד לאישות.

ראשון הדס וללמוד לאישות. 

שני מתכונת באישות.

שלישי רביעי שבועות ללמוד לתנך.

קמתי ומסתבר שהסתכלתי בשעון שמאחר אז חשבתי שיותר מוקדם.
אמא שלי העירה אותי בצעקות.
החלטתי ללכת למרות שאין למה ללכת.
פיספסתי את האוטובוס.
עכשיו מיואשת.

כואבות לי העיינים ובאלי לישון.

כמה רעש עשיתי מעזיבה ליומיים

 

בס"ד

 

ואני כבר לא חלק מזה)

כמות השטויות שלי לא נגמרת
זה
מדהים
ביותר
עד כמה אני עשויה משטויות

(אני חושבת שאני שקועה בתוך תהליכי החיאה מתקדמים ותכף כבר אנשום לבד לבד )

כאבי גרון,צריבה

חולשה וסחרחורת

תמיד זה יקרה לי לפני מבחן..

למה לעזזל?!

אז הנה. אתה עומד לך שם אל מול מדבר רחב ידים וצהוב, צהוב לבן של חול נעים מתפורר תחת כפות הרגלים החשופות דורכות על הגרגירים האגודים. באופק ישנם צוקים נישאים, בורות עמוקים עם תחתיות שחורות וקודרות והרים לוטים בערפל של דממה.
והכל מתרחש בפנים.
פה, בתוך החדר. בשעה רנדומלית בלילה קריר
אתה אוסף אל עצמך כמות נכבדה של תחושות ומצבים נידחים בדמיון. או סתם מחבר כמה אותיות ביחד, בסדר מוכר מידי, למילים, עומדות להם על פי סדר שהוחלט ברגע זעיר. אותיות ורווחים. שיוצרים איזשהו משהו שאתה גם אח"כ מסתכל בו. ולא מבין איך אחרי יום כזה אתה עוד מצפה שיצא משהו מרצון לכתיבה מסויימת שמחקה כבר זמן ומצפה לצאת לנשום את פיסות הדף הלבנות שמחכות על השולחן, כמו הרבה דברים שמחכים שם. והיום היה נזיל כל כך. וכולם אומרים שיש ימים כאלה, נזילים. אולי הם אינדיקציה מסויימת לתמיד. התמיד הוא נזיל, הוא שביר, קודר. המערכת לא מספקת, היא מזלזלת בפרט על אף הרצון שלה להעניק היא רומסת. השאיבה של האני פה מתבקשת מידי. המודל האולטימטיבי הוא זה התואם לה, מקבל את ההיררכיה שלה אל תוכו. גם, התוכו הזה זועק משהו אחר. צליל שונה. וזה רק מחשבה. והיום גם הייתה סוג של רשימה. שמעולם לא קרתה. של רצונות. מעניין ירי הכל לשחק עם העיפרון ולכתוב כמה כאלה, כאילו קטגוריות. וזה אפילו נעשה בצורה לא משעממת ולא פרטי פרטים נוקשים. צריך לפעול גם בין היתר. זה הפאנץ׳ בדבר.
והכל כל כך מרגיש ריצה סביב של כלום. להסתובב במגרש לבד. ולחכות שמישהו יכנס.
ולכתוב כרגע כל כך לא הולך ולגמרי אפשר להשליך לפח הקרוב אלייך. כי גם אם יש על מי לעבוד. מזה באמת משנה. בשבילך היא התפוררה כרגע. מחכה לה להחיאה מחדש. ומעניין איך עושים החיאה פה אל פה אל מילים.
אולי פה ל פה אדבר בו.
ועכשיו דממה של מכוניות
אולי היא תחדור גם אלי. מתישהוק

אני כבר ממש יכולה להיות אמא

חיוך, טוב כזה.

מלא תום ומתיקות;

 

עיניים יפות, מחייכות

אפילו קצת-קצת צוחקות.

 

עם קצת התעמקות ניתן להבחין

בעצב עמוק שאף אחד לא יכול ויוכל להבין.

 

עצב שנובע ממילים שנאמרו מחוסר מחשבה.

מילה אחת. ועוד מילה. ועוד אחת..

 

מילים שלא היו צריכים להאמר,

והיו יכולות לחסוך כ"כ הרבה. כ"כ!

עם קצת יותר מחשבה, אולי היום, הכל היה נראה אחרת..

 

מילה טובה אחת, חיוך אמיתי 

יכולים לעשות כלכך הרבה!

 

מילה טובה יכולה להציל חיי אדם

וגם חלילה להפך.

 

אל תזלזלו בכך.

בבקשה.