פורום נסיונות פעילים (עמוד 6576)

איך אפשר שלא

להתאהב?

רק בבקשה

כבר היה לי כואב

תזהר לא לשבור לי

את הלב

 

וטוב טוב טוב לי על הלב.

 

עוד יומיים אני כבר אהיה אחרי הבגרות באזרחות

לקרוא למה שיש ביננו אהבה
כמה עוד אפשר
צריך פה מילה יותר גדולה

אם נתרסק
יהיה מי שירים
אם נזעק
יהיה מי שיקשיב
אם נרצח
יהיה מי שיחבק
אם נתפרק
יהיה מי שיחבר
אם רק נאמין
יהיה לנו טוב

אוף, למה זה נעצר כ'כ מהר, אם החיים היו סיפור הייתי בונה לכל דבר המשך

כי ביום שישי יש לפוסעת שיעור פרטי במתמטיקה,

ופוסעת לא אוהבת שיעור במתמטיקה,

בטח לא פרטי כי זה מביך.

למרות שזה שיעור עם תשיעיסטית שלה שהיא נורא חמודה, וזה לא מביך איתה,

אבל עדיין.

אוף היה כזה מבחן פח.

זה המקום שאני גרה בו.

אבק. אבק בכל מקום.

לא רוצה אתזה. לא רוצה.






אין שום ברירה אחרת?!

@אנחנו יחד נבנה

יש משהו מוזר בחדר האוכל, שנכנסים בקבוצות מהמטבח, לא ממש הבנתי

אבל אני שונאת לעמוד בתורים

אז אני מעבירה את הזמן עד שיתפנה שם

(למרות שאני נורא רעבה. איזו התעללות בתלמידות מסכנות!)

 

 

 

עוד מעט עוד קצת

רק ממ"ן אחרון

@פוסעת

היית מאמינה??

רק לא לבכות רק לא לבכות רק לא לבכות רק לא לבכות

ומחר מבחן באנגליש.

 

 

שצריכה עובדת\מתנדבת ליום+לילה והבוקר שאחריו בשבוע?  בקביעות.. לחקלאות\מרעה\כל דבר אחר...אני אשמח שתענו!

-בכל מקום שיש בו 3 גברים מגיעים לדבר על פציעות מצ'ואיסטיות. נחתכתי ממסור, התכתי לעצמי ת'אצבע, כמעט הורדתי לעצמי את היד... הכי גבר!!! (שמואל אחרי ארוחת צהריים)

thats easy to say

"פלוגת האלוקים"?

אני עם חמישה עמודים פתוחים בוויקיפדיה כדי להוציא מהמידע שם שני משפטים לעבודה בהסטוריה

למיכל היה הכי לבד בעולם, לא משנה כמה היא הייתה בין אנשים, היא הייתה לבד.
וחייכה ואכלה ושתתה לבד לבד לבד.
עד שבוקר אחד מיכל קמה וגילתה שהיא לבד בעולם. המטבח היה ריק מאנשים, הכיתה התרוקנה, אף חברה לא מפתחת שיחת חולין.
היה כל כך לבד עד שמיכל יצאה החוצה להבין את הלבד שלה.
כל הכבישים התרוקנו, אין אוטובוסים, אף נהג לא מחייך בבוקר. התחנות ריקות, הכבישים ריקים, הבתים ריקים.
מיכל פסעה, ירדה בירידה הגדולה, הלכה במסלול האוטובוס. הרגישה צעד צעד בשבילים שלא הילכה בהם מעולם.
היא הלכה ברחובות הריקים, שורקת שיר אהוב, והד עונה לה מהקירות הריקים מאנוש.
מיכל רצתה לתפוס טרמפ אבל אין אנוש והכל לבד, אין מה לעשות אלא להתחיל ללכת בכבישים ובצידי הדרך.
איש לא ראה את הכביש הגדול והריק שעליו נכתבו שירים שמיכל ידעה פעם.
איש לא יראה את הכביש שעליו נכתב זלדה, איש לא יציץ בשביל שכוח האל שבו נכתב נתן יונתן, איש לא ישים את ליבו לצעדים של מיכל, למילים שהיא כתבה שם, ליד הכנרת.
מיכל הלכה בכביש הנטוש והריק ונשמה אבק דרכים והלב דפק שירים, האדמה התמלאה בטוב של רגליים מרגישות, שירי דרכים ולבד.
פתאום מיכל הבינה שאין משמעות להיכן הלבד שלה ממוקם, ונעצרה, נשמה את הכביש, את ירוק הדשא, את הלבד לבד לבד לבד. הלבד שהיא כבר התיידדה איתו.
למיכל היה פנאי לראות את השקיעות והזריחות, לנשום את ציוץ הציפורים, לראות את הלבד פושט צורה.
הארץ הסתובבה סביב עצמה וסביב השמש, ובארץ כבר אין אנוש, יש רק לבד.
ובכל מקום מסתובב אדם סביב הלבד שלו, לכל אדם יש לבד, מילים שהוא מרסס על המדרכה ליד הבית שלו, על שביל שנעשה לבית עם כל מילה.
חורף הגיע, קיץ שב. המילים באות לאותו מקום בלב. הלבד גדל, הוא כבר נושם לבד.

ונשמת ונשמת
את ריחו של התלם
נשום ורגוע
וראית את השמש
בראי השלולית הזהוב (לאה גולדברג)

באתי לספר לכם מה באמת מטרתי בעולם.

 

להציק ולתסכל ילדים קטנים ולדפוק להם תבגרות.