פורום נסיונות פעילים (עמוד 6576)

לא רוצה אתזה. לא רוצה.






אין שום ברירה אחרת?!

@אנחנו יחד נבנה

יש משהו מוזר בחדר האוכל, שנכנסים בקבוצות מהמטבח, לא ממש הבנתי

אבל אני שונאת לעמוד בתורים

אז אני מעבירה את הזמן עד שיתפנה שם

(למרות שאני נורא רעבה. איזו התעללות בתלמידות מסכנות!)

 

 

 

עוד מעט עוד קצת

רק ממ"ן אחרון

@פוסעת

היית מאמינה??

רק לא לבכות רק לא לבכות רק לא לבכות רק לא לבכות

ומחר מבחן באנגליש.

 

 

שצריכה עובדת\מתנדבת ליום+לילה והבוקר שאחריו בשבוע?  בקביעות.. לחקלאות\מרעה\כל דבר אחר...אני אשמח שתענו!

-בכל מקום שיש בו 3 גברים מגיעים לדבר על פציעות מצ'ואיסטיות. נחתכתי ממסור, התכתי לעצמי ת'אצבע, כמעט הורדתי לעצמי את היד... הכי גבר!!! (שמואל אחרי ארוחת צהריים)

thats easy to say

"פלוגת האלוקים"?

אני עם חמישה עמודים פתוחים בוויקיפדיה כדי להוציא מהמידע שם שני משפטים לעבודה בהסטוריה

למיכל היה הכי לבד בעולם, לא משנה כמה היא הייתה בין אנשים, היא הייתה לבד.
וחייכה ואכלה ושתתה לבד לבד לבד.
עד שבוקר אחד מיכל קמה וגילתה שהיא לבד בעולם. המטבח היה ריק מאנשים, הכיתה התרוקנה, אף חברה לא מפתחת שיחת חולין.
היה כל כך לבד עד שמיכל יצאה החוצה להבין את הלבד שלה.
כל הכבישים התרוקנו, אין אוטובוסים, אף נהג לא מחייך בבוקר. התחנות ריקות, הכבישים ריקים, הבתים ריקים.
מיכל פסעה, ירדה בירידה הגדולה, הלכה במסלול האוטובוס. הרגישה צעד צעד בשבילים שלא הילכה בהם מעולם.
היא הלכה ברחובות הריקים, שורקת שיר אהוב, והד עונה לה מהקירות הריקים מאנוש.
מיכל רצתה לתפוס טרמפ אבל אין אנוש והכל לבד, אין מה לעשות אלא להתחיל ללכת בכבישים ובצידי הדרך.
איש לא ראה את הכביש הגדול והריק שעליו נכתבו שירים שמיכל ידעה פעם.
איש לא יראה את הכביש שעליו נכתב זלדה, איש לא יציץ בשביל שכוח האל שבו נכתב נתן יונתן, איש לא ישים את ליבו לצעדים של מיכל, למילים שהיא כתבה שם, ליד הכנרת.
מיכל הלכה בכביש הנטוש והריק ונשמה אבק דרכים והלב דפק שירים, האדמה התמלאה בטוב של רגליים מרגישות, שירי דרכים ולבד.
פתאום מיכל הבינה שאין משמעות להיכן הלבד שלה ממוקם, ונעצרה, נשמה את הכביש, את ירוק הדשא, את הלבד לבד לבד לבד. הלבד שהיא כבר התיידדה איתו.
למיכל היה פנאי לראות את השקיעות והזריחות, לנשום את ציוץ הציפורים, לראות את הלבד פושט צורה.
הארץ הסתובבה סביב עצמה וסביב השמש, ובארץ כבר אין אנוש, יש רק לבד.
ובכל מקום מסתובב אדם סביב הלבד שלו, לכל אדם יש לבד, מילים שהוא מרסס על המדרכה ליד הבית שלו, על שביל שנעשה לבית עם כל מילה.
חורף הגיע, קיץ שב. המילים באות לאותו מקום בלב. הלבד גדל, הוא כבר נושם לבד.

ונשמת ונשמת
את ריחו של התלם
נשום ורגוע
וראית את השמש
בראי השלולית הזהוב (לאה גולדברג)

באתי לספר לכם מה באמת מטרתי בעולם.

 

להציק ולתסכל ילדים קטנים ולדפוק להם תבגרות.

המומינים
המומינים
הולכים להרוג אותי

ההבדל בין אנשים חושבים לאנשים שחושבים את עצמם, זה עצמם
(דוד שלי הגאון, בלי קשר לכלום)

שבוע למדתי למבחן הזה!! שבוע!!!
טוב, לא ציפיתי למאה אבל גם לא לחמישים..
כאילו באמת מעניין אותי ההיסטוריה הזאתת
זהו בלי נדר אני לא לומדת יותר לשום מבחן
אופ זה מתסכלל
):

שמחר יהיה יותר טוב מהיום.

הרגשה כזאת..

וגם סוגשל תקווה.

 

 

 

 

 

 

 

לילהטוב

ויומטוב לכולנו

כל כך לחוצה.
מפחדת לאכזב אותם, אותי.
רק שלא יהיה כמו בפעמים שעברו. מועד ד' לא יהיה בעז"ה.
ה' תן לי כח.
ונשימה.
ורסקיו?

דפיקות בדלת. חבר של אחי.
הוא אומר לי משו, הוא מגמם.
לא רציני מידי, אבל מגמגם.
והקשבתי לו, ושתקתי עד שהוא יסיים לדבר-
לא נכנסתי לו באמצע (כמו שהכי קל לעשות), הנהנתי לו,
והלב שלי? רחש ממש, שמעתי אותו קופץ, הרגשתי אותו זז.
רציתי פשוט לחבק אותו.
לחבק חזק חזק ולא להרפות.
אני לא יודעת עד כמה קשה לך ההתמודדות הזו, חבר.
אני לא יודעת אם צחקו עליך בכיתה,
אני לא יודעת אם סבלת מזה,
אני פשוט מעריכה אותך.
על זה שאתה מדבר. לא נרתע.
אח שלי אוהב אותך, שתדע.
עכשיו הבנתי למה. איזה אדם שווה אתה.
איך באלי לעטוף אותך בחיבוק חם.

אני נכנסת לחדר.
בוכה.
מהתרגשות.

אוף כמה רציתי לחבק אותו וכמה התרגשתי לשמוע אותו
וכמה הערכתי אותו
וכמה אני מעריצה שלווו

אופפ
אני דומעת ממש.



(מתי אפסיק להיות רגישה?)