למיכל היה הכי לבד בעולם, לא משנה כמה היא הייתה בין אנשים, היא הייתה לבד.
וחייכה ואכלה ושתתה לבד לבד לבד.
עד שבוקר אחד מיכל קמה וגילתה שהיא לבד בעולם. המטבח היה ריק מאנשים, הכיתה התרוקנה, אף חברה לא מפתחת שיחת חולין.
היה כל כך לבד עד שמיכל יצאה החוצה להבין את הלבד שלה.
כל הכבישים התרוקנו, אין אוטובוסים, אף נהג לא מחייך בבוקר. התחנות ריקות, הכבישים ריקים, הבתים ריקים.
מיכל פסעה, ירדה בירידה הגדולה, הלכה במסלול האוטובוס. הרגישה צעד צעד בשבילים שלא הילכה בהם מעולם.
היא הלכה ברחובות הריקים, שורקת שיר אהוב, והד עונה לה מהקירות הריקים מאנוש.
מיכל רצתה לתפוס טרמפ אבל אין אנוש והכל לבד, אין מה לעשות אלא להתחיל ללכת בכבישים ובצידי הדרך.
איש לא ראה את הכביש הגדול והריק שעליו נכתבו שירים שמיכל ידעה פעם.
איש לא יראה את הכביש שעליו נכתב זלדה, איש לא יציץ בשביל שכוח האל שבו נכתב נתן יונתן, איש לא ישים את ליבו לצעדים של מיכל, למילים שהיא כתבה שם, ליד הכנרת.
מיכל הלכה בכביש הנטוש והריק ונשמה אבק דרכים והלב דפק שירים, האדמה התמלאה בטוב של רגליים מרגישות, שירי דרכים ולבד.
פתאום מיכל הבינה שאין משמעות להיכן הלבד שלה ממוקם, ונעצרה, נשמה את הכביש, את ירוק הדשא, את הלבד לבד לבד לבד. הלבד שהיא כבר התיידדה איתו.
למיכל היה פנאי לראות את השקיעות והזריחות, לנשום את ציוץ הציפורים, לראות את הלבד פושט צורה.
הארץ הסתובבה סביב עצמה וסביב השמש, ובארץ כבר אין אנוש, יש רק לבד.
ובכל מקום מסתובב אדם סביב הלבד שלו, לכל אדם יש לבד, מילים שהוא מרסס על המדרכה ליד הבית שלו, על שביל שנעשה לבית עם כל מילה.
חורף הגיע, קיץ שב. המילים באות לאותו מקום בלב. הלבד גדל, הוא כבר נושם לבד.

ונשמת ונשמת
את ריחו של התלם
נשום ורגוע
וראית את השמש
בראי השלולית הזהוב (לאה גולדברג)