פורום נסיונות פעילים (עמוד 6575)

היה לי שיער ארוך ויפה ועכשיו הוא קצר ויפה, אבל ממש קצר

@פסידונית עשיתי את זה

הלילה חלמתי שמצאתי את המחברת הירוקה.

אולי זה בכלל היה בבוקר. אני כבר לא יודעת.זה משמעותי בכלל?

אני רק זוכרת שההקלה ששטפה אותי הייתה כ"כ חזקה. ממש כאילו פגשתי איזה חבר שכבר חשבתי שלא אראה עוד.

כאילו רק כשראיתי אותה, מונחת שם, במקום כזה רגיל ומובן, זה הרגיש פתאום שיש איזה סדר הגיוני בכל הבלגן הזה שנהיה. אפילו לא ידעתי שהיא כ"כ משמעותית לי, או אולי ניסיתי להדחיק.

ואז התעוררתי עם מין געגוע בלתי מוסבר. רק לאחרונה הבנתי כמה שאפשר להתגעגע אפילו לחפץ

וזה אחרי שכבר למדתי שאפשר להתגעגע בצורה נואשת למקום.

אז הוא יצא.

ולרגע הצלחתי לנשום חמש נשימות אמיתיות של שקט.

ואז הוא חזר, ומשהו בי נרעד

ושוב יצא, ושוב חזר

וכשהוא הלך שוב, פתאום לא הצלחתי עוד לעמוד בזה.

ועצמתי את העיניים חזק, ודמיינתי את הריח הזה, של נוף פראי מתובל בעשן

וכ"כ התגעגעתי פתאום.. לריח, לרוח, אפילו לחושך הזה, שפעם ראיתי בו בעיקר בדידות.

ורציתי,

בצורה נואשת כל כך, שלא אצטרך לתפור את האירוע הזה בעצמי.

יש משהו מעורר רחמים בלנסות להחזיק שבר ליד שבר ולהגיד- "הנה כלי".

אבל אולי זוהי המציאות כרגע, ועדיף להשלים איתה מאשר להתכחש לה.

ובכל מקרה, זה קצת עצוב.

לא לרצות רחמים,

ובכל זאת להשתמש ברמז בכל קלפי הנסיבות מעוררות הרחמים, ולקוות שהן ייפעלו את פעולתן, ומישהו יופיע בקצה האופק, לפני שיהיה מאוחר מידיי, ואמצא את עצמי לבד. שוב.

 אז בואי ונכתוב עכשיו.

נכתוב עד שלא יהיו מילים ולא אותיות, ולא שמיים שרואים הכל ולא עיניים לדמעות.

בואי ונכתוב עד שמבעד למילים אולי נצליח שוב להרכיב פיסת אנושיות אבודה.

א' ועוד אחת. אות ועוד אות.

אולי בסוף נצליח להרכיב איזו משמעות כפויה.

אוקיי.

התחברתי לשיעור האחרון בקורס, זה שעושים בו חזרה למבחן, ובדרך אגב שאלתי את הזאתי כמה עמודים אמורה להיות כל שאלה במבחן.

היא אמרה בסביבות השלושה עמודים לכל שאלה.

חשכו עיניי

אבל זה עוד מילא!

שאלתי גם כמה עמודים היתה אמורה להיות כל מטלה, בערך, וכמעט חטפתי התקף לב כי אני הקטנה כתבתי עמוד, עמוד וחצי לכל מטלה, והיא פתאום אומרת שצריך חמישה עמודים. חמישה. זה יותר מדי ומעבר לכל היגיון.

בעע |אומלל|

והיתה רשימת מושגים, ואני יודעת אולי אחד מהם טוב, השאר לא אומרים לי כלום (או שהם אומרים לי שכבר נתקלתי בהם ולא השתנה כלום, כי גם אז שנאתי אותם מכל הלב)

והיתה שאלה לדוגמא, שהשאירה אותי ככה

כמה מילים יש בשאלה, נגיד 15? אז שמונה מהן היו לא מובנות. יותר משבע אותיות לכל מילה.

מאיפה - אני - אמורה - להכיר - את - המילים - ההזויות - האלה?? (בוכה)

ומילא אם הייתם מסבירים אותן בתחילת הקורס, אבל לא. ידע כללי עאלק.

אני אומרת - כשנגיע לגשר נעבור אותו.

בינתיים בתור התחלה נקרא את הסיפורים האלה שלמדתי עליהם כל הקורס ובכלל לא קראתי אותם,

נרפרף קצת על המושגים ונראה מי לחיים ומי לעזאזל

וכשנגיע לבחינה נבהה בדף ונחרטט כמו תמיד. המקסימום שאני אגיע אליו בטח יהיה שני עמודים סך הכל,

ובתקווה שאני אעבור את הקורס הארור והמשעמם והמגעיל והדכאוני הזה.

(אתם קולטים שהוא על בערך שמונה סיפורים, וכל אחד מהם יותר דכאוני ומשמים מהשני? |מגלגל עיניים|)

ועכשיו לאכול (לשתות מהיין סתם, לא)

שימות המבחן וימות הקורס המזעזע הזה וימותו כל הרומנים והנובלות הכופרים והמדכאים האלה.

בואו נקרא רק רבי נחמן.

יושב וכותב לך מכתב

על כל הדברים שהיו

כל מה שקרה בדיוק..

אותיות מופיעות על הקיר

אני הפחד נעים להכיר

הדמויות אוהבות לשחק

כאן בבית הריק

ואת את לא יודעת כמה

ממך ניסיתי להסתיר

את כל הסיוטיום בלילה

צרחות ודם על המדים..

ואת לא מבינה כברלמה

אני מזמן כבר לא אני..

אמאלה איזה שיר!! 

הורג אותי..

מצמרר..

שיר מדהים!!

מי שלא מכיר- דמעות של לוחמים..

היום כל הבנות מוזמנות לערב של נטו כיף וצחוק. ניפגש כאן שוב בעשר. בקשות מיוחדות?

איך אפשר שלא

להתאהב?

רק בבקשה

כבר היה לי כואב

תזהר לא לשבור לי

את הלב

וטוב טוב טוב לי על הלב.

עוד יומיים אני כבר אהיה אחרי הבגרות באזרחות

אוף, למה זה נעצר כ'כ מהר, אם החיים היו סיפור הייתי בונה לכל דבר המשך

כי ביום שישי יש לפוסעת שיעור פרטי במתמטיקה,

ופוסעת לא אוהבת שיעור במתמטיקה,

בטח לא פרטי כי זה מביך.

למרות שזה שיעור עם תשיעיסטית שלה שהיא נורא חמודה, וזה לא מביך איתה,

אבל עדיין.

אוף היה כזה מבחן פח.

זה המקום שאני גרה בו.

אבק. אבק בכל מקום.