פורום נסיונות פעילים (עמוד 6611)

אני כותבת מלא הודעות, באה לשלוח ומוחקת

וזאת מדוע?

כי אנשים פה כותבים דברים מאד רגישים וזה כואב שכולם דנים בפצעים שלהם אבל מצד שני רוצים לצעוק לכל העולם שכואב להם אבל אנשים לא שותקים פה כי פה זה לא מקום ששותקים

בס"ד

אז מאיפה נתחיל? |לוקח צעד קדימה| מכאן
אני משתנה המון לפעמים בצעדי ענק ולפעמים ברסיסי שינויים
זה גורם לי לחשוב הרבה על הספינה מהמדריך לימים הקרובים
מתי היא חדלה להיות הספינה המקורית? בקרש הראשון שהוחלף השני או האחרון
ואולי היא מעולם לא הפסיקה להיות אותה אחת כל עוד נתנו לה את אותה משמעות?
מה הופך אותי לשירה? הפנים שעוד יתקמטו? המידות והתכונות שמשתנות בלי הפסקה?
אני לא מאמינה גדולה באופי בסיסי אני כן מאמינה שיש נטיות יותר שורשיות שיהיה קשה לעקור
אבל כל דבר הוא בר שינוי בעיקרון
ואם כך מה האני שמגדיר אותי?
הנשמה? אם הנשמה היא דבר שלא משתנה האם אני באמת רוצה להכיר בה? בדבר הסטטי ששוכן בתוכי?
לא הגיוני בעיני שנשמה תשאר קבועה. לא, אם זה היה ככה לא היה את כל העילוי נשמת

לפני כמה שבועות חזרתי משיעור פילוסופיה יהודית בעיניים בורקות מהתלהבות

והתחלתי לשפוך על אמא כמויות של שאלות ומחשבות נורא עמוק שהלכו שם
לאורך כל השיחה אמא הנהנה ולאט לאט נדבקה בהתלהבות שלי רק כשסיימתי היא שאלה 'אז מה התשובה?'
ולי בלי כל מחשבה יצא המשפט 'זה לא משנה פילוסופים הם אנשי שאלות לא אנשי תשובות'
לא בטוחה שאני מסכימה עם עצמי על זה שכן אני מחשיבה את עצמי כאדם בעל אישיות פילוסופית
ואפילו אם לא אכלול את עצמי בתוך קבוצת האנשים המופלאה הזאת במשפט הזה יש מידה מסויימת של זלזול וחוסר דיוק
אבל כן יש בה נקודה חשובה פילוסופיה מדברת הרבה על מה הם החיים ועל הבנה שלהם ופחות על הדרך הנכונה לחיות אותם

אז מי אני בתוך כל השינויים?
אני לא מפסיקה לרצות לדעת אבל אני מתחילה לתהות על הרלוונטיות של השאלה
כלומר, זה משנה מי אני? או שזה משחק מחשבתי שאני נהנת לשחק?
כלב שרודף אחרי הזנב שלו לפעמים משתעשע מאוד מהנסיון לתפוס אותו אבל הנסיון הוא חסר סיכוי וגם אם היה מצליח לא הייתה לזה משמעות ואנחנו מבינים את זה
האם אני רוצה להיות שווה לכלב הטיפש (והאולי חמוד) הזה?
אולי לא באופן מוחלט אבל גם אם זו טיפשיות פרקטית, המחשבות האלה מהוות הפסקה מהעולם

אז בוא נהיה קצת טיפשים ונחזור לשאלה מי אני
גם את התשובה האחרונה שלי לשאלת הספינה אצטרך לשלול כי גם התפיסה של האנשים אותי משתנה עם הזמן
לכן אציע תשובה נוספת ואחרונה- אני הכל התינוקת שנולדה הילדה שגדלה להיות המתבגרת האישה והזקנה
אני מכלול השינויים שעשיתי ואעשה והתפיסות שהיו ויהיו לגבי
אני השלם הזה שאי אפשר יהיה לאחוז בו עד הרגע האחרון של בעולם

(אבל אם כך איך אנחנו אוהבים דבר דינאמי כל כך? כל אהבה תלויה בדבר בתכונה או בתפקיד שאדם תופס?
ואולי אנחנו מאוהבים בתפיסה לאהוב אנשים כל עוד זה נוח לנו)

באתי לכתוב משהו קצת מדכא והתחרטתי

לא רציתי להרוס את המצב רוח הטוב

אשריכם ישראל,

פעם

לא היה כלום

והיה הרבה מאוד.

היום,

היום

יש המון

אבל אין שום דבר.

אבל אין לי...