פורום נסיונות פעילים (עמוד 6881)

הכי יפה מתל אביב עד טנריף
היתחלנו
נגמר הקוארבו הסרבסות באוויר
הדי ג'יי מנגן לי
שיר שאני מכיר

קורא לך
שמח
שולח נשיקה
מתוקה כמו נוטלה
כמה את יפה

אני בא אלייך במטוס
אני בא עם טילים ופצצות
לתוך עינייך
בא אלייך במטוס
אני בא עם טילים ופצצות
לתוך עינייך

היא רק שותה
בצהריים
וגם בבוקר במיטה
שותה כוסית
ואז לנוח
אחרי עוד בירה
גם לקינוח

היא לא ידעה ולא אמרו לה
היא כועסת שכלל לא דאגו לה
בלי עבודה היא מתייפחת
היא אבודה ואין לה שום גרוש

אז קחי עוד שוט של וויסקי
זה בטח יעזור לך
זה בטח גם יפתור לך
את כל הבעיות
קחי עוד שוט של וויסקי
זה בטח יעלים לך
זה בטח גם ישלים לך
את כל מה שחסר

אני הולך לרחוץ ידיים בביצה המקומית
אני אשים פתק או שניים בחומה האלוהימית
אבל לא לשם שמיים אלא לשם הגשמה עצמית

אני אוביל גדודים של נוער במלחמה הקיומית
יכתבו אליי בדואר אני אחתום להם את שמי
לאסיר בבית הסוהר לחולה הסופנית
אבל לא בשם הטוהר אלא בשם הגשמה עצמית

איזו אישה אחת אמרה לי
שבכלל זה לא כדאי לי
אבל מה היא מבינה?
אני עוד שנייה נוגע
תשמור אותה לחלומות
לעצמך וללילות
שתוכל להתעורר
אחרת תשתגע

()

הכי שיש
יותר מכל אחר..
היה טוב



(טוב לי. אבל גם)

אולי על יוהכ?

למה דווקא עכשיו?
כל הגוף שלי כואב
איך נעמוד כל הזמן?
וצום?
וואי...

טוב, עליו מן הסתם. הוא יבקש סליחה? אני אסלח? סביר להניח שלא. שהוא לא ישלח הודעה, שאני לא אאמין לו.
עבר כבר כל כך הרבה זמן, ואני עדיין חושבת כל יום על הסודות שלי ששייכים גם לו עכשיו.
הלוואי שייעלם מהתודעה שלי.
הלוואי שתשאלו.

ואני אונסת קירות
אונסת את האנשים להסתכל
צועקת
הנני
אייכה

וכמהה אני
לשתוק את שירי
לצעוק את הכפירה
(מתוך האמונה)

ואני
מבקשת
לשיר את השתיקות
בזמן שקיעה של שבת
עת סעודה שלישית















 

מי יקרא?
אוי זה מסכן מדי.
אבלאבל.

אנילאיכולהיותר

אני עושה לי מנהג לעבור במנהרה שמפרידה (מחברת?!)
בין בניני האומה לתחנה מרכזית.
לקרוא שוב שירי ושירים של אחרים
לראות את הלב שנשפך על קירות המנהרה הזו,
את כל הסודות, הדמעות והדמים.
ולפעמים,
לפעמים אני תוהה,
מהו ערכם של החיים?!
והיום, זה התעצם עוד יותר
שאתמול נרצחו שני יהודים.

והאמת,
שערכם של חיים
הוא אפילו לא
מבט חטוף.








מעט מהגיגי המנהרה:




שבוע לפני שהם רצחו את הלל
את קירות המנהרה שלנו
הלבישו מילות שלום גדולות
גדולות.
המילים הביטו בי בוכיות
והשלום מלא עיזוז.
נדמתי.


















 

היא הגיפה את התריסים, סגרה את הזכוכית בחבטה ונעלה את החלון. ברר. כפור אימים בחוץ, בפנים. המזווה כבר מלא, וסבתא מוכנה לחורף עם כל הסריגים והצעיפים החדשים שלה. השטן מגיע. גשם, ורוחות. אחר כך השלג יקפיא את כל מה שרטוב, ועד שהכל יפשיר יעברו שבועות. היא ניגשת לחמם לעצמה אוכל. אפונה מקופסת שימורים ואורז שבישלה כבר בבוקר. את הבשר היא שומרת לימים קשים.
סבתא יורדת במדרגות העץ ששיפצה לפני שנתיים.
"את כבר מוכנה, מאמאל'ה?" שואלת סבתא.
"מוכנה למה?" שואלת המאמאל'ה.
"לחורף."
"הו, בוודאי. קניתי מספיק מצרכים והורדתי את הבגדים החמים מהארון העליון. הכול כבר מוכן."
"לא, חמדתי. מוכמה לערבים שלמים של ישיבה סביב האח, ערבים של שירים, סיפורים ובדיחות? מוכנה לארוחות עליזות בבקרים של שלג? לרוח הזו, ולהתכרבלות מתחת לשמיכה בלילות? מוכנה?"
"אוי, סבתא. את יודעת שאני לא כמוך. כל מה שאני חושבת עליו זה איך לעבור את החורף בשלום."
"ומה עם התענוג יקירה? מה עם הרוח?"
היא מחייכת. "אני כבר זקנה מדי לכל זה."
"ומה אני אגיד?" צוחקת סבתא.
"את לא בת ארבעים ושלוש, סבתא."
"אני מבינה מה את אומרת." מתרצנת סבתא. "ובכל זאת. חורף זהו זמן לעונג, לאושר, להתרחבות של הלב."
"סבתא." היא אומרת בטון מזהיר.
"טוב, טוב." וסבתא פונה להתיישב באנחה מול האח.

בסוף החורף מתה סבתא. כבר בת תשעים ושלוש, לא צעירה. ובכל זאת.

נתחדש כמו הדשא
בעולם יפה רחוץ!
הסתכל הנה חוטים של גשם
מישהו רוצה לתפור
בגדחג לכל העמק
לשדות להרים ולמישור!

אני אוהבת את החורף. ובבית יש עכשיו ריח של קלמנטינות ושטיח עבה על הרצפה ושירי אלול ותאורה חזקה כמו של אמצע החורף, אחח.
מי שאומר שהחורף דכאוני לא מבין כלום מהחיים שלו!

ואיך נקום מחר.
יש כל כך הרבה דברים לעשות.
פפ

פשוט להקשיב

בעיה.
אין מי שידבר

אני וקופר החלטנו.
מוציאים חולצה
הגלופה תראה משו בסגנון

לפעמים קורה שאחיות הן נורא לא דומות.
כן, אני אחות של *****

עכשיו אני נפגשת עם החברות שלייי.
יאוו איך יהיה טירוף

אני רוצה שוקולד. הו. שוקולד

מי שהיה..