פורום נסיונות פעילים (עמוד 6882)

דיי מפחיד אותי שזה בקושי בנות מאוחר בלילה אבל אוף ממש בא לי

איזה כיף לשמוע קול תקיעת שופר עולה מבית הכנסת 

במקום המואזין הקבוע של ה

 

 

חשבתי שיהיה יותר מאולץ ומעוצבן.
זה מוזר, לא ישנתי כמעט אנלא עייפה.

ויום כיפור.
וצום.
ותענית.
ובית כנסת.
ורצון לבכות.
ורצון לא לבכות.
והפחד של לא לקום לתפילה.
ו.
ונסיון לזכור את כל הדברים האלו.
ביחד.
ה', אתה תעזור לי, נכון?

קוראים לזה פוסט טראומה?
אבל בכלל לא הייתה טראומה|בוכה|

מהתחלה.

יום חמישי.
וואו.
הכלה הכי יפה שראיתי אי פעם.
היה מהמם.
באמת שהתרגשתי.

יום שישי.
לארוז.
להגיע.

שבת.
היה מושלם.
באמת שבחיים לא נהניתי ככה משבת באולפנה.
וואו.
היה מצחיק פחד.
ורננה אמרה הגומל.
ויואו באמת שהיה ככ מושלם. שעות דיברנו. וישלי חברות שכל אחת יותר מדהימה מהשניה. זכיתיזכיתיזכיתי.

מוצש.
עד שהחלטנו מה עושים, בסוף הגיע 1 בלילה.
הכנו אוכל. היה מושלם. המשך לשבת.
אורות.
הדר ניגנה. אני צכה להגיד לה פעם כמה כוח יש לה בנגינה שלה. כמה היא לא מודעת לגודל שלה. אבאלה.

יום ראשון.
קמים מאוחר.
מגיעים לאולפנה.
שמעתם??
פיגוע.
בנות מהאולפנה.
מה?
עוסיות, פסיכולוגיות.

אוקיי.

מיכל.
אביטל.
זמרה.
יהל.

><


יהל לא מסתכלת בעיניים.
אביטל מתנהגת כאילו הכל טוב. שלא יתפרץ לה אמן.
זמרה. |מתכווץ| אתם ראיתם אותה בוכה? היא מאשימה את עצמה שהיא לא יצאה להציל אותה. אבל זאת לא היא שמתה. אז מה. את רצית למות? את לא יכולה לסכן את עצמך בשביל אחרים|בוכה|
מיכל. מיכל בטראומה מטורפת.
בעצם, שניה.
למה ראיתי את התמונות לעזא?

המורה. אני לא יודעת מה יהיה איתה.
הלוואי שהיא תחזור לעצמה, הגיבורה הזאת.
וואו. התקשרה למדא כשהיא בשיחים. היא. היא. עמדה ליד האישה שנרצחה. הכדור פספס אותה.

ערב.
בתכלס לא היה נורא.
סתם מיכל התחילה לספר.
פתאום קלטתי.
דפנה התחילה לבכות בטרוף והיא מחייכת כשהיא בוכה והיא רעדה כשחיבקתי אותה. היא פשוט דואגת לחברה הכי טובה שלה.
ארוחת ערב?
למי יש כוח בכלל?
אני לא מסוגלת לדבר. בכלל. לא להוציא מילה. ואני מפחדת להישאר אילמת.
הולכים לחדר. שירים.
נו. לבכות כבר.
לא. מפתאום.

זוועהזוועהזוועה.

טוב נו, נלך לזה.
פתאום הכל יצא. היה אורות.
כולם רוקדות כמו משוגעות.
והמורה.
יושבת בצד.
מסתכלת.
מורה מתחילה לדבר איתה. היא בוכה.

איפה מיכל?
בחדר, בוכה. היא מפחדת לישון. חוסר אונים של שתינו.
זבל.

לילה.
לא נרדמת.
לעזאזל המחשבות. לעזאזל שירה הזאת. לעזאזל החיים האלה שעוצרים לאנשים את השגרה.

בוקר.
כיתה.
המורה מתחילה לדבר.
יופי איתי.
מה נזכרת לבכות פתאום?
פתאום הכל צף ועלה ויצא וחונק חונק חונק.

המורה קוראת לי. לאקשור.
היא רוצה שאני אפגש איתה.
אני לא יכולה.
למה?
מה קרה?
><
"איך זה שתמיד הדברים האלה מטלטלים דווקא אותך?"
איך באמת?

זהו.
אני לא יודעת מה הייתי עושה אם היינו צריכים לעבור שם היום.
הייתי מקבלת התקף.


מאתמול אני בורחת למוזיקה.
אני לא מפוקסת.
לא יודעת.
קשה לי.

למה?
לא הייתי שם אפילו.

(יש כאן הפסקת חשמל)

לעזאזל.
מפחיד לי ממש.

אני לא יודעת מה שלומי.
ואני לא יכולה יותר.
וזהו.

לשרוד עד כאן זה שיא.

שורף לי בלב.
ובאלי את אישתי עכשיו.
איך גם אני התחלתי לדבר ככה?|חושב|
התנגדתי לזה באופן מוחלט

תשובה פמיניסטית- כמו שנפלו הגיבורות

מדהים כמה פוליטיקה יכולה להרוס
נלך לכותל, אולי שם הבכי ייצא
לבינתיים כל מה שכתבתי אלה עובדות היסטוריות, שיביאו לי טיעונים אמיתיים להתווכח איתם. הם לא ילדות בגן

|מסתובב בבלבול|
|מזמזם לעצמו|
|ממצמץ|
|עייף|

היה כל כך. כל כך. מוזר.
הבוקר עם הסיבוכים שלו,
הצהריים....
והערב.
והלילה שנהפך לבוקר....
ואיך ששרנו את אותו שיר כמעט חצי שעה.
ואיך שצחקנו עד שהייתה לנו סחרחורת.
ואיך שהבכתי את עצמי.
ואיך שהם ניצחו אותנו בהתערבות! איכ.
ולקום שניה אחרי שנירדמתי מצילצול מעפן.
ולחזור הביתה.

תובנות או איך שלא תקראו לזה. תוכניות לעתיד וכו׳.

#חצי מהשבת הייתי לבד בבית והתחרפנתי מזה. זה איזן אותי קצת עם הג׳וק הזה שנכנס לי למוח שאני רוצה לגור לבד. עכשיו אני באמצע להתלבט אם לבד לבד יותק קשה מלבד ביחד. נטע אומרת שלאט לאט מוצאים גם ביחד בלבד וביחד ביחד ועוד כל מיני סוגים של יחד. כדי להגיע לזה אני צריכה ללמוד להכיל אנשים אחרים סביבי ואת עצמי. כלומר לתת לעצמי להיות יחד. בדרך כלל ככל שיש סביבי יותר אנשים ככה אני מתכנסת בעצמי ומתכדררת ומתקפדת אבל עדיין פוחדת להיות יחד עם עצמי. תנסו להבין.

#אחת החברות הטובות ביותר שלי שונה ממני בתכלית. אנחנו חברות כבר שלוש שנים. היום הסתובבנו שעות יחד, ופתאום חשבתי לעצמי שאנחנו צמד מוזר. מכירים את זה שאתם רואים נגיד חילוני ודתי הולכים יחד וזה נראה לכם מוזר טיפה ואז אתם אומרים "עם ישראל!"? אז ככה אני הייתי מסתכלת על שתינו יחד. מצד אחד היא לא מבינה אותי - את הלבוש שלי, את הספרים שאני קוראת ועוד מלא דברים (נגיד היא לא יכלה לעזור לי לחפש בגדים. היא בטוחה שכל מה שלא הסגנון שלה בהכרח הסגנון שלי, וזו טעות איומה!) ואני לא מבינה אותה, בכלל לא מבינה, אבל מצד שני זה מעניין. יש לנו המון דיונים שמתפתחים לוויכוחים שמתפתחים למריבות שגורמות לנו לברוגז של חצי יום ולחברות עוד יתר עמוקה אחר כך.

#שתדעו לכם ש@הנסיך הקטן. היא בנאדם מדהים. והודוהודוהודו!

#מוטי, כלומר המנהל שלי, החליט להעניק לי שלושה ספרים מהספריה של הבית ספר. הספריה היא בבית ספר הכללי ולא הדתי שאני לומדת בו, אז היום המנהלת השכלה הסיעה אותי לשם ואז הוא אמר לי לבחור *ארבעה* ספרים. והוא רצה ללחוץ לי את היד. כמה פעמים אני אסביר לו שאני שומרת נגיעה?! "כשזה ישתנה תודיעי לי, טוב?" נראה שהוא ממש רוצה ללחוץ לי יד. פפ. בכל מקרה הוא נחמד ואדיב, והוא נתן לי ספרים אז בכלל.

#אני אוהבת רשימות. יש לי רשימה של כל הספרים שיש לי (יותר מארבעים!), רשימה של ספרים שאנשים השאילו ממני, רשימה של דברים לעשות היום, מחר, שבוע הבא, בהמשך החודש, רשימת קניות (צבת! מחברת! עט פיילוט 0.3! מכחול! חלילית אלט מעץ!). והיום עשיתי רשימה חדשה. דברים שאני עושה בשנתיים הבאות. אז קודם כל למצוא עבודה, ותהיה לי אחרי החגים בעז"ה - עוד אחת מנפלאות בית הספר. אחר כך לפתוח חשבון בנק. אחר כך עוד כמה דברים שראוי לשמור אצלי. לטוס לאומן בחנוכה. לסיים בגרות נלאה עם מגמת ביולוגיה ולנסות חמש יחידות אנגלית - תכף תראו למה. בחופש הגדול להקדיש חודש לשביל ישראל, כלומר לטייל חלק ממנו. בשנה הבאה שירות לאומי איפשהו בדרום, פלוס מדרשה, פלוס פסיכומטרי. ואז בחופש טיול של חודש להודו. טדאאאם! (בשביל זה אני צריכה אנגלית, אגב). יש לי כבר עם מי לנסוע. זה כבר בטוח, אלא אם היושב למעלה יחליט לשנות לי את התכניות.
יש לי עוד רשימה של תוכניות לעתיד, כגון שתהיה לי ספריה וגינת קקטוסים ועוד כהנה וכהנה שטויות נחמדות.

#אורטל (המורה לשיעור שאין לו שם) היום שיחקה איתנו משחק במקום ללמד. לא ייאמן איך אפשר להיפתח ולספר, למרות שהכרנו רק שלושה שבועות. ואני לא מדברת על עצמי. היו שאלות אישיות (איזה אדם את מעריכה ולמה? ספרי משהו שאנחנו לא יודעים עלייך) או מטומטמות (מתי בכית בפעם האחרונה? מה מעיר אותך בבוקר?) וענינו עליהן בהטלת קוביה. האמת שלא עניתי מה שבאמת רציתי, אבל אני עוד אגיד להן את זה מתישהו. והיא כל כך עדינה וחמודה איך היא סיפרה שהיא מעריכה את אמא שלה. זה ריגש אותי ממש. גם אני מעריכה את אמא שלי.

#ממשלת ישראל ואגף החינוך דפוקים לאללה. כמה התרוצצתי בשבילם. כל דבר קטן, אפילו מנוי לספריה, צריך לעשות בלגו כי אני עוד לא בת שמונה עשרה. נמאס לי להיטת תלויה בהורים!

#אני רוצה להיות עצמאית. הלוואי שאמא שלי תקבל את זה. ("בשביל מה את צריכה עבודה? מה, אני לא נותנת לך מה שאת צריכה? למה את כל כך מתעצבנת שאני צריכה לבוא לחתום?!" בחייך אמא, אני שונאת לבקש ממך כסף כל פעם שבא לי לשוטט בעיר ואולי לקנות משהו. ואני מרגישה ילדה קטנה וטיפשה כשלא מרשים לי לעשות מנוי בלי שאמא-יקרה-לי תבוא לחתום.)

#היא הכריחה אותי לשתות אייס קפה עם קצפת זה היה טעים אבל אחר כך כמעט הקאת את זה מרוב טעם לוואי דוחה. *אל תנסו דברים שלא נראים לכם מלכתחילה! חוץ ממיץ גויאבות, כי זה באמת טעים!*

#ושוב הבטחתי להתקשר ולא עשיתי את זה. חברה נפלאה שכמותי. בע.

#לבהות בכותל זה אחד הדברים. וגיליתי שכשאני מתייסרת בבכי אני מתחילה לעשות תנוחות של יוגה. עוד מלפני שהתחלתי ללמוד יוגה בכלל.

#אם לא נשברתם עד פה אני ממש מעריכה. פעם הבאה שאורטל תעשה את המשחק הזה ואני אצטרך לענות על השאלה הזאת אני אגיד שאתם האנשים שאני מעריכה. שקוראים את המילים שלי מהתחלה ועד הסוף.



את: @*פסיקית, היה איזה שרשור שהתכתבנו ואחר כך כתבת לי משהו ואמרתי לעצמי להגיב יותר מאוחר ואז לא עשיתי את זה, אז מחילה. לא נראה לי זה היה חשוב כל כך.

אני כותבת משהו ואתם צריכים להגדיר אותו רק בעשר מילים

ואז תכתבו הגדרה בלמטה כדי שמי שאחריכם גם יגדיר...

 

 

תגדירו אולפניסטית

אני צריכה להתחתן כי אני לבד, כי שיעורי אישות ומשפחה רק גורמים לי לחייך, כי אני מתאהבת בקלות, כי זה יעשה אותי טובה יותר, כי כבר הגיע הזמן.
מה, לא מגיע לי?

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לעזאזל|לוחש|

שיחה ארוווכה עם אמא עליי ועליו
כיףףף
וראינו סרטי גמר והיה מצחיק כי.
עזבו. אנלא אביך את עצמי

למרות שניסית לתת לי הרגשה של ביחד.
לא.

ימי עוברים ימי כלים מבלי קחת מבלי תת,
אם לזאת קראת חיים אמור נא קלי מה זה מת.

|מצטמרר|
 

ויגיבו לי למרות שניצלשו את השירשור