פורום נסיונות פעילים (עמוד 6882)

אני עושה לי מנהג לעבור במנהרה שמפרידה (מחברת?!)
בין בניני האומה לתחנה מרכזית.
לקרוא שוב שירי ושירים של אחרים
לראות את הלב שנשפך על קירות המנהרה הזו,
את כל הסודות, הדמעות והדמים.
ולפעמים,
לפעמים אני תוהה,
מהו ערכם של החיים?!
והיום, זה התעצם עוד יותר
שאתמול נרצחו שני יהודים.

והאמת,
שערכם של חיים
הוא אפילו לא
מבט חטוף.








מעט מהגיגי המנהרה:




שבוע לפני שהם רצחו את הלל
את קירות המנהרה שלנו
הלבישו מילות שלום גדולות
גדולות.
המילים הביטו בי בוכיות
והשלום מלא עיזוז.
נדמתי.


















 

היא הגיפה את התריסים, סגרה את הזכוכית בחבטה ונעלה את החלון. ברר. כפור אימים בחוץ, בפנים. המזווה כבר מלא, וסבתא מוכנה לחורף עם כל הסריגים והצעיפים החדשים שלה. השטן מגיע. גשם, ורוחות. אחר כך השלג יקפיא את כל מה שרטוב, ועד שהכל יפשיר יעברו שבועות. היא ניגשת לחמם לעצמה אוכל. אפונה מקופסת שימורים ואורז שבישלה כבר בבוקר. את הבשר היא שומרת לימים קשים.
סבתא יורדת במדרגות העץ ששיפצה לפני שנתיים.
"את כבר מוכנה, מאמאל'ה?" שואלת סבתא.
"מוכנה למה?" שואלת המאמאל'ה.
"לחורף."
"הו, בוודאי. קניתי מספיק מצרכים והורדתי את הבגדים החמים מהארון העליון. הכול כבר מוכן."
"לא, חמדתי. מוכמה לערבים שלמים של ישיבה סביב האח, ערבים של שירים, סיפורים ובדיחות? מוכנה לארוחות עליזות בבקרים של שלג? לרוח הזו, ולהתכרבלות מתחת לשמיכה בלילות? מוכנה?"
"אוי, סבתא. את יודעת שאני לא כמוך. כל מה שאני חושבת עליו זה איך לעבור את החורף בשלום."
"ומה עם התענוג יקירה? מה עם הרוח?"
היא מחייכת. "אני כבר זקנה מדי לכל זה."
"ומה אני אגיד?" צוחקת סבתא.
"את לא בת ארבעים ושלוש, סבתא."
"אני מבינה מה את אומרת." מתרצנת סבתא. "ובכל זאת. חורף זהו זמן לעונג, לאושר, להתרחבות של הלב."
"סבתא." היא אומרת בטון מזהיר.
"טוב, טוב." וסבתא פונה להתיישב באנחה מול האח.

בסוף החורף מתה סבתא. כבר בת תשעים ושלוש, לא צעירה. ובכל זאת.

נתחדש כמו הדשא
בעולם יפה רחוץ!
הסתכל הנה חוטים של גשם
מישהו רוצה לתפור
בגדחג לכל העמק
לשדות להרים ולמישור!

אני אוהבת את החורף. ובבית יש עכשיו ריח של קלמנטינות ושטיח עבה על הרצפה ושירי אלול ותאורה חזקה כמו של אמצע החורף, אחח.
מי שאומר שהחורף דכאוני לא מבין כלום מהחיים שלו!

ואיך נקום מחר.
יש כל כך הרבה דברים לעשות.
פפ

פשוט להקשיב

בעיה.
אין מי שידבר

אני וקופר החלטנו.
מוציאים חולצה
הגלופה תראה משו בסגנון

לפעמים קורה שאחיות הן נורא לא דומות.
כן, אני אחות של *****

עכשיו אני נפגשת עם החברות שלייי.
יאוו איך יהיה טירוף

אני רוצה שוקולד. הו. שוקולד

מי שהיה..

דיי מפחיד אותי שזה בקושי בנות מאוחר בלילה אבל אוף ממש בא לי

איזה כיף לשמוע קול תקיעת שופר עולה מבית הכנסת 

במקום המואזין הקבוע של ה

 

 

חשבתי שיהיה יותר מאולץ ומעוצבן.
זה מוזר, לא ישנתי כמעט אנלא עייפה.

ויום כיפור.
וצום.
ותענית.
ובית כנסת.
ורצון לבכות.
ורצון לא לבכות.
והפחד של לא לקום לתפילה.
ו.
ונסיון לזכור את כל הדברים האלו.
ביחד.
ה', אתה תעזור לי, נכון?

קוראים לזה פוסט טראומה?
אבל בכלל לא הייתה טראומה|בוכה|

מהתחלה.

יום חמישי.
וואו.
הכלה הכי יפה שראיתי אי פעם.
היה מהמם.
באמת שהתרגשתי.

יום שישי.
לארוז.
להגיע.

שבת.
היה מושלם.
באמת שבחיים לא נהניתי ככה משבת באולפנה.
וואו.
היה מצחיק פחד.
ורננה אמרה הגומל.
ויואו באמת שהיה ככ מושלם. שעות דיברנו. וישלי חברות שכל אחת יותר מדהימה מהשניה. זכיתיזכיתיזכיתי.

מוצש.
עד שהחלטנו מה עושים, בסוף הגיע 1 בלילה.
הכנו אוכל. היה מושלם. המשך לשבת.
אורות.
הדר ניגנה. אני צכה להגיד לה פעם כמה כוח יש לה בנגינה שלה. כמה היא לא מודעת לגודל שלה. אבאלה.

יום ראשון.
קמים מאוחר.
מגיעים לאולפנה.
שמעתם??
פיגוע.
בנות מהאולפנה.
מה?
עוסיות, פסיכולוגיות.

אוקיי.

מיכל.
אביטל.
זמרה.
יהל.

><


יהל לא מסתכלת בעיניים.
אביטל מתנהגת כאילו הכל טוב. שלא יתפרץ לה אמן.
זמרה. |מתכווץ| אתם ראיתם אותה בוכה? היא מאשימה את עצמה שהיא לא יצאה להציל אותה. אבל זאת לא היא שמתה. אז מה. את רצית למות? את לא יכולה לסכן את עצמך בשביל אחרים|בוכה|
מיכל. מיכל בטראומה מטורפת.
בעצם, שניה.
למה ראיתי את התמונות לעזא?

המורה. אני לא יודעת מה יהיה איתה.
הלוואי שהיא תחזור לעצמה, הגיבורה הזאת.
וואו. התקשרה למדא כשהיא בשיחים. היא. היא. עמדה ליד האישה שנרצחה. הכדור פספס אותה.

ערב.
בתכלס לא היה נורא.
סתם מיכל התחילה לספר.
פתאום קלטתי.
דפנה התחילה לבכות בטרוף והיא מחייכת כשהיא בוכה והיא רעדה כשחיבקתי אותה. היא פשוט דואגת לחברה הכי טובה שלה.
ארוחת ערב?
למי יש כוח בכלל?
אני לא מסוגלת לדבר. בכלל. לא להוציא מילה. ואני מפחדת להישאר אילמת.
הולכים לחדר. שירים.
נו. לבכות כבר.
לא. מפתאום.

זוועהזוועהזוועה.

טוב נו, נלך לזה.
פתאום הכל יצא. היה אורות.
כולם רוקדות כמו משוגעות.
והמורה.
יושבת בצד.
מסתכלת.
מורה מתחילה לדבר איתה. היא בוכה.

איפה מיכל?
בחדר, בוכה. היא מפחדת לישון. חוסר אונים של שתינו.
זבל.

לילה.
לא נרדמת.
לעזאזל המחשבות. לעזאזל שירה הזאת. לעזאזל החיים האלה שעוצרים לאנשים את השגרה.

בוקר.
כיתה.
המורה מתחילה לדבר.
יופי איתי.
מה נזכרת לבכות פתאום?
פתאום הכל צף ועלה ויצא וחונק חונק חונק.

המורה קוראת לי. לאקשור.
היא רוצה שאני אפגש איתה.
אני לא יכולה.
למה?
מה קרה?
><
"איך זה שתמיד הדברים האלה מטלטלים דווקא אותך?"
איך באמת?

זהו.
אני לא יודעת מה הייתי עושה אם היינו צריכים לעבור שם היום.
הייתי מקבלת התקף.


מאתמול אני בורחת למוזיקה.
אני לא מפוקסת.
לא יודעת.
קשה לי.

למה?
לא הייתי שם אפילו.

(יש כאן הפסקת חשמל)

לעזאזל.
מפחיד לי ממש.

אני לא יודעת מה שלומי.
ואני לא יכולה יותר.
וזהו.

לשרוד עד כאן זה שיא.

שורף לי בלב.
ובאלי את אישתי עכשיו.
איך גם אני התחלתי לדבר ככה?|חושב|
התנגדתי לזה באופן מוחלט

תשובה פמיניסטית- כמו שנפלו הגיבורות

מדהים כמה פוליטיקה יכולה להרוס
נלך לכותל, אולי שם הבכי ייצא
לבינתיים כל מה שכתבתי אלה עובדות היסטוריות, שיביאו לי טיעונים אמיתיים להתווכח איתם. הם לא ילדות בגן

|מסתובב בבלבול|
|מזמזם לעצמו|
|ממצמץ|
|עייף|

היה כל כך. כל כך. מוזר.
הבוקר עם הסיבוכים שלו,
הצהריים....
והערב.
והלילה שנהפך לבוקר....
ואיך ששרנו את אותו שיר כמעט חצי שעה.
ואיך שצחקנו עד שהייתה לנו סחרחורת.
ואיך שהבכתי את עצמי.
ואיך שהם ניצחו אותנו בהתערבות! איכ.
ולקום שניה אחרי שנירדמתי מצילצול מעפן.
ולחזור הביתה.