היא: "יעל, אפשר מחורר?"
"איזה יעל?"
היא: "נו, יעל"
[רקע: שלוש יעל בכיתה. יושבות אחת ליד השניה]
"איזה יעל, יש שלוש"
היא: "נו נו, יעל-יעל"
אני: "כן גברתי, מה שם המשפחה שלי?"
*שתיקה*
אני: 
היא: "הלל, מה השם משפחה של יעל?"
הלל: *שתיקה*
אני:
הלל: "נו פעם ידעתי"
היא: "אני כל הזמן שוכחת"
אני: "הלל, אוכזבתי!"
טליה: "הי... יש לנו יעל __, יעל __ ויעל__..."
היא: "אה, כן! יעל! תביאי מחורר!"
|סוף אנקדוטה|
טרר טרר
"שלום"
"הי, זו יעל... מי זה?"
[רקע: אני במרחק עשר דקות נסיעה, התקשרתי הביתה]
הוא: "יעל! שלום, מה שלומך?"
אני: "מעולה, מי זה?"
הוא: "את באולפנא?"
אני: "לא אני ב__, זה צבי?"
הוא: "כן, איפה את?"
אני: זה לא הקול שלו! "אממ, ב__, איפה אבא ואמא?"
הוא: "הרבה זמן לא ראיתי אותך"
אני: "אה, כן... אני בדרך הביתה. איפה אבא ואמא?"
הוא: "היא מתקלחת"
אני: "טוב, אז כשהיא תצא תוכל למסור לה ש-"
הוא: "את יודעת שהתחלתי לאהוב חשבון? זה חדש!"
אני, אחות נפלאה: "וואו, איזה יופי! שמחה לשמוע. אני עוד מעט בבית, תוכל למסור לאמא?"
הוא: "התחלנו ללמוד נעלמים אז אני עונה למורה בנעלם: הוא שואל כמה גפרורים יש בקומה n, אז אני עונה לו n"
אני: "אוקיי... זה כסף של אמא השיחה הזאת אז נדבר בבית"
הוא: "אה טוב ביי"
אני: "רגע!!! אתה יכול להגיד לה שאם יש לה אוטו וכוח וזמן אז אני אשמח לטרמפ?"
הוא: "אין לה".
אני: "אממ... טוב..."
הוא: "ביי"
*ניתוק*
|סוף אנקדוטה|
החיים משעשעים 
אני: את צריכה להיות גאה בי כי באתי ישר מהאולפנא!
קומונרית: אהלן, גאה בך
אני: ואני בלי חולצתנועה כי ראשית תביא לי
קומונרית: יש לך זמן רגע?
*עוזרת לה בניסוח הודעה לחברה של חברה*
אני: הי! הנה __!
קומונרית: אהלן
*מוציאות בריסטול גדול כדי להכין טבלה*
__: זה יספיק?
קומונרית: לא נראה לי, זה לשבועיים
אני: אני מניחה שזה יספיק
*שתיקה*
אני: רגע, דיברתן על הגודל?
משום מה חשבתי שהן שאלו אם הבריסטול לא ייקרע עד סוף השבועיים.
יצאנו החוצה.
אני: למי יש כתב יפה?
__: לא לי
אני: נכון, לך אין
קומונרית: גם לא לי
אני: אז שלי יפה. כלומר יחסית לשלכן. כלומר לא אישי
כתבתי שתי אותיות. מזעזע.
__: אל תתרגשי יותר מדי
כתבתי משפט. נורמלי.
חניכה מגיעה.
אני: אהלן את הראשונה ראשית עוד לא הגיעה אני בלי חולצתנועה אז אממ בינתיים אני עוזרת לקומונרית ול__ אז אממ נתחיל כשראשית תבוא *נעלמת*
בינתיים הקומונרית הספיקה לעבור בטוש על האות הראשונה.
אני: מדהים.
קומונרית: __, תכתבי בס"ד, שיהיה לך גם חלק. אני צבעתי את האות הראשונה.
ואז הגיעו עוד חניכות וראשית ואז עשינו פעולה ואז שיחקנו העוקב ואז הגעתי בסיבוב שלי לאיפה שישבנו ומה אני רואה? אין זכר למשפט שכתבתי למעלה! החוצנפות עשו חדש!
אז המשכתי את חיי כרגיל. ממילא זה לא היה יפה.
|סוף אנקדוטה|
זה בכלל לא מצחיק אבל התחשק לי לכתוב את זה
אוי, יש לי עוד אנקדוטה. אבל מכוערת.
אין לי כוח לכתוב.
נכון הקול שלו השתנה והתבגר? ממש לא זיהיתי אותו. הייתי בטוחה שזה בנימין... (הגדול)
מזה האוטו החדש הזה? נחמד נחמד. - התחלתי לקרוא את שירה גאולה (לא יודע למה אני עושה את השטות הזאת)
- הצלחתי לכוון את המיקרופון שלא יהיו ציפצופים בשיעור.
- הייתי בשיעור כללי, ואפילו הבנתי הכל!
רק שתדעי שקראתי את הספר בשבת ובסוף בכיתי את נשמתי
ותודה ענקית על ההמלצה
חוץ מהסביבה החרדית, זה באמת עלי 
(ואני יותר קטנה!)
ואני יודעת שאת יותר קטנה
שנשמע ממך בשורות טובות בקרוב אמן 
וחוצמזה שלדעתי זה לבנות
אבל אני אומרת אתזה על הרבה ספרים אז בסדר
ממה שאני קראתי, אין בעיה לבן לקרוא את זה.
ספר דפוק.
הרע כתוב טוב והטוב כתוב רע.
אבל אין מה לומר, הוא כתוב יפה!
כל כמה זמן עוד קצת, והנה אני בעמוד 240.
אני יתן דוגמה.
למה הברסלברים האלה למרות שהם חזרו בתשובה לפני שנים, כל רגע מקללים?
שוברת גליםהכללי את הרע היא מצליחה לכתוב ממש חזק ויפה.
את הטוב לא.
בדיוק ההפך ממקימי. בכל ספר היא מדגישה צד אחר כצד החזק..
-המורה לא עשתה לי כלום על ההברזה
-שיחה ממש חשובה עם שיפרה
-תפילה טובה ב"ה
פרפר לבן.- נפגשים היום השבט וכבר התגעגעתי
- דיברתי עם שירי על משהו ממש חשוב
- הילדונת חייכה אותי ממש וזה היה לי כיפ נורא
ובכלל גם הייתי בגנש עם אביגיל ואורטל ויעל והיה לנו ממש מצחיק
והיה בכלל ממש כיף בלילה
יש לי סיכויתודה יקרה.
ממ
אני בבית סופסוף
יש פעולה ואני פוגשת את כל החברות המתוקות שלי
נראלי אני אשמור אתזה. אבל זה נורא שמח. ב"ה
התפללתי סוף סוף במניין נורמאלי.
עבדתי פה בבית- כרגיל...
למדתי תורה.
)נחל
ציף
יומנים נשרפיםצהובה
תודה!!צהובה מה קשור אלי???חירטוטא דלעילאאת והזקן יכולים לפתוח קבוצת תמיכה
את קשורה להכל
צהובהצהובה(נאנח קשות)
זה לא שאני אהבתי אתזה!!! הייתי חייבת!
את יודעת מה זה אחר כך להתפלל מזיעה כולך?
ואת חייבת לצרוח כדי שכולם ישמעו?
יש לי נס שיש לי רמקול מובנה בגרון.
זה לא קשור.
זה שאחותך חופרת זה כי היא נולדה ככה!
וזה שירים יפים! תתמודדי 
די, בחייאת. פשוט נמאס לי לדבר על זה בפורום.
תודה צדיקה. תני לאחותך כמה זפחות ידידותיות במיוחד.חירטוטא דלעילאתשתיקי אותה ללילה לפחות 
אין אין. הלך עלי באבו אבוה. גמור נגמרתי.
קיברוני ורקדו הורה על קברי
הדקו הדק היטב את העפר הטרי
נשפו בחזקה וכבו את נרי
את סבלי גמרי
ואנא מהרי
(איך אני הא? טובה בשירי דיכאון? )
צהובה חרוזיתאחרונהבס"ד
זה פשוט חייב להכתב עם כל החוסר הגיון שבזה
אליה רצה אפשר היה לשמוע את הלב שלה פועם בקצב הריצה אגלי זיעה על המצח שלה
היא לבשה סוג של גופית ספורט מעל החולצת בסיס ומכנסיים נדמה לי על הרגלים היו לה נעלי ספורט בלויות והיא פילסה את דרכה דרך סוג של יער משתמשת בידיה בלי הפסקה כדי להסיט את הענפים שהפריעו לה לרוץ ואז היא עצרה מתנשפת היא הגיעה ליעד הראשון שלה
איזו ארץ זאת? היא לא בטוחה בקרוב היא תשאל עובר אורח אבל עכשיו צריך לחפש את הסמל
בזוית עינה היא רואה מתחרה אחרת וזה מכניס בה פרץ חדש של אדרנלין היא סורקת את הסביבה
הסמל של התחרות לרוב נמצא במקום ברור מין נקודת ציון חשובה בכל ארץ כשהיא תראה את זה היא תוכל להמשיך לרוץ ליעד הבא
הנה הוא על מגדל דמוי שעון היא רצה לכיוון מתעלמת לגמרי מהמתחרה שלוטשת בה מבט ועוקבת אחריה נגיעה קלה בסמל והיא חוזרת בריצה אל היער
היא פונה לכיוון ההפוך אין לה מה לחפש בכיוון ממנו הגיעה יש ירידה חצי תלולה והיא בוחרת לפנות לשם הסביבה הבאה בנויה כמעין תעלת ביוב מדברית ענקית ובכך שהיא בנויה בקו ישר היא חוסכת לה את הצורך לחשוב לאן לפנות וככה היא יכולה להתמקד רק בריצה ובנשימות פתאום היא שוב בעיר גדולה זאת ארץ אחרת והיא צריכה לחפש עוד סמל יש לידה עוד שלוש מתחרים שהיא לא יודעת את שמם מסיבה שאני לא זוכרת הם מתקבצים יחד וככה מוצאים את הסמל הבא וממשיכים יחד יש שוב ירידה תלולה ומין כניסה מוזרה לתוך אזור מכוניות מוזר יש שם כמה אנשים שנראים עבריינים אחת הבנות מכירה שם מישהו ונכנסת למכונית מרופטת ובוכה הבן נכנס לשם איתה ומנחם אותה ואז כמו שנכנסו הם יוצאים וממשיכים לתוך חלל תת קרקעי בו פסי רכבת כל אחד מהם נשכב על מה שנראה כמו קרש עץ עם גלגלים או מסילות מותאמות לפסים וככה הם מתקדמים לאורך הפסים לידם הסביבה שורצת עכברושים ויש מכונות שתיה ואוכל מנופצות אחת מהבנות מתפתה לקחת מהאוכל אבל המבטים של האחרים מכניסים בה קצת הגיון והם ממשיכים ככה במשך זמן רב עד שזה נגמר והם עולים במעלה סולם צר למה שנראה כפארק שעשועים ענק לאישה שהם פוגשים שם הם לא יכולים משום מה לספר את האמת אליה שואלת איפה הם והאישה הטובה מספרת שקולומביה ואליה לא ממש בטוחה מה זה אומר אבל הפארק הזה יפה ככל שיהיה לא יכול להחשב לנקודה מרכזית בה יהיה סמל לכן הם צריכים לצאת משם האישה הטובה מארגנת להם מקום להתקלח ואוכל ולאחר מכן טרמפ מסתבר שזה יום שבו מארחים ילדים נכים בפארק והכל מלא במתנדבים ופתאום מול העיניים שלי כתוביות של 'למה בכלל הפסיקו לשדר את האנטומיה של גריי' ואני מבולבלת לא מבינה את ההקשר ורוצה להמשיך אבל זה נגמר ואני מתעוררת
חוץ מהציטוט של הכתוביות בעצם, ששמת לו גרשיים
בס"ד
חוץ מזה שאני ממש גרועה בפיסוק >_<
אליה רצה.
אפשר היה לשמוע את הלב שלה פועם בקצב הריצה. אגלי זיעה על המצח שלה
היא לבשה סוג של גופית ספורט מעל החולצת בסיס, ומכנסיים נדמה לי.
על הרגלים היו לה נעלי ספורט בלויות, והיא פילסה את דרכה דרך סוג של יער, משתמשת בידיה בלי הפסקה כדי להסיט את הענפים שהפריעו לה לרוץ, ואז היא עצרה מתנשפת.
היא הגיעה ליעד הראשון שלה.
איזו ארץ זאת? היא לא בטוחה. בקרוב היא תשאל עובר אורח, אבל עכשיו צריך לחפש את הסמל.
בזוית עינה היא רואה מתחרה אחרת, וזה מכניס בה פרץ חדש של אדרנלין.
היא סורקת את הסביבה. הסמל של התחרות לרוב נמצא במקום ברור, מין נקודת ציון חשובה בכל ארץ. כשהיא תראה את זה, היא תוכל להמשיך לרוץ ליעד הבא.
הנה הוא על מגדל דמוי שעון !
היא רצה לכיוון, מתעלמת לגמרי מהמתחרה שלוטשת בה מבט ועוקבת אחריה. נגיעה קלה בסמל, והיא חוזרת בריצה אל היער.
היא פונה לכיוון ההפוך. אין לה מה לחפש בכיוון ממנו הגיעה.
יש ירידה חצי תלולה, והיא בוחרת לפנות לשם.
הסביבה הבאה בנויה כמעין תעלת ביוב מדברית ענקית, ובכך שהיא בנויה בקו ישר, היא חוסכת לה את הצורך לחשוב לאן לפנות, וככה היא יכולה להתמקד רק בריצה ובנשימות.
פתאום היא שוב בעיר גדולה. זאת ארץ אחרת, והיא צריכה לחפש עוד סמל. יש לידה עוד שלוש מתחרים שהיא לא יודעת את שמם. מסיבה שאני לא זוכרת, הם מתקבצים יחד, וככה מוצאים את הסמל הבא, וממשיכים יחד.
יש שוב ירידה תלולה, ומין כניסה מוזרה לתוך אזור מכוניות מוזר.
יש שם כמה אנשים שנראים עבריינים. אחת הבנות מכירה שם מישהו ונכנסת למכונית מרופטת ובוכה. הבן נכנס לשם איתה ומנחם אותה, ואז כמו שנכנסו, הם יוצאים וממשיכים לתוך חלל תת קרקעי, בו פסי רכבת. כל אחד מהם נשכב על מה שנראה כמו קרש עץ עם גלגלים, או מסילות מותאמות לפסים, וככה הם מתקדמים לאורך הפסים.
לידם הסביבה שורצת עכברושים, ויש מכונות שתיה ואוכל מנופצות. אחת מהבנות מתפתה לקחת מהאוכל, אבל המבטים של האחרים מכניסים בה קצת הגיון.
הם ממשיכים ככה במשך זמן רב עד שזה נגמר, והם עולים במעלה סולם צר, למה שנראה כפארק שעשועים ענק. לאישה שהם פוגשים שם, הם לא יכולים משום מה לספר את האמת.
אליה שואלת איפה הם, והאישה הטובה מספרת ש'קולומביה', ואליה לא ממש בטוחה מה זה אומר, אבל הפארק הזה, יפה ככל שיהיה, לא יכול להחשב לנקודה מרכזית בה יהיה סמל, לכן הם צריכים לצאת משם.
האישה הטובה מארגנת להם מקום להתקלח ואוכל, ולאחר מכן טרמפ.
מסתבר שזה יום שבו מארחים ילדים נכים בפארק, והכל מלא במתנדבים.
ופתאום... מול העיניים שלי כתוביות של 'למה בכלל הפסיקו לשדר את האנטומיה של גריי', ואני מבולבלת, לא מבינה את ההקשר, ורוצה להמשיך.
אבל... זה נגמר, ואני מתעוררת.
[עד כאן החלום עם קצת מרווחי נשימה. יש צורך בפיתרון או שהוא מובן אליו?]
בס"ד
(יאו עוצלי לא ידעתי שאת מסתובב גם בפורום עצמו חשבתי שאת שומר על עצמך בגבולות החד"ר בלבד)
[יש לך פיתרון?|סקרן| אני ארצה לשמוע]
קפץ לי משהו מכאן ונכנסתי לראות מה זה.
ואז גיליתי מה גורם לך להיות מלכת הפורום.
פיתרון זה תהליך. זה לא זבנג.
זה נעשה לאט לאט מול החולם, מול תגובה שלו על כל צעד. שמירה שלו על מסלול הפיתרון שלא יסטה.
ובכלל, זה כמו היפנוט. הולך רק אם את נותנת אימון כל שהוא.
בעמידה מנגד, וכל שכן בתוספת קצת עויינות, חבל על הזמן.
בס"ד
שיאה מלכת הפורום זה כינוי שעוד לא שמעתי
אבל רציתי פיתרון! מה אם אני אפנה אליך באישי לא תתן לי קצת רעיונות? אני מוכנה לעבודת התהליך שדיברת עליה יש לי מלא זמן וסבלנות היום
שמישהו יוציא ספר על זה.
(קראתי משהו ממש דומה לא מזמן. לא יהודי אבל...)
וכן גמלי זה קצת הציק שלא כתוב מספר התגובות. אבל זה כתוב בפנים ליד התגובה..
אה וטוסט שווה כזה או שוקולד עם אגוזים אולי
ותעלי טרמפסטים. זאת מצוות ממש חשובה! חח..סתם, גמני שמחה שהתחלת לעשות אתזה 
פה לקצתאחרונההפורום החמוד הזה!
ומצית
בס"ד
מה שלדעתי חסר בתוכן זה ההסתכלות בעיניים מאמינות ואמיתיות על המציאות.
לא מהמקום של רע לי עכשיו אז זהו, פריקת עול שוב ושוב ושוב.
המסר המועבר מהסיפור הוא שאם רע לי- אז פשוט אעשה את מה שזורם לי, מתאים לי..ולא. אנחנו לא נותנים רק ללב מקום, אלא-גם לשכל שקיבלנו מה' יתברך להבין מה נכון לנו באמת.
הסיפור באמת כואב ומרטיט אבל השאלה היא לאיזה מקום מכוונים אותו.
הספר שם מראה למי שמסתכל על דברים בצורה שטחית ולא בצורה אמונית שאפשר הלאה ויותר. ופריקת עול זה לא הבריחה אלא- הבירור, השיתוף שהתורה ממשיכה להיות איתי גם ברגעים שהכי כואב לי! כי ה' יתברך לא היה נותן לנו ניסיון שלא היינו יכולים לעמוד בו...
לכל דבר יש פתרון ודרך.
בל צריך מישי שראתה תמונה שלי ואז תרה עוד אחת ונצחק ביחד
חח זה יצא דפוק
הם לא יודעים כלוום כלוםם
איך אני אוהבת לדבר לעצמיי
עשיתי רושם מפגר. אופאופ
