אני גם ככה לא עושה משהו מועיל, אולי כתיבה תפתח משהו.
תשעה באב. אסוציאציות: שיעמום, להעביר את הזמן (או יותר נכון, לשרוף), חיפוש נואש לתעסוקה מועילה.
למה זה ככה? מה בכלל מצופה מאיתנו ביום כזה?
אני לא מאמינה ביהדות שמסתכלת על העבר כדי לשקוע בו. ברור לי שהזיכרון נועד להסתכלות קדימה, לשימור ושיפור, לתשובה ועשייה. החורבן אמור להניע אותנו קדימה.
אולי לא התכוננתי מספיק. בטוח. אבל איך מתכוננים לזה? איך מגיעים לאבל על החורבן? בעצם אני יודעת. כשהלב טהור ומלא בתורה לא מצליחים בכלל להבין איך אפשר להיות אדישים. איך אפשר להמשיך כרגיל.
הימים האלה, ימי בין המצרים, מזמנים אותי לחשבון נפש נוקב.
מה זאת אומרת "איך להתחבר?", הרי זה אמור להיות מרכז החיים שלנו! מצב השראת השכינה בתוכנו הוא הדבר שצריך להעסיק אותנו תמיד. הדבר היחיד שממנו הכל נובע. הרי בשביל מה אנחנו פה אם לא כדי לקדש את שם ה'? למה לחיות אם לא שואפים לגאולה? בפשטות אין למה לחיות.
"ציפית לגאולה?" - הייתה לך משמעות למענה חיית? (בתקווה שזו משמעות אמיתית).
הבעיה היא הפער האיום בין המחשבה לרגש.
לכתוב זה מאוד קל. קלי קלות. אבל להרגיש... אוהו. זה כבר לא בהזמנה.
אני מאמינה שהרגש משקף אותנו, את מה שאנחנו באמת בזמן נתון. אם כן, כשהרגש לא שם, כנראה שמשהו התפקשש בדרך.
ואני שואלת את עצמי - למה? למה אני לא שם? למה זה לא בוער בי עד בכי?
(ואני מנסה לכתוב ואולי להגיע לנקודה. אז אם אני חוזרת, לא נורא. זה לא אמור להיות מובנה ויפה.)
לפעמים אני תוהה לעצמי, וזה אולי הדבר הכי נוקב, עד כמה אני לוקחת את חיי האמונה ברצינות (כבר העליתי את זה פעם).
מה זה 'רצינות'?
רצינות זה להפנים שאין עוד מלבדו. שהכל כולל הכל נועד למטרה אחת שמתפצלת לאינספור מטרות - לעשות את רצון ה'.
שהשאלה היחידה שתניע אותי היא האם זה רצון ה'. בטוח שבדרך יהיו נפילות, אבל יהיה את הזרקור שמכוון ומדריך, שמגדיר את המגמה.
האם בכל רגע בחיים אני עושה את רצון ה'? לא, אני לא, עד כמה שזה עצוב.
אפשר לקרוא לזה חוסר אחריות. יש לך תפקיד, ואת פשוט מזניחה אותו, מניחה לו להיעשות מעצמו.
(ולמה שוב אני כותבת מהשכל? למה זה לא מזעזע את כולי? למה זה לא מחריד את הנפש שלי?! עיניים יבשות, לב יבש. יבש כמו מדבר.
כמה קליפות מקיפות אותנו, מרחיקות אותנו מהאמת. החומר הכל כך נוכח הזה משכיח את הפנים, את העיקר והמהותי. אז אולי כתיבה ועוד כתיבה. בסוף תיחשף הנקודה הזו, הזועקת מעומק הלב.)
בני אדם מומחים בלדבר על. האם אנחנו יודעים לדבר את? לבעור את זה. לנשום את זה. לחיות מזה.
ואני עכשיו שואלת את עצמי - אז מה אני עושה עכשיו כדי להשתנות, כדי לחיות את זה.
אין לי תשובה. אולי למישהו יש?
והנה תובנה קטנה. כן, זה מפחיד עד אימה לכתוב ככה ולהתכוון לזה בכל הרצינות. מפחיד, פשוט. זה כל כך גדול ותובעני.
האם אנחנו מוכנים להיות טיפוסים קיצוניים? לשים על זה הכל. ממש הכל. ללכת על כל הקופה. להקריב על המזבח את כל מה שיש לנו.
ואולי, עד שלא נקריב על המזבח המטפורי את כל מה שיש לנו, לא נזכה להקריב על מזבח ממשי.
המזבח הוא המקום שבו הקב"ה מאפשר לנו לתת לו. מה זה לתת לקב"ה? זה הרי מגוחך, הוא לא זקוק לנו.
אנחנו זקוקים לתת לו, והוא ברחמיו מקבל. אז מה המשמעות של קרבן? נכון, אין לנו מה לתת לך ריבונו של עולם, אבל אנחנו נותנים הכל. את כל מה שאנחנו רק יכולים. ואנחנו אסירי תודה לך שאתה לוקח.
(מתי פעם אחרונה הרגשתי אסירת תודה? אולי זה השלב הראשון בתהליך הזה. או כמו שלמדתי בשבת שצריך להיות אסירי תודה על כל השפע, ולזה נועדו הברכות. מקווה שאני לא גולשת לתחום לימוד תורה שאסור.)
כשאדם בעמדה של מוכנות לזנוח הכל, לנפץ את האלילים שמנהלים אותו, רק אז יוכל להתקרב לקב"ה באמת, לחוש כל תא בגוף נרעד מגודל השליחות, מגודל התפקיד.
זו בחירה של חיים, כפשוטו.
ואני יודעת שלפעמים לקרוא דבר כזה זה מרגיז. כי אנחנו בני אדם, אנושיים וזה לכאורה לא אנושי. אבל זה גם נכון, תלוי איך מגדירים אנושיות. אנחנו מסוגלים להתגבר על הנמוך והקטן. לשאוף גבוה, לכוון גבוה. לירות את החץ הכי רחוק שרק אפשר.
כן, לא מפחדים לרצות חיים גדולים, חיים של משמעות אמיתית. חיים שקמים בהם בבוקר בשמחה ומוטיבציה. חיים של עבודת ה'. מי אמר שזה קל?
(אז תביאו לי עשרה אנשים, עשרה אנשים שמוכנים, לעמוד איתי על הגג ולצעוק - "ה' הוא האלוקים!")
הפך האמונה היא הייאוש. האמונה היא ראיה קדימה, לעתים שנות דור קדימה. ראייה אמיצה. ראייה של גאולה שמחייבת תקווה.
האם אני מוכנה להאמין? להאמין כמו ילדה קטנה שברור שיהיה בית מקדש, ואפילו בקרוב. שברור שיום אחד האנושות תהיה פחות קוטלת ויותר בונה, פחות הורסת ויותר אוהבת.
)
| 
