התבשרתי✌הנסיך הקטן.
סתם כי השיחה אישית נתקעת ואין לי דרך ליצירת קשר:ענבל
הלכתי למשפחה כי עושים על האש ואשוב מאוחר יותר
@ארץ השוקולד
(ישמצב שזה סתם האינטרנט שלי אבל לא מן הנמנע שזה הערוץ..)
תיהני ובתיאבון
ארץ השוקולדאחרונה
נדבר בהמשך
פיוו! נגמר היום הארוך הזהיומנים נשרפים
וקניתי שתי שמלות נורא יפות ויאיי לי עוד בגדים יפים לאולפנה.
וגם עגילים חדשות
והלכנו לבקר את דודה שלי בהדסה שיואו איזה דובי היא!
כולה תאומות שתרגע.
הישמינה כמו אנלא יודעת מה.
והלוואי שהיא תרגיש טוב ותצליח לשרוד עוד חודש כי כמה שפחות בפגיה יותר טוב.
ושבעז"ה הן יהיו בריאות לגמרי לגמרי וחלילה לא פגועות
ושהקטנה יותר תגדל ותיהיה בריאה.
שיואו שה ישלח לה רפואת שלימה.
ואני אסע נראלי לבקר אותה גם לבד מתישהו.
עד הלידה היא תתחרפן שם לבד.
ואז יאיי שתי תאומות מתוקות וקטנטנות ובריאות בעזרתו יתברך.
ועכשיו אני עם בחילות מטורפות ואיכסה לי
וסחרחורת
ואני שונאת את הירידות מירושלים.
יאמדוליפיתה פיתה
לפחות הגעתי לדניאלה ספקטור
טוב נעשה רשימת דברים?
אלאדין
נפנף
חולצות יפות
מכנסיים
אממ
דברים
קלמר
קיצר רגיל.
פוף פף
שמונה
אוויר.
אתם לא קוראים, נכון?
שרול לא הגיע ואני רוצה את השוקולד שלי.
למה אני לא נוגעת באף אחד
אפילו את עצמי אני לא מצליחה לזעזע.
אני צריכה מחר למחוק מילים
כולם משוגעים.כולם.דרשתי קרבתיך..
ומי שנורמלי הוא המשוגע האמיתי
ע"ע התבואה המשוגעת רבי נחמן
חזון העצמות היבשות שלי:
יומאחד אני פשוט אשפוך על כולכם מלא מלא צבעים
ולא תוכלו להתנגד.
בעצם-
תרצו את זה
וברקע אני אשים איזה ניגון
חשבתי על ארבע בבות בעיבוד של ג'ז פסיכדלי
וכשתעלה השמש תתייבשו
במין ריקוד כזה
של כחול-וורוד-ירוק-כהה-בהיר-שותק-צורח
ואחכ תשכחו שכל זה קרה
אבל אני,
אני אדע.
אנשים. בבקשה. בבקשה.פרפר לבן.
אל תאמרו שצהל לא עושים כלום. אתם כנראה לא יודעים. פשוט אל.
בסדר?
מאז יום כיפורדרשתי קרבתיך..
אהההמ.לא בשביל צבא.
כשהמטרה שלנו היא לכבוש לכבוש לכבוש
אז 0% אחוז מאז
......השתיקה שלי.
תכתוב, תכתוב שאהבנו בשניים
מסע, כזה לא היה לי אף פעם
נכון יקירה תספרי להם איך
החזרנו ליום את הטעם
נכון, גם יום המחר לא בטוח
תודי, תודי שנלחמנו ברוח
אז מה, אז מה אם ביקשנו לנוח
נכון את כל כך עייפה מלברוח מזה
אז שכל העולם יחכה
ובנתיים כל מה שחלמנו יקרה
נזרוק קלישאות לשמיים
ולא נדע עוד עצב כזה
דמעות מחלישות את עינייך
אבל עד בוא הקיץ הגשם הכל ינקה
ושכל העולם יחכה
אולי בכל זאת עדיף לא לדעת הכל
ברוב לא העזנו לגעת
בסוף יגידו שאת משוגעת
נשכבת בחוץ כשהגשם בכח מכה
צועקת שכל העולם יחכה
שכל העולם יחכה, ובנתיים כל מה שחלמנו יקרה
נזרוק קלישאות לשמיים
ולא נד עוד עצב כזה
דמעות מחלישות את עינייך
אבל עד בוא הקיץ הגשם הכל ינקה
..השתיקה שלי.
אבל עד בוא הקיץ
הגשם הכל ינקה.
..קול דממה
נכון כזה... נתן זה לכל מצב?צבי-ליזציה
ממש..השתיקה שלי.אחרונה
גושןןןןןןןןןןןן3>V.I.P
פוףפיתה פיתה
או למצוא את שלי
אני אמיצה.חרוזית
ה מגוחך.
אומץ אומץ. אומץ אומץ.
נשימות.
אומץ.
יאללה לכי על זה!
עברתי את זה!חרוזית
במת?? אני לא מאמינה לך!אביגיל~!
וואו. יאלדה כל הכבוד!!
שחטיין
גיבורה אחת!
חחח 
חרוזית
כן זה היה נראה ככה...אביגיל~!
טאטאת עכביש החוצה או שמדדת גובה?פוסעת
מממחרוזית
(חנות של כלי עבודה)
(עם המון בנים עם קרניים)
וביקשתי משהו, שלא היה לי מושג מה הוא.
זתומרת, ידעתי איך קוראים לו, לא ידעתי מה אני הולכת לקבל...
אבל- כמו ילדה גדולה, עברתי את זה!
(אכן, קיבלתי משהו לא צפוי
)חחחחחחחח שכוייחפוסעתאחרונה
מחשבות על תשעה באב.*בננית*
אני גם ככה לא עושה משהו מועיל, אולי כתיבה תפתח משהו.
תשעה באב. אסוציאציות: שיעמום, להעביר את הזמן (או יותר נכון, לשרוף), חיפוש נואש לתעסוקה מועילה.
למה זה ככה? מה בכלל מצופה מאיתנו ביום כזה?
אני לא מאמינה ביהדות שמסתכלת על העבר כדי לשקוע בו. ברור לי שהזיכרון נועד להסתכלות קדימה, לשימור ושיפור, לתשובה ועשייה. החורבן אמור להניע אותנו קדימה.
אולי לא התכוננתי מספיק. בטוח. אבל איך מתכוננים לזה? איך מגיעים לאבל על החורבן? בעצם אני יודעת. כשהלב טהור ומלא בתורה לא מצליחים בכלל להבין איך אפשר להיות אדישים. איך אפשר להמשיך כרגיל.
הימים האלה, ימי בין המצרים, מזמנים אותי לחשבון נפש נוקב.
מה זאת אומרת "איך להתחבר?", הרי זה אמור להיות מרכז החיים שלנו! מצב השראת השכינה בתוכנו הוא הדבר שצריך להעסיק אותנו תמיד. הדבר היחיד שממנו הכל נובע. הרי בשביל מה אנחנו פה אם לא כדי לקדש את שם ה'? למה לחיות אם לא שואפים לגאולה? בפשטות אין למה לחיות.
"ציפית לגאולה?" - הייתה לך משמעות למענה חיית? (בתקווה שזו משמעות אמיתית).
הבעיה היא הפער האיום בין המחשבה לרגש.
לכתוב זה מאוד קל. קלי קלות. אבל להרגיש... אוהו. זה כבר לא בהזמנה.
אני מאמינה שהרגש משקף אותנו, את מה שאנחנו באמת בזמן נתון. אם כן, כשהרגש לא שם, כנראה שמשהו התפקשש בדרך.
ואני שואלת את עצמי - למה? למה אני לא שם? למה זה לא בוער בי עד בכי?
(ואני מנסה לכתוב ואולי להגיע לנקודה. אז אם אני חוזרת, לא נורא. זה לא אמור להיות מובנה ויפה.)
לפעמים אני תוהה לעצמי, וזה אולי הדבר הכי נוקב, עד כמה אני לוקחת את חיי האמונה ברצינות (כבר העליתי את זה פעם).
מה זה 'רצינות'?
רצינות זה להפנים שאין עוד מלבדו. שהכל כולל הכל נועד למטרה אחת שמתפצלת לאינספור מטרות - לעשות את רצון ה'.
שהשאלה היחידה שתניע אותי היא האם זה רצון ה'. בטוח שבדרך יהיו נפילות, אבל יהיה את הזרקור שמכוון ומדריך, שמגדיר את המגמה.
האם בכל רגע בחיים אני עושה את רצון ה'? לא, אני לא, עד כמה שזה עצוב.
אפשר לקרוא לזה חוסר אחריות. יש לך תפקיד, ואת פשוט מזניחה אותו, מניחה לו להיעשות מעצמו.
(ולמה שוב אני כותבת מהשכל? למה זה לא מזעזע את כולי? למה זה לא מחריד את הנפש שלי?! עיניים יבשות, לב יבש. יבש כמו מדבר.
כמה קליפות מקיפות אותנו, מרחיקות אותנו מהאמת. החומר הכל כך נוכח הזה משכיח את הפנים, את העיקר והמהותי. אז אולי כתיבה ועוד כתיבה. בסוף תיחשף הנקודה הזו, הזועקת מעומק הלב.)
בני אדם מומחים בלדבר על. האם אנחנו יודעים לדבר את? לבעור את זה. לנשום את זה. לחיות מזה.
ואני עכשיו שואלת את עצמי - אז מה אני עושה עכשיו כדי להשתנות, כדי לחיות את זה.
אין לי תשובה. אולי למישהו יש?
והנה תובנה קטנה. כן, זה מפחיד עד אימה לכתוב ככה ולהתכוון לזה בכל הרצינות. מפחיד, פשוט. זה כל כך גדול ותובעני.
האם אנחנו מוכנים להיות טיפוסים קיצוניים? לשים על זה הכל. ממש הכל. ללכת על כל הקופה. להקריב על המזבח את כל מה שיש לנו.
ואולי, עד שלא נקריב על המזבח המטפורי את כל מה שיש לנו, לא נזכה להקריב על מזבח ממשי.
המזבח הוא המקום שבו הקב"ה מאפשר לנו לתת לו. מה זה לתת לקב"ה? זה הרי מגוחך, הוא לא זקוק לנו.
אנחנו זקוקים לתת לו, והוא ברחמיו מקבל. אז מה המשמעות של קרבן? נכון, אין לנו מה לתת לך ריבונו של עולם, אבל אנחנו נותנים הכל. את כל מה שאנחנו רק יכולים. ואנחנו אסירי תודה לך שאתה לוקח.
(מתי פעם אחרונה הרגשתי אסירת תודה? אולי זה השלב הראשון בתהליך הזה. או כמו שלמדתי בשבת שצריך להיות אסירי תודה על כל השפע, ולזה נועדו הברכות. מקווה שאני לא גולשת לתחום לימוד תורה שאסור.)
כשאדם בעמדה של מוכנות לזנוח הכל, לנפץ את האלילים שמנהלים אותו, רק אז יוכל להתקרב לקב"ה באמת, לחוש כל תא בגוף נרעד מגודל השליחות, מגודל התפקיד.
זו בחירה של חיים, כפשוטו.
ואני יודעת שלפעמים לקרוא דבר כזה זה מרגיז. כי אנחנו בני אדם, אנושיים וזה לכאורה לא אנושי. אבל זה גם נכון, תלוי איך מגדירים אנושיות. אנחנו מסוגלים להתגבר על הנמוך והקטן. לשאוף גבוה, לכוון גבוה. לירות את החץ הכי רחוק שרק אפשר.
כן, לא מפחדים לרצות חיים גדולים, חיים של משמעות אמיתית. חיים שקמים בהם בבוקר בשמחה ומוטיבציה. חיים של עבודת ה'. מי אמר שזה קל?
(אז תביאו לי עשרה אנשים, עשרה אנשים שמוכנים, לעמוד איתי על הגג ולצעוק - "ה' הוא האלוקים!")
הפך האמונה היא הייאוש. האמונה היא ראיה קדימה, לעתים שנות דור קדימה. ראייה אמיצה. ראייה של גאולה שמחייבת תקווה.
האם אני מוכנה להאמין? להאמין כמו ילדה קטנה שברור שיהיה בית מקדש, ואפילו בקרוב. שברור שיום אחד האנושות תהיה פחות קוטלת ויותר בונה, פחות הורסת ויותר אוהבת.
את כתבת הרבה דברים. העיקרי- להיות עם הציבור. להתאחד ולהתכנסנפש חיה.
מבינים על מה אבלים
בוכים
מצטערים
ואחרי הכאב
חושבים קדימה.
לכל זמן.
עת לבכות
ועת לקום.
כרגע אנחנו בבכייה.
בע"ה נקום מזה לעשייה.
אבל אין עניין להקים את המתאבל לפני שתמה האבלות.
זה פחות להקים ויותר לנסות להבין על מה אבלים*בננית*
אגדות חורבן, שיעורים. זה בסדר אם אשלח לך משהו?נפש חיה.
אני יכול להבין בערך אבלקמנו ונתעודד
בס"ד
א. אנחנו פשוט לא שם. החידושי הרי"מ אמר על זה שהשו"ע אומר ש"ראוי לכל ירא שמים שיהא מיצר ודואג על חורבן בית המקדש" זה לא הנהגה אלא אבן בוחן- מי שלא מיצר ודואג לא ירא שמיים. ואז מה שהוא צריך לעשות זה לדאוג על זה. (זה מתקשר מאוד עם מה שאמרת בהמשך, אבל זה נותן נקודת פתיחה אחרת לעצם העבודה על העניין).
ב. סליחה על ההתקטננות הקוצקאית, אבל איך באותו רצף דיבורי את גם דורשת מהאדם מוכנות "לנפץ את האלילים שמנהלים אותו", וגם מסתמכת כל כולך על אחד מהם- הרגש?
באופן כללי הכל נכון. את מצורפת בזו ללוחמים למען שלטון ה' בעולם. (מי אני לקבוע?)
א. לא בטוחה שהבנתי*בננית*
ברור שזה מדד שבוחן עד כמה אדם מחובר לצער השכינה.
אמנם יש עניין פשוט לכאוב ולדאוג על המצב, אבל גם יש מקום מרכזי לאקטיביות שתקדם את המטרה.
וכן, זה מה שמדאיג. זה לא מספיק אכפת לי. זה נראה לי הביטוי המדויק ביותר - "יראת שמיים". כן, יש מחסור ביראת שמיים וזה נורא.
(
)
ב. השאלה היא האם הרגש פועל עצמאית או שהוא ממלא תפקיד מוגדר בסיפור. אמנם לא כתבתי את זה מפורשות, אבל וודאי שרגש, כשהוא עומד בפני עצמו, הוא כלי מסוכן.
כוונתי היא לשימוש בו כמשקף את המציאות. העובדה שהרגש לא במקום הראוי מלמדת אותי על ליקוי ביסודות - בשכל (או באמונה, שזה כבר מושג אחר משניהם).
ומכאן המשכתי הלאה - האם אנחנו לוקחים את הקב"ה ברצינות. זו לא עבודה רגשית אלא אמונית.
הרגש בעיניי מעצים ונותן תוקף לבנייה נפשית שבסיסה בשכל.
א. אבל אני לא חושב שזה מחסור אישיקמנו ונתעודד
בס"ד
יש מחסור ביראת שמיים במרחב הציבורי. ביום שבו במקום לדבר על מקדש/התיישבות/הישיבות "שלנו"/הנהגה ונתחיל לדבר בלי לפחד על דברים כמו שמירת שבת במרחב הציבורי (ועוד הרבה לפני כן- שמירת שבת מצד רשויות המדינה), שיח מאמין בתקשורת (כלומר: למנוע התייחסות מזלזלת לתורה), אזכור הקב"ה במסמכים רשמיים (לא יודע אם כמו בדולר האמריקאי, אבל בכיוון) זה יהיה צעד ראשון בתיקון המצב.
אחרי קבלת הפנים הצוננת ביותר שהרעיונות האלו ודאי יקבלו מ'מעצבי דעת הקהל', אם אנשים יראו שאלו דרישות רציניות ולא רק כדי לצאת יד"ח תהיה לכך תמיכה יותר משחושבים. וגם אם זה לא יתקבל, ברגע שהאמירות הללו תתקיימנה במרחב הציבורי לאנשים נוספים יהיה יותר קל להגיד אותן, בעיקר לעצמם. בגלל שהיום גם לאנשים מאמינים באיזשהו מקום לא נעים לפעמים להודות בכך שיש לכולם מחוייבות פשוטה לציית לדבר ה', והכרה מוחלטת בכך היא תנאי בסיסי ליראת שמים. השאר יבוא בקלות אחר כך.
ב. הדברים נכונים, אבל בדיוק כמו כל כלי אחר- על מנת שנוכל להשתמש בו ככלי בלי שהוא ישתלט - צריך לשבור אותו ולהשתחרר ממנו, כדי שאחר כך השימוש בו ינבע רק ממקור נכון, ולא נהיה משועבדים אליו תוך שימוש בתירוצים. ושמעתי מהרב יאיר גזבר שליט"א שזו הסיבה לכך שבברייתא דרבי פנחס בן יאיר (וממילא במסילת ישרים) הפרישות נדרשת לפני החסידות והקדושה.
א. אני חושבת שזה גם מחסור אישי וגם ציבורי*בננית*
וזה נכון, הדרך לתיקון עוברת שם. אבל תחושת החסר צריכה להיות קודמת. להבין לעומק את הפגמים שבמציאות הנוכחית.
ב. תודה, העלה לי תובנה.
הירא"ש האישית תלויה בציבוריתקמנו ונתעודד
בס"ד
אני חושב שכולנו מכירים ומרגישים בכך שהמציאות בעייתית, אבל איך אפשר להבין יותר מזה? "כל מחמדיה טבועות וגנוזות". אין לנו שום נקודת מאחז לתפיסה של מה שאיבדנו.
לא באופן מלא, אבל וודאי שאפשר ברמה מסוימת.*בננית*אחרונה
אני צריכהחרוזית
אני צריכה להפסיק להתחבא.
אני צריכה להיחשף קצת.
אני צריכה להוציא את זה.
כן, מול אנשים.
לא לבד.
לא הכל צריך להיות מוסתר.
אני צריכה להוציא ממני את הפחד הזה.
לך מכאן!
אולי זה פחד טוב.
אבל אולי לא.
אף אחד עוד לא ראה.
אני מקווה.
למרות, שהמשאלה הכי עמוקה שלי
היא שיראו.
| מקווה שאפחד לא קרא את זה
| |בורח למחילה אלמונית|
|מפחד להציץ|
היי יו!שפיות
ואז ואז
חח זה מצחיק
יששששש
חלילית אלט
כן! (בגללה אני באה)שפיות
אני יודעת שהיא באה אלייך!חלילית אלט
אני יודעת! |משוויץ חזרה| הכול אני יודעתשפיות
פחחחח |מזלזל|חלילית אלט
פחח את בעצמך |נעלב|שפיות
יאוו די לריב עלי!פרפר לבן.
אני פה בשביל כולןן |נדיב| |מחלק| |מוחמא שרבים עליו|
אוףחלילית אלט
כלומר אני לא באה אלייך. אבל ברביעי בבוקר אני יכולה לטייל איתך.
מה דעתך?
פרפר לבן.
זה לא פייר! בכלל לא!
עדיף זה מאשר כלום, נלך לאנשהו.
ואממ אפשר גם ביום שלישי, כי אני בכולופן בירושלים כבר
אז רגע, איפה תשני בעצם?
אה, באים סיכמנו?פרפר לבן.
לא חייב!שפיות
נממפרפר לבן.
נראה כבר
בכולופן אפשר סתם ללכת לירושלים, ואני מביאה כסף לקנות תיק, אז אני צכה תיק אז אפשר לחפש לי
וגם.. אני תכננתי להפגש עם מישי |לוחש|
אמרת לי |מגלגל עיניים|שפיות
אז יופי.
תהילה תהילה?כמו הירח.
כן. ולפיאןשפיות
הו לא.כמו הירח.
אם את פוגשת אותה בכללכמו הירח.
לא כמוה מה? |חשדניסט|פרפר לבן.
ואיככ אני בחיים לא יעשה חינה. בלנד.
למרות שזה דפקא יפה..
וכן, הילדה מביאה אותי לסניף שלה! |נחרד|
בל אני יתפדח!
לא כמוה בכלל כמוה, מובן?כמו הירח.
יו תהני.
אחלה עיר.
חולה עליה.
פרפר לבן.
לא כמוה במראה או התנהגות? |חשדניסט|
ובכלל, את כבר שלחת לי תמונה שלךך! 
אני ידע להשוות
הו לאכמו הירח.
דגש מאוד מודגש.
דגשי ביותר.
תמונה לא אומרת כלום. אנלא דומה לה ככ.
פרפר לבן.
אוי, את מצחיקה אותי ממש
אז תשלחי תמונה נורמלית! |דורש|
זה לא מצחיק|זועף|כמו הירח.
ממ בלנד.
דגשי ביותר זה הצחיק אותיפרפר לבן.
ובכלל שאני במצב כפית סוגשל מאתמול |משלים עם המצב|
יאא יאא את שולחת באמת? |מרוגש|
נראהכמו הירח.
את שולחת! |מצווה| את שולחתת!!פרפר לבן.
אוח שתקיכמו הירח.
כאילו די
ממ אני אשלח בווצאפ.
יאא אני ממתינהפרפר לבן.
כלומר אני תכף ילך מהווי פיי, אבל פסדר
כבר שלחתיכמו הירח.
קיבלתי רק עכשיופרפר לבן.אחרונה
כי רק עכשיו הגעתי הביתה
זה יהיה לה יפה!שפיות
הרגת
כן?כמו הירח.
אהה אממ אוקיפרפר לבן.
אז אני ילך עם מישי אחרתת |מוציאלשון|
דא, לא ככה כותבים טיניניינינינייפרפר לבן.
אני ילמד אותך. בהתחלה אחד ני ואז ניי ואז 2 ני ואז ניי. הבנת? טינינייניניניי
טיניניני עם חיריק.שפיות
אזמה? גם שלי זה חלק עם חיריק וחלק לאפרפר לבן.
עם מה שברתם את הצום?פיתה פיתה
אני עם "כיוון הרוח" של צח דרורי
פלייליסט של אמיר דדון..נדנדה כתומה.
וגם זה עם פחות תופים אז זה לא עשה לי מיגרנה חריפה.
ואחכ כשבחרתי שירים לבד זה היה "המלאך הגואל" עם הגיטרה. אבל זה לא ממש נחשב כי המלאך הגואל יש לי גם ווקאלי ושמעתי את זה ממש עד יום שישי.
נממיומנים נשרפים
גילתי שהרבה מהיישובים החליטו להתפנות מרצון ובלי אלימות/ התנגדות מובהקת.
מה דעתכם על כך?
האם בעינכם זה היה מעשה נכון להשלים עם הגזירה ולהתפנות מרצון?
ברור שלאשוברת גלים
ואיך הדור השתנה, זה מלחיץ.
הם לא התפנו מרצון ולא נעליים.מגדלור באפלה
זה שהם לא הלכו מכות עם חיילים לא אומר שהם התפנו "מרצון". זה אומר שהם לא היו מוכנים להכות יהודים.
^.~תות~
^^~אורטל~
זה אומר שהם רצו לצאת בראש זקוף ולא מושפלים.
מה שיישוב שלי עשה..
אתם עובדים על עצמכם בענייםהמצב חסה
נו לזה התכוונתי. לא מרצון יענו שמחו ובלהבלהיומנים נשרפים
אין לי דעה לזה עדיין לכן שאלתי
זה לא שמחו!~אורטל~
אני לא שמעתי על אף יישוב ששמחו בזמן הגירוש..
פשוט יצאו מעצמם ולא הלכו מכות עם החיילים.
ומה אמרתי? שהם לא שמחו.יומנים נשרפים
השאלה אם זה היה נכון.
פעם אחרונה שבדקתי,מגדלור באפלה
יש 2 אפשרויות לצאת מבית: או שתצא בעצמך או שיוציאו אתך.
אני יודעת שהיו הרבה משפחות שלא היו מוכנות לצאת לבד אלא סחבו אותם, פשוט לא באלימות- לא הרביצו לחיילים, לא התנגדו שיתפסו אותם ולא התפתלו- כדי להראות שהם לא יוצאים מבחירה אבל גם כדי לא להכות יהודים (בדר"כ זה היו רק הבנים והבנות יצאו לבד בגלל צניעות).
תושבי הגוש (רובם) נשארו בבתים עד הרגע האחרון, ולומר שבם יצאו בלי מאבק זה פשוט זלזול בהם.
חס וחלילה!יומנים נשרפים
הם נאבקו עד השניה האחרונה.
בזה אני בטוחה.
שאלתי אם שייך היה להחליט החלטה יישובית שאין אלימות/ התנגדות באופן מוחלט.
אני לא אמרתי מה אני חושבת על כך.
סתם נקודה שעלתה בי אם שייך להחליט לכולם.
חלילה לא זלזתי במי שהחליט לצאת מעצמו ולארוז לפני ואפילו לעזוב כמה חודשים לפני.
אני מלאת הערכה לאלו שגרו שם בכל השנים האלו במסירות נפש.
אני אישית חושבת ששייך להחליט דבר כזה.מגדלור באפלה
חוץ מזה, גני טל יצאו יום לפני המועד עצמו, ובגלל זה קיבלו פיצויים מהמדינה והבתים של התושבים שלו נבנו הכי מהר- היישוב כבר עומד ופורח בזמן שיש כאלו שבקושי קיבלו אישור על להתחיל לבנות.
ככה שזו לא הייתה החלטה מחייבת והיו כאלו שיכלו לבחור אחרת להחלטה.
בקיצור, הוא נרד על 4 ולא אכפת לנו למה זה גורםהמצב חסה
התפנו מחוסר רצון.המצב חסה
מה העיקרון?מגדלור באפלה
לא להתנגד בפועלהמצב חסה
הם לא השלימו עם הגזירה, הם פשוט יצאו בגאווה שחיספינאי בנשמה
אין ספק שאלימות היא מחוץ לתחום.*בננית*
השאלה היא בנוגע להתפנות אקטיבית מול התפנות פסיבית.
כלומר - האם לאלץ את החיילים לגרור אותם או ללכת בעצמם.
תלוי אדם, אני מניחה.
למה אין ספק?המצב חסה
א. הפניית אלימות כלפי החיילים היא חסרת תועלת*בננית*
ב. וזה יותר חשוב, בעיניי ההתיישבות לא תוכל להתקיים אלא מכוח רצון העם. כשזה לא קיים כנראה צריך להשקיע בכיוונים אחרים לתיקון המצב
אז היא לא מחוץ לתחום, היא רק לא שווה משיקולי רווח והפסדקמנו ונתעודד
אתה מאלץ אותי (בצדק) להיכנס לנישה שניסיתי לעקוף*בננית*
פשוט כי אני קצת מתקשה להתנסח במדויק.
קודם כל ההגדרה 'אלימות' מפריעה לי, כי היא עושה קונוטציה שלילית של שימוש בכוחניות חסרת שיקול דעת. התנהלות כזו היא וודאי מחוץ לתחום. אדם נדרש לפעול מתוך אחריות ומחשבה.
אעדיף להשתמש במונח "הפעלת כוח".
כעיקרון, הפעלת כוח היא לא מחוץ לתחום לחלוטין. היא מצויה במלחמות ובעונשים, שעם כל הצער והכאב יש הכרח להשתמש בהם.
בכל זאת אני חושבת שבנושא הזה אלימות היא מחוץ לתחום.
כמו שרשמתי למעלה (בניסוח לא מדויק) ההתיישבות לא תוכל להתקיים אלא בתמיכת העם.
הנקודה היא שבמילה "תוכל" אני לא מתכוונת רק במובן הטכני, אלא בעיקר במובן המהותי. בעיניי יש קשר מוכרח בין אחדות העם לשלמות הארץ וההתיישבות בה. אי אפשר לנתק בין הדברים.
בעיניי הארץ היא בית גידול לעם ה', מקום להשראת שכינה. התיישבות כיחידים מפורדים (או גרוע מכך - יריבים) נוטלת את עיקר התוכן של הישיבה בארץ ומונעת את הגשמת הייעוד.
הגירוש הוא סימפטום למצב העם, וכידוע בעיה לא פותרים באלימות כלפי הסימפטום.
אחד התחביבים הגדולים שליקמנו ונתעודד
בס"ד
הרשי לי לעקם את האף. כפי שציינת בהמשך דברייך, לא פותרים בעיות על ידי ניטרול הסימפטומים שלהם. אם למילה אלימות נדבקה קונוטציה לא מתאימה, צריך להבין למה ולתקן את זה. אחרת הקונוטציה תעבור הלאה למילה החדשה (ע"ע ניגר->כושי->שחור->אפריקני אמריקני/מפגר->מוגבל->בעל מוגבלות שכלית התפתחותית/בית הספר הגבוה לטכנולוגיה->מכון לב->המרכז האקדמי לב/המזרחי->המפד"ל->הבית היהודי [ריבוי הדוגמאות כדי להעיר על תופעה מעניינת, בעיקר בזמן האחרון, המילים החדשות נוטות להתארך, ויש מקום לברר למה]).
בכל אופן, נראה לי ככה:
א. אין דבר כזה מחוץ לתחום במקרה פרטי יש מחוץ לתחום, ויש בתוך התחום. חאר כך צריך לבדוק האם כלי זה או אחר שהחלטנו שהא בתוך התחום הוא בעל יכולת להשיג מטרה מסויימת (כאן- לדעתך לא, כי ההתיישבות צריכה להיות על דעת העם). וגם אם כן, האם בשיקולי הפסד ורווח שווה להשתמש בו (כאן- לדעתי לא, כי זה יגבה ממנו מחיר כבד מדי, וכי חיי יהודים, אפילו מהצד השני, שווים יותר).
ב. אני לא יודע למה לאנשים יש רתיעה מפתרון בעיות באלימות, גם אם יש בעיה יותר שורשית, זה לא סותר את העובדה שפעמים רבות אלימות חשובה כדי למזער נזקים ו/או כדי לאפשר בכלל את תחילתו של תהליך תיקון- לדוגמא- הפרדת הקהילות במאבק ברפורמה (גם כן אלימות..) ויסלח לי מרן הרב קוק זצ"ל שחשב אחרת.
אני פשוט לא יודעת אם זו המשמעות המקורית של 'אלימות' או לא*בננית*
התעצלתי לבדוק.
א. סמנטיקה בעיקר
ב. (הפרדת הקהילות? לא יודעת על מה מדובר). כפי שאמרתי, זה כלי הכרחי לפעמים, אבל הוא מוצא אחרון בעיניי. עדיף לחפש דרכים יצירתיות שיעשו את העבודה.
ושוב, סמנטיקה היא דבר חשובקמנו ונתעודד
בס"ד
(נראה לי שכדי להכיר את העניין היכרות ראשונית ויקיפדיה מתאימה). לא יודע האם מוצא ממש אחרון, אבל נראה שאין בינינו מחלוקת למעשה.
לא מסכים איתך בכלל.המצב חסה
ב. רצון העם לא ידוע כי לא היה משאל עם.
כמו כן, עושים את שנכון ולא את מה שהעם רוצה.
אחרת אני לא חושב שהיינו פה.
זה טיעון חזק*בננית*
אבל דווקא הייתי משתמשת בו לכיוון השני -
הנהגה שלא רואה בעיניים ומצליחה לדלג על העם, ככל הנראה לא תיעצר בגלל אלימות ברמה כזו או אחרת.
(על כל פנים, גם אילו זה היה מונע את הגירוש, אני מתנגדת לכך עפ"י מה שכתבתי בהודעה אחרת, כי מצב כזה מעיד שבכל זאת יש חלק משמעותי מהעם שתמך.)
תגובההמצב חסהאחרונה
שוב, זה שיש חלק נכבד מהעם שתומך, זה עדיין לא סיבה למה לא למנוע את זה.
נ.ב. העובדות מדברות בעד עצמן ופורגום עמונה גרם למדינת ישראל להתנגד לפינוי עמונה, ולפני שנה וחצי המדינה הגישה לבגץ את עמדתה שבגלל מה שקרה בעמומה היא לא רוצה לגרש.
במה עזרה האלימות בכפר דרום?הנסיך הקטן.
כפר דרום זה לא דוגמא לאלימות. עמונה כןהמצב חסה
למה זאת לא דוגמה?הנסיך הקטן.
כי היתה שם אלימות בעיקר בישיבההמצב חסה
טעות. זה השלמה עם המצביוני
אבל שוב, לא שופט אותם הם עברו שטיפת מוח של רבני האהבה וכו'
חלקם עד היום נותנים למדינה לחבוט בהם...
ממש לא.המקדש השלישי בדרך
היה צריך להיאבק עד הסוף.
(בתור אחד שגר בגוש קטיף...)
אבל אני בהחלט יכול להבין אותם!
משפחות עם ילדים, וזה טראומה לכל החיים לראות את ההורים מקבלים מכות משוטרים בגלל שהם מתנגדים עם כל הצרחות, הבכיות וכדו'.
ההחלטה מובנת לחלוטין...
מתוקים, עזרו לצבא ההגנה לישראלהמצב חסה
(( מה שברור, זה בחיים לא יחזור ככהכי אין פיסבוק
למישו יש אוויר בשבילי?כמו הירח.
ומעניין אם היא ראתה את מה שהיה מעבר לב"ה שלי.
כי היא לא כמו כולם. פחות עיוורת.
פפ
אנלא יפסיק לפחד אפעם.
אני לא רוצה את היום.
לא רוצה.
ולא את מחר.
לא לא.
למישו יש בכל זאת אוויר בשבילי?
ממ.כמו הירח.
די.
פפ
הייתי מביאה לך אוירפרפר לבן.
הבעיה היא שלי בעצמי אין זמן לעצור רגע לנשום.
אבל אני יביא לך חיבוק ויאמר שאני אוהבתותך, טוב?
טוב.כמו הירח.אחרונה
ממפ