פורום נסיונות פעילים (עמוד 7121)

סורי, עבדתי עליכים...

 

אבל אני חייב דחוף תחפוסת לחפס תמדריך!

וזה מחר.... (זה לא שאני לא אחרי, הפוך, זה כן שלאני לא אחרי )

זה במרכזית..

תודה

 

(נ.ב. שמעתי שהכי טוב זה להישתמש במקל ארוך שמגיע לכל הגב...)

ואני שונאת להכין לנו את האוכל לשבירת הצוםםם
זה הורג אותי

@ממך עד אלי בואי דקה לאישי

אוכל!!

 

כן! כן! שמעתם נכון, אוכל!

ויווווווווו אני מחורפנת!~!

אבל ממש ממש מחורפנת!!

וכואב לי הראש ממש!!

@פינג.
תשעה באב היום.
זה לא זמן לשמחה, למרות שבתוכי אני רוצה לשמוח כי קורים דברים טובים.
אני אשתף אותך במחשבות שלי על תשעה באב.
באחד הספרים שאני אוהבת כתוב שהלוויות נועדו לא למתים אלא לחיים. אני משווה את תשעה באב ליום אבל, כמו מין לוויה של בית המקדש שנחרב לנו לפני שנים.
אבל, זו כמו לוויה של מישהו שאף פעם לא הכרנו באמת ורק שמענו עליו כמה אדם טוב הוא היה וכל כך עצוב שהעולם ימשיך בלעדיו. באותו ספר שהזכרתי קודם מישהו מספיד בהלוויה ואומר שהוא לא יכול לראות את העולם בלעדי האדם הזה שמת. ואני חושבת שככה אנחנו צריכים להרגיש. שהעולם לא יכול להתקיים בלי בית המקדש שמת. אבל איך אפשר אם לא הכרנו אותו אישית?
ועם כל הסיפורים ששמענו על כמה נהדר יהיה יום הגאולה, עם כל התיאורים על בית המקדש והקדושה והכל, זה לא כמו להכיר את המציאות הזו באמת.
אני לא מתגעגעת לבית המקדש. אני לא מבינה מה זה בכלל. אני יכולה לקרוא המון ולשמוע הרצאות ולראות סרטים מצויירים, אבל להבין באמת מה זה בית המקדש אני אוכל רק כשהוא ייבנה.

למדתי באחד משיעורי תושב"ע מאמר, אני לא זוכרת של מי, שהסביר שהנשמה שלנו לא שקטה בעולם הזה כי לא נוח לה פה - היא עוד זוכרת את הקדושה שהיא היתה בה לפני שנכנסה לגוף הגשמי שלנו. הנשמה שלי, הנשמה שלך ושל כולם פה - מתגעגעת לקדושה. היא טהורה מדי בשביל העולם הזה.
כשאני יודעת למה אני תמיד צמאה לדעת עוד, להרגיש עוד רוחניות, עוד קדושה - זה אף פעם לא מספיק, תמיד צריך עוד ועוד - אני מבינה למה אני צריכה להתגעגע. אני מבינה שאני בעצם מתגעגעת לבית המקדש, למרות שלא ראיתי אותו מעולם.
הנשמה שלי מכירה את ההרגשה. הנשמה שלי דוחפת אותי כל הזמן לרוחניות, כי היא מתגעגעת לשם. היא כמהה לקדושה הזו.

מכירה את ההרגשה הזו שאת כמהה למשהו ולא יודעת למה?
אנשים מנסים לספק את היצרים שלהם ע"י תאוות חיצוניות, ע"י אוכל וכיף, אבל זה אף פעם לא מספיק, תמיד צריך משהו יותר מזה. אנחנו לא מצליחים להתפלל בכוונה כי הראש עסוק בכל כך הרבה דברים אחרים. ולמה אנחנו כל כך רוצים את זה? בגלל שהנשמה שלנו צריכה.
אם כך, אנחנו מאוד מתגעגעים לבית המקדש.
לפחות אני. למרות שאני לא מבינה מה זה דווקא בית המקדש. אני לא מבינה מה זו הרוחניות הזו. אבל הנשמה שלי יודעת ולכן אני מרגישה. אולי בראש אני לא חושבת שאני צריכה את בית המקדש, אבל אני מרגישה צורך בזה.
ברוחניות. בקדושה, בטהרה - ואת אלה אני מניחה שכשיבוא בית המקדש הוא יביא אותם איתו.

סליחה על האורך...
(אם את חולקת עלי אני מוכנה ומזומנה להתווכח על זה!)

אוהבת אותך מאודמאוד

1. שיקדישו לי שיר של קרן
2. ללדת ילד
3. להתחתן

בואי נשחק משחק?

@ריעות.

אני רעבה!!

שלולית דם ניגרה בפתח הבית. על הארץ שוכב ללא ניע יהודה איש ציפורי. הוא הגיע לבקר את הוריו לפני המלחמה ונשאר כאן, להגן על העיר. בבוקר, חץ רומאי פגע בבטנו ובשארית כוחותיו הוא ניסה לרוץ לביתו. כאן, בפתח הבית, הוא נפל, לא הרחק מבית משפחת אבטינס, מכיני הקטורת. "טוב לו שמת כך", אומרת אמו, הגברת דינה, ופורצת בבכי נורא. הדמעות שזולגות מעיניה נושרות על גופתו המתה של יהודה. גם אנחנו מצטרפים לבכי. "טובים הם חללי החרב מחללי הרעב", היא ממשיכה, "רק אתמול היו כאן בתוך הבית הבן שלי הקטן, יהויכין ואחותו מיכל. הם בכו לי שהם רעבים, הלב שלי נקרע. גם אני לא אכלתי כבר שבוע. חיפשתי ברפת של בית חכינדי אולי נשאר איזה חציר בתוך צרכיהם של הבהמות...חיטטתי בידיים חשופות בתוך הלכלוך, אבל אפילו את זה לא מצאתי. הילדים שלי מתו מול עיני ועכשיו גם הוא".

אל תחשבו שמדובר בענייה מרודה הנהנית מן הצדקה. דינה היא ביתו של אליקים בן יעקב, סוחר המרגליות. יעקב נחשב בשנה שעברה כאיש העשיר ביותר במסחר האבנים הטובות, לפי כתב העת "הקלף". כיום, כמו כל תושבי העיר, האשה העשירה הזו לשעבר, ממררת בבכי מר ומאבדת ילד אחרי ילד. ילדים שגידלה במסירות, שלקחה אותם לבית תלמודם מדי בוקר עם פת ביד. ילדי חמד, שכעת שרועים ברחובות בתוך ים של גוויות. מתים. כמוה גם חברתה, בתו של נקדימון בן גוריון ובעצם, כמוה גם כל העיר.

אנו פונים משם אל עבר חומות העיר, שם מתנהלת הלחימה. ברחובות ריח חריף של מתים ומזי רעב. אנשים נפוחים ללא אוכל, כולם במצב תת תזונה, שוכבים גוססים על יד פחי האשפה הריקים. בצד הדרך אני פוגש את ר' חזקיהו הלוי, אחד מרבני העיר. הוא יושב על הארץ ודמעות זולגות מעיניו. "אני רעב ופצוע", הוא אומר ונופל ארצה. הוא נופח את נשמתו ולנו נותר רק להיזכר בימים טובים בהם הוא שר על מדרגות בית ה' לפני שמסר את שיעורו אל מול מאות תושבים.

את פנינו מקדמות שאגות אימים של חיילים פצועים. "אין זמן, הרומאים עוד רגע גומרים עלינו", שואג לעברנו חייל יהודי פצוע וממשיך לשלוח חיצים אל מעבר לחומה. "יהודה תיפול וירושלים תיפול", מכריז הכרוז הרומאי ואבן בליסטראה ענקית נוחתת על החיילים, מרסקת למוות חייל שהיה אמור להינשא בעוד מספר חודשים. המיועדת לו כבר לא תזיל דמעות צער על מות יקירה. היא נלקחה בשבי באכזריות על ידי פלוגת רומאים ויש האומרים כי עונתה למוות. הרעש כאן הוא נורא, זעקות פצועים עם קריאות חיילי המצביאים בקולות האילים הנוגחים בחומה שעל יד ההר. מפחיד לעמוד כאן.
"הבית", אומר חייל אחד, יוסף שמו, "אנחנו חוששים על בית המקדש. הספיק לנו החורבן הראשון בימי אבות אבותינו, לא נעמוד בעוד חורבן או גלות. מה יישאר מהעם היהודי?". העיניים מביטות אל העיר ואנו נפנים לעזוב את המקום. הדם המשפך פה עם סיפורי הזוועה המצמררים יכול לגרום לעילפון גם בשל הרעב הנורא. העיר כולה גוססת, נצבעה באדום ושחור. שחור החיים, שחור המוות. השבילים המשתרגים בין הבתים מלאים באנשים מזי רעב, מראם מפחיד.
כל אלו, יהודיים הם. בניו של הקדוש ברוך הוא. רבנים ומורי הוראה כמו פשוטי העם נגמרים לאט לאט. הנה, גם רות האופה צועקת מרעב. השמועות מספרות כי אתמול התווכחה עם ידידתה הטובה, בדבר גורלו של אחד מגופות ילדיה... היא היא, מנהלת בית היתומים הרחמנייה. לקחה את גופת ילדה שלה.... אין יותר שמחות או ימי שיגרה. בורא העולם מכלה חמתו בעמו. החיים היפים והמאושרים לא ישובו יותר לבני ישראל באם תיכבש העיר. מי יודע? אולי אפילו עוד למעלה מאלף שנים, עדיין יסבלו בגלות...

ברחוב סמוך למקדש אנו מבחינים ביוסף משיתא הולך עם חיוך על פניו. "הרומאים גברים", הוא אומר כאילו לא קורה כלום סביבו, ייתכן והוא מכר נשמתו לשטן טיטוס.

המראות הקשים ניצבים מכל עבר. איך אפשר לדמיין את הנערים שנלקחו בשבי מעוניים ומתייסרים בשאגות כאב עד מוות. אי אפשר לעמוד עוד במצב הזה. העיניים מתמלאות דמעות והבכי זורם כנחל. עד קיצי אשמע את בכיותיה של פעוטה למעט לחם רגע לפני שנפלה לערמת הגוויות, יחד עם כל ילדות הגן. זה העם שלנו, אחים, בני דודים, חברים, הורים. אי אפשר עוד. האם יהיה טוב אי פעם ובית המקדש ימשיך לעמוד על תילו? ההרגשה נוראה. היכן הנביאים לשאול את פיהם?

אם נגלה מכאן, האם גם בקרב אלו שיצליחו לשוב מן הגלות אם בכלל. האם בעוד 1939 שנים יזכרו אותנו? יהיה מישהו בירושלם שידע מה קרה ברחובות בהם הוא צועד? מישהו שאכפת לו ממנו, שיתפלל שהכל ישוב להיות כשהיה, עם שלווה ורוגע, חיים מלאי אושר, ובית מקדש בו לווים משוררים וכהן גדול אחד שביום כיפור מכפר על כולנו, שנהיה טובים וטהורים.

האם אי פעם תזלוג דמעה על הסבל של האנשים פה, או שנהפוך להיסטוריה?

ריבונו של עולם, אנשים פה איבדו כל צלם אנוש. רחם! תעצור את זה.

עוד שעתיים נגמר לה הצום והיא מטיילת להה

ואני מתלבטת על חוט

מדינת כלל אזרחיה

מדינה מנוהלת עלפי

עקרונות הדמוקרטיה ושיכת לכלל האזרחים

הזהות הלאומית פוליטית

המדינה לא מזוהה עם לאום

המכנה המשותף של האזרחים

הוא הרצון לחיות תחת אותם חוקים

 

 

איך עבר היום?
את יודעת, אני מאוד רווצה לשמח אותך, אבל כל דבר שאני אכתוב יגרום לך לזהות אותי
אבלאבל
למרות זאת אני אנסה.
טוב?
אהמ.
חשבתי עלייך מלא היום. בכלל, גיליתי שאת בנאדם מאוד פופולרי שהמון אנשים מכירים, וגם את בנאדם מאוד חשיב (מלשון שחושבים עליו. [טוב זה די דפוק לקצר במילים - במקום לכתוב "אדם שחושבים עליו" לכתוב "אדם חשיב" ואז להצטרך להסביר את זה. ])
ואני נורא שמחתי כששירה אמרה לי שאני הגמד שלך למרות שעכשיו זה טיפה קשה כי אני מתאפקת לא לגלות לך איכשהו שזאת אני
חשבתי על משהו ורציתי לשתף אותך במחשבותיי המפולספות כי את מישי שכיף להתפלסף איתה.
יש תאוריה שאומרת שאם מאבדים את הדרך אז בכל הפניות צריך לפנות לאותו כיוון (לא זוכרת אם זה ספציפית ימין או שמאל) ואז בטוח מגיעים ליעד.
ולמרות שאני שונאת שמשווים דברים כי כל דבר הוא בפני עצמו ואי אפשר להשוות ציור בשמן לנגינה בפסנתר (זו סתם דוגמה. את יודעת, אפשר לומר שהחלקלקות של הצבע זה כמו הריחוף על הקלידים, והציור הוא כמו יצירת מוזיקה וכו׳), כי כל דבר בפני עצמו. אבל למרות זאת אני אשווה עכשיו, כי זה נראה לי די נכון. אם לא מוצאים את דרך החיים, צריך לדבוק במטרה. ללכת תמיד לכיוון המטרה הזו, גם אם נראה שמסתובבים סביב עצמנו, ולדעת שבסופו של דבר מגיעים ליעד.
אוף אני לא מצליחה להסביר את זה אבל נראה לי את מבינה.
כלומר לדבוק בעקרונות ולא לסטות מהם וכך להיות בטוחים שנגיע ליעד.
משהו כזה.

ועוד משהו אחרון:


לילה טוב אהובה