פורום נסיונות פעילים (עמוד 7239)

אתם לא מבינים כמה היא מופלאה

ואנשים משעשעים אותי. אני צריכה לישון. אני רוצה אנשים.

אני אולי מקנאה?

יש לי את הסיפור של תומר, ושל מאיה ותומר.

לאשליה 1? |מתחנן|

אתם לא מבינים שאני שונאת את עצמי בגללכם?

אני כל החיים עיפה.
נמאסס ליי


או שאולי זה כי אני לא ישנה?

גם תות וגם שוברת במקביל בווצאפ.
ייא אני מתרגשת.
ותות צחקה ממשו שרותי מעצבן. זה נורא מעליבב
ושוברת, הו איזה נשמה הילדה הזאת. כשאני הייתי בגילה... אתם לא יודעים מה הייתי. כי גם אני לא יודעת. אה!

#יש במקרר מעדנים של מו הקצפת וניל#

דוד:אפשר מעדן?
אני:לא, כבר אכלת היום.
דוד:אבל אני רוצה |בכיות עד לב השמיים|
אני:... פרצוף עקום שכזה..תסתדר

אחרי חצי שעה.

דוד: אני רוצה משהו חלבי בצבע צהוב או לבן
אני: |חושב| אין לנו
דוד: יש לנו בטוח
אני: |נופל לי האסימון| איזה ילדדד


מסכן. גם זה שהוא יצא כזה מתוק לא הסכמתי לו. אה! לפני שעה הוא אכל. שיתמודד

אני לא מאמינה.




אני צריכה תמיכה.
אמאלה אני לא נושמת.
אני מפחדת.

וזה מה שקורה עכשיו...

באסות

ומגיעות לי מחיאות כפיים על זה שהצלחתי לכתוב את כל זה!! |מצפה|

 

 

למה העולם כל כך מתנכל אליי

היה לי בראש כל היום, שאחרי שאני חוזרת מהעבודה בארבע אני צריכה להתחיל לסדר לשטוף את הבית, ואז לאפות היום ומחר בישולים.
ופשוט לא חיכיתי לרגע הזה.
לא היה לי כח
לא היה לי עצבים
ולא כלום.
וחזרתי הביתה ואחותי ואחשלי החליטו להפתיע אותי ושטפו את כל הבית ואפילו ערכו שולחן!
יואו מתוקים שלי הם!
איזה כיף.

בס"ד

להגיע למסקנות לגבי העבר ולדבר עליהן זה קצת משחרר (ותודה ל@נפתלי הדג שהביאנו עד הלום ). זה נותן מקום לתיקון וללמידה.

מעניין אם זה יעזור לאורך זמן.

והי, אני מתחילה לחזור למצב הנורמלי שלי.
לחיות עם האהבה שלי ועם הכאב שלי.
תדעו לכם שכאב ואהבה אלו לא דברים שכדאי להילחם בהם. לשחרר מועיל הרבה יותר.

הנה עוד שיר שנכתב אי שם בזמן:

הידעתם סודה של אהבה?
סוד נפתוליה, סוד כאבה?
הידעתם אורחות הלב?
אורחות ישרות, אורחות כאב.
הידעתם ידידיי סוד עלה קמל?
הידעתם רחש של עלה שנופל?
רכות שעוטפת ומרגיעה את הפנים
כמו נייר עטיפה שבעדינות אורז כלים
אבל אל תטעו ידידיי, אין זה נייר אטום.
נייר עטיפה שקוף ופועם.
נייר שאולי קצת קשה לדמיין.
מבעד לנייר אפשר להעביר,
ברכות אין קץ לקבל ולהחזיר.
שוב אל תטעו ידידיי בטיב הנייר.
אין הוא חלש שיגרום לכלי נשבר.
להפך ידידיי, בדיוק להפך.
זהו נייר עם יותר ערך.
תארו לכם נייר שיודע להעביר,
ובכל זאת מגן על הפנים השביר.
נייר זה אהוביי, הוא הנייר היקר ביותר.
נייר זה יקיריי, הוא הנייר שיישאר.
נייר זה הוא הנייר שאאחל לכולכם,
נייר זה הוא שאקווה שילווה אתכם.
מי ייתן ותדעו רק זאת-
אין עוד כמוהו בכל המקומות.
עם רכות מחד ועוצמה מאידך גיסא,
נייר שכזה לא בקלות יתפקע.
יהי רצון, אתפלל,
שנייר זה יוענק לכולנו ויקל.
נייר טוב ויקר.
נייר רך ונשמר.
נייר שאין כדוגמתו.
נייר הלב וסוד כאבו.

גם זה לא כתוב בצורה אומנותית מדי.
אבל תשרדו.
באלי להצליח להמשיך לחיות בתפיסה הזאת.
באלי שהיא באמת תשפיע עלי כמו שעכשיו היא משפיעה.
כי די. אני לא אוהבת את זה שאני נכנעת לכאב.
אני לא נלחמת בו בצורה הרגילה, אני אוהבת להערים עליו בזה שאני מקבלת אותו באהבה ומשאירה אותו איתי.
אני חושבת שכאב הופך אותנו לאנושיים יותר ורגישים יותר.
כאב הוא דבר עם יתרון.
גם אהבה. אפילו אם היא מיסודה מופנית למישהו מסוים. אפשר להפנות אותה לאיזה נתיב שנרצה, כי היא רגש והרגש יכול להיות מופנה לאן שנרצה.
אני אוהבת להמשיל את זה לסרט נפלאות התבונה. בסוף הסרט ג'ון נאש מצליח לחיות עם הסכיזופרניה שלו ורואים את הדמויות הולכות איתו והוא כבר יודע להבדיל מה מציאות ומה לא.
ככה גם עם כאב ואהבה. הם אמנם אמיתיים ומציאותיים למדי, אבל גם איתם אפשר פשוט ללכת, לאמץ אותם בברכה ולהשתמש בהם.
רגש זה כוח, מה נעשה בו זה עניין שלנו.
אגב, גם שנאה זה כוח.
מי שיודע לאהוב חזק, יודע גם לשנוא חזק.
לפעמים זה טיפה מפחיד אותי, כי לאהוב חזק אני יודעת.
אבל עד היום לא הצלחתי לשנוא מישהו חזק ליותר מדקה, אז אולי אני בסדר.
אבל תדעו לכם שנחמד לי עם התפיסת עולם הזאת ואני לא אוהבת שאנשים שחושבים שהם יודעים יותר טוב מכולם אומרים לי שהיא תמימה וטיפשית.
היא אולי תמימה אבל בעיניי היא הופכת את העולם למקום טוב יותר.
אני אוהבת את העולם, יש בו ציפורים, פרחים ואפילו אנשים טובים. יש בו עושר, הוא נחמד כשמסתכלים עליו ככה.
אני אוהבת להיות רומנטיקנית, זה גורם לי להאמין בטוב ולהמשיך לחיות.

אז היי לכם,
אני ענבל,
אני רומנטיקנית חסרת תקנה ולא רוצה לשנות את זה.
אני אוהבת וכואבת מאוד ומוכנה להכיר בזה.
אני ענבל וכרגע גם את זה אני לא רוצה לשנות.

תודה שהייתם איתנו.
ניפגש בשמחות בע"ה.