פורום נסיונות פעילים (עמוד 7380)

אני רוצה פעם אחת ללכת ולהדפיס הכול, לנופף להן מול הפנים ולצרוח: "רואות?! אני לא מי שחשבתן!"
תשבו כאן, ממש מול הפנים שלי, ותקראו. תקראו הכול.
תקראו כל אות, כל מילה ושורה. תבינו את הרגשות- את הכאב והאושר והבלבול והוודאות והיופי והכיעור וכל הסערה הזו שקוראים לה המחשבות שלי.
ואז אולי תגלו שוואו, גם הדר יודעת משהו. גם הדר טובה במשהו אפילו.
אני כותבת טוב, אני יודעת את זה (ויש הטוענים טוב+ אבל מי מאמין להם בכלל). אולי לא מדהים אבל בסדר בהחלט.
אני שחקנית טובה, הידעתן? אויש, איך בכלל תדעו. הרי בסה"כ הייתי תפקיד לא קטן בהצגה ההיא, ובאחרונה בקושי נתנו לי שורה. איכס.
יש לי מחשבות ותהיות והגיגים על החיים שאתן לא יודעות עליהם בכלל, וגם איך תדעו.
אבל אתן נעולות נעולות נעולות עליהן ודי כבר. תראו אותי, את הצד שכל כך חשוף אבל לפעמים נדמה לי שהוא שקוף כאוויר.

עכשיו דוד שלי חבר כנסת.

הם מחמיאים לך
בכל מיני
שפות

ואני לא יודעת מה קורה ביומיים האחרונים.
זה פתאום בא בגל גדול גדול ומציף ומטביע ואני ממש על סף טביעה וחנק וחוסר יכולת לשרוד

ואני דואגת לך מאד ולא דיברנו אתמול וכמעט שחשבתי שאיבדתי אותך ואני אוהבת אותך המון והלוואי שלא הייתי צריכה להסתיר את זה כי נמאס לי ובאלי שידעו שזאת אני באמת ושיקבלו אותי ככה ושלא יכעסו ושיבינו שזה מה שטוב לי עכשיו ושינסו לעזור לי אולי בדבר האחר
ובכלל רציתי לדבר איתך על זה אבל אני לא רוצה כי אני פוחדת שזה יגמר ואני לא רוצה ואין ברירה חייב לדבר על זה ואני באמת לא רוצה. ואני רוצה לדבר על זה עם אלירז אבל אני לא רוצה לומר את זה
ואני לא רוצה כלום כלום
אני רוצה אותך פה
והתמונה, אני התמכרתי אליה.
אני כל היום מסתכלת עליה ואם הייתי יודעת שיש לך שבת הייתי באה לשכונה אבל חשבתי שאין
והייתי יכולה להיות איתך עכשיו, ובמיוחד עכשיו.
וצריך להיפגש שוב בקרוב
ואני צריכה שנדבר במוצש
אני רוצה שיאבחנו אותי
לא יודעת למה, בעצם אני כן. אני פשוט רוצה לדעת מה אני
לא קיבלתי חיבוק כבר המון זמן חוץ ממך אבל הוא ווירטואלי וגם אי אפשר לקבל אותו וזה מעצבן
ואני לא אשכח את הרמזור ההוא לעולם. ואת הספסל
ואת העיניים
והגומה
והחיוך
והגן משחקים
והחרדים()
וההוא עם הסיגריה
והזאתי שהתפללה
והחיים בסרט שנתקעים
והסוף
והלילה
והכל
והזמן שעבר מהר
ויואו.
באלי שמישהו ירה בי
ואני דפוקה ממש
ויצאתי נעל
בית
ואני רוצה למות קצת
לתקופה קצרה
אחרי שהכל יגמר ואז לחזור
אפשר?
ואני נהייתי רעה לכולן כולן
איכס
גם לאנשות שאני הכי אוהבת והן תמיד עזרו לי ותמיד רציתי לדבר איתן. זה פתאום לא
והחבורה שלנו, והווצאפ של הדוסים ואני כבר לא קשורה אליהן ואני לא אבוא איתן לים והן החברות שהיו איתי תמיד וניתקתי איתן קשר כמעט מוחלט ואתמול חשפתי הכל וזה היה לי קשה יותר מכל דבר בחיים
והן מתוקות, הן מנסות לעזור אבל הן לא מבינות שזה אי אפשר.
וכמה חבל שחשפתי את עצמי אבל הן נורא נפגעו ורעה שלא עשיתי את זה לפני
אוף
נמאס לי מעצמי
ממש
וחבל לך בגללי
אל תדברו איתי
זה איכסה

אל תחפשו אותי 
 (הערת מערכת: זה יהיה ביום*&%^&)

נעם הנשמות
אין על הניגון הזה

אני פשוט לא כל כל מבינה מה מביניהם, טוב?

אם כל אחד יכול לעשות את זה או רק יחידי סגולה? 

אני לא מבינה למה כולם כל כך לא אוהבים אותה


זה קשה להיות ככה. אבל הכול באחריות שלי עכשיו. אני לא אוהבת להיות גדולה
אני לא אוהבת להיות חסרת אונים
ועכשיו שבועיים בלי. אני לא בטוחה שאני מרוצה מזה
מה שמוכיח כמה שאני לא יודעת מה טוב לי

אם ככה לוותר

מעניין אם נשאר משהו

לא להתעסק בזה.

לחזור לחמישית יכול להיות נחמד. להתחיל הכול מהתחלה. אחרת.
כי סך הכול אני מאוד שונה. ועצוב לי שהעבר שלי כזה חשוך. אני רוצה זכרונות מוארים.
בא לי לשחק משהו. אבל כואב לי הראש
ואופ
ויש פרקים חדשים של ארתור. אני ממש אוהבת את זה
וגיטרה זה כלי קשה. אני לא מוותרת לעצמי על החלום לנגן בפסנתר

אפילו שאני כבר לא אוהבת. כואב לי בבטן לחשוב על זה.

הלוואי שיגיע כבר יום שישי.
וכתבתי שני שירים ואני מחבבת אותם. די.
כואבת לי נבטן ואני רוצה חיבוק אחד גדול.
אני חולמת חלומות מוזרים. וחלמתי עליו ועכשיו אני שוב מרגישה רדופה. והוא התנהג בדיוק כמו עצמו ואני הייתי מספיק חזקה אבל אחר כך לא. זה כל כך מפחיד כמה שמבפנים הכל עדיין שבור לחלוטין.
אולי אני מפחדת ממנו. מעניין.
יש מנופים עם אורות. בבקשה שהעיר שלי לא תגדל מדי.
להסתובב בירושלים יכול אולי להחזיר לי את זיק החיות הזה.
זהו זה. קשה לי להתאמץ ולהתווכח.

את יודעת מה משמח אותי בכל זה? שאת נלחמת. שמצאת לך משהו ששייך לחיים ואת מתעקשת עליו. אולי את לא לגמרי כאן, אבל את מעבר לרוצה.

הלכתי לראות ארתור

היא לא תאהב את זה.
בא לי למות.

שימציא שכשמישהו שולח לי חיבוק דרך פה, אני ארגיש את החיבוק. ממש ארגיש.
זה חסר לי פה, בין כל החיבוקים הוירטואלים האלה

אלא אם כן זה יהיה בן בטעות
ואז - בום!
מטאטא יצא מהמחשב יחבוט בו ויצייץ "שמור! נגיעה!"

ממש סוכריות בסופ יום.

 

אחת קראה לנו נסיכות.

 

אחת התחבקה והתנשקה איתנו, התחילה לדבר איתנו, לתת לנו את המספר שלה.

היא סיפרה לנו שהיא מתחזקת. וכמה חשוב שאישה תכבד את עצמה במראה שלה.

זה הפעים אותי. אישה לא דתית מחזקת אותי בצניעות? ואו. מכל מלמדי השכלתי.

מצחיק, היא אמרה משפטים שאבאמא אומרים לי אותם.

והיא הסתכלה על התמונה של הרבי ואמרה- תמונה שלו? זכיתי. הרבי! אני אוהבת אותו ושמעתי עליו הרבה.

ואז היא התחילה לומר על כמה אנחנו צדיקות ()

וכמה שזה עבודת קודש.

בסופ השיחה כבר הייתי החיימשלה

 

זה חיזק אותי.

זה עשה לי פף ובום.

 

גם חברה שלי אמרה לי שיש לי אומץ ובכלל לא הבנתי לי למה

ואז היא מצביעה לי על הרקע של ההודעות.

תמונה של החטופים.

 

 

 

בום.

 

 

 

אז מאיפה לעזאזל יש כ"כ הרבה חומר לבגרות?!

לשחק עם החיים שלי או של אחרים, גם אם אני חושבת שזה לא.
וכל התירוצים האלה שזה לא ממש מסוכן ואין ברירה אחרת, רק מראים שאני יודעת שזה לא בסדר ופשוט מנסה להשקיט את המצפון.
התורה לא סתם הוסיפה את ה"מאוד".