אני רוצה פעם אחת ללכת ולהדפיס הכול, לנופף להן מול הפנים ולצרוח: "רואות?! אני לא מי שחשבתן!"
תשבו כאן, ממש מול הפנים שלי, ותקראו. תקראו הכול.
תקראו כל אות, כל מילה ושורה. תבינו את הרגשות- את הכאב והאושר והבלבול והוודאות והיופי והכיעור וכל הסערה הזו שקוראים לה המחשבות שלי.
ואז אולי תגלו שוואו, גם הדר יודעת משהו. גם הדר טובה במשהו אפילו.
אני כותבת טוב, אני יודעת את זה (ויש הטוענים טוב+ אבל מי מאמין להם בכלל). אולי לא מדהים אבל בסדר בהחלט.
אני שחקנית טובה, הידעתן? אויש, איך בכלל תדעו. הרי בסה"כ הייתי תפקיד לא קטן בהצגה ההיא, ובאחרונה בקושי נתנו לי שורה. איכס.
יש לי מחשבות ותהיות והגיגים על החיים שאתן לא יודעות עליהם בכלל, וגם איך תדעו.
אבל אתן נעולות נעולות נעולות עליהן ודי כבר. תראו אותי, את הצד שכל כך חשוף אבל לפעמים נדמה לי שהוא שקוף כאוויר.