תהל היתה גדר המושלמות. תמיד חייכה.
היה לה גם עמוד באינסטגרם למי שמכיר.
כל החברות שלה תמיד היו מבקרות אותה והיא היתה מחזקת אותן.
היא תמיד סיפרה לנו על חבר שלה בעיניים בורקות, ואנחנו היינו צוחקות. אהבה ראשונה שכזו.
ואיך ביום שאיתמר נפטר עמדנו כולנו והדלקנו נרות במקום של האחיות. ואיך היא רעדה שהדליקה נר של שבת לראשונה בחייה. ואיך היא בכתה והתפללה.
אני זוכרת כשנתן גושן בא לשמח היא לא פחדה לבקש חיבוק ותמונה.
ואמא שלה, נשמה טובה. תמיד רצתה שיהיה לה טוב. אבל אנחנו ראינו כמה תהל רוצה בעצם לשמח אותה.
אלוהים. הלב עוד לא התרפא מחירותי.
לא רוצה עוד. פחדים, פחדים.
למרות שמצבי טוב. ואני משוחררת בכלל.
הדובי של תהל נשאר יתום על המיטה. לזכרה.
דובי סגול וקטיפתי כזה.
כמוה.
תהל, ליל הסדר האחרון עבר.
יהי זכרה ברוך.




שימי אוזניות עם שירים עוזר..

כמיטב המסורות משנים עברו!!
[נצלו"ש שהתחפש להקפצה..]

חח...