פורום נסיונות פעילים (עמוד 7576)

שתדעי שאני גם בדרך לרצות...ממש

אני מתביישת... אבל בואי נקבע זמן..כדי שזה יקרה, טוב?

מחכה ממש

אבל הכיתה שלך?..

לדעתי, אם רוצים לגדל פרח כמו שצריך- קודם כל צריך לגדל אותו בחממה.

שפן נסיון? לא אני ולא משפחתי!

אני אמרתי!!!

אז אני לא מכירה אותו.... |מתנצל ממעמקי ליבו|

אני לא מכירה.......

איזה אביב זה??

לא מכירה בכללי שירים שלו.... רק את השם שמעתי....

פשוט תזרקו לאוויר את דעתכם

או שאולי לא.

זה בדיוק הדבר הנכון לעשות..

בחירה מוצלחת!

לא נעים....

אוף. פשוט להגיד סליחה

אבל אפילו זה כבר יוצא לי מקוטע..

מוכר....

לי לא היה את האומץ.... ואני באמת צריכה לעשות את זה מחר... ומחר אני אראה אותה.....

תנסי... אולי כשקצת יירגע???

ואת מוזמנת לאישי בכיך אם באלך!!

תנ"ך! אהבת חיי!

יום מבאססס

להתחיל את השבוע מיום שני.

מי בעד?

ומאוד קשה להאמין באמת.

ולבטא את הרגשות.

מישו בכלל זוכר אותי?

בבקשה תגיבו.

חיבוק גדול גדול נשמה!!!

מוזמנת לפרוק ולספר באישי אם באלך..

הלוואי שתרגישי אור, שתראי אור.

שתמצאי מקום.

מזדהה במשוהים.

הלוואי ויהיה יותר טוב,

וכמה שיותר מהר...

בס"ד!

תודה! עזרתם! 

ברוך השם, אני כבר מאוד פחות מפחדת. ברוך השם!

צריך המון תפילות. והמון אמונה והמון תקווה והמון שמחה והמון ביטחון. בהשם ובי. השם יעזור לי.

שי'הי'ה טוב לעם ישראל. בשורות טובות.

ריגשת אותי כל כך.

מזכיר לי את עצמי..

שי'הי'ה לך טוב בעזרת השם. טוב אמיתי. שתהי'י אמיתית. |חיבוק|

בס"ד

הרוח שוב ליטפה אותי ביד אוהבת

היא חברתי היחידה בשממה הנקראת 'אני'

'אני' מסתתר תחת מעטה השקט

רק בשביל שהוא זה שיאפיין אותי

שקט נדמה כמצפין סוד גדולה

אם אדבר יבינו שאין סוד

יש רִיק

כל צורת חיים שמתקרבת אלי נרתעת ונעלמת מעוצמת הכלום שלי

וכך אני נותר כמעט לבד

שקוע בעצמי

כשהרוח חברתי כאילו לועגת לקיבעון שלי ומתגרה בי כשעפה משוחררת

חופשיה לא לחשוב

פשוט להיות הכלום (שגם היא) בשעשועיה הילדותיים

ואני רק מחכה למטייל האמיץ

שבצעדיו האמיצים יטביע בי תוכן

ויהפוך אותי מִדְבָּר
לִמְדַבֵּר
מִדְבָּר

בס"ד

אני לא זוכר הרבה מאימי היא נפטרה כשהייתי ילד קטן

משפט אחד מתנגן לי בראש תמיד בקולה

"בחיים יש רק שתי אפשרויות לשרוד או לשרוד"

זו גם המחשבה שחלפה בי כשמכרתי את נשמתי לשד

בס"ד

היא סמיכה בצבעה שנע בין שחור אפל ואדום משתוקק

ואני שונאת את כל מה שהיא מייצגת

את הכאב שהיא נושאת בתוכה 

זיכרונות הכישלונות והפספוסים שחוויתי

אני שונאת בכל לבי את האבן שאני מחבקת

וכמה שהשנאה מתעצמת בי

האחיזה באבן מתחזקת

עד שצורתי היא צורתה

וכל טיפת חום שגופי עוד הצליח לאגור בתוכו נשאבת אליה

והופכת לעוד שכבה של שנאה עצמית

ולמרות שבכל רגע אני יכולה לשבור את האבן הארורה

יצר הישרדותי שוגה בטשטוש

מסרב לנתץ אותה

כשרואה אותה כאותי

לא יותר מטירוף צבוע 

שחור אפל ואדום משתוקק