פורום נסיונות פעילים (עמוד 8093)

@בת של הקב"ה

זאת היתה אליפות,

והריני להסיר בפנייך את כובעי שאין לי.

אין כמוך.

יעני שלחתם חברות וזה 

@סתמישוו

המתים לחיות חיים

והחיים למות חיים?!

אלוהים אדירים

כמה רעש עושה הכלום?

בס"ד

הוא שחרר אותו בשדות 
הוא יכול גם לתפוס את העצב 
הוא יכול לרמות את השמש 
שום אדמה לא תחזיר אהבה 
שוב אלימות הצדיקה את עצמה 
כוח נמשך לכוח 
כוח נמשך לכוח 
הילדה שאהבתי נסעה אל העיר 
כשהיא חזרה היא לא דיברה שלושה חודשים 
רק נישקה אותי על המצח 
ואחר כך חתכה את האצבע 
היא לא מפחדת מכלום והיא לא תתייאש 
היא רק פרפר שנמשך אל האש 
יושבים יחפים על הגג הלוהט 
ואלול בועט 
לעץ הברזל אין ענפים 
זה שטח אש עוד משנות השבעים 
אוטובוס אחד ביום 
קיץ כל השנה 
הילדים מצביעים עלי וצוחקים 
אני מפנה להם עורף ומדבר אל האבנים 
נתתי את כל שהיה לי לתת 
ואלול בועט 
אחי התגייס בשישי בספטמבר 
ישר אל תוך המלחמה בצפון 
הוא שלח לי תמונה מהשלג 
של ירח בורק על עץ לבנון

בס"ד

מה המשמעות של הסמיילי הבוחק? צחוק עד כדי דמעות, או דמא צחוק מעורב בעצב? התלבטתי בשאלה הזו רבות, ואשמח אם תפשטו את ספקותיי אחת ולתמיד..

תודה רבה מראש!

בס"ד

כשמישהו אומר שהשאיפה הגדולה שלו זה למות בצבא מה אתם חושבים עליו?

א איזה נעל

ב. ואו הוא נעל!

ג. אחלה גבר

ד.הוא נעל הרים בלויה

ה. אחר

@רייצ'ל=)

ול@פינג.

המהממת שלי.

בהצלחה גדולה באופן אישי.

אוהבת ומאמינה בך

וחוץ מלהשתולל קצת עם האוטו כמעט לא עשיתי כלום השבוע

בקצב הזה אני אמות

בס"ד

למה לגרש החושך?

והרי הוא ילד טוב

ואז היה בי דחק להוריד את השעון.

כאילו שאם לא אשים לב לשעה, יהיה פחות מאוחר

כאילו

שכשאסגור את הדלת, העולם יקפא.

מיששתי את היד החשופה,

והתיישבתי על המיטה. לכתוב.

היא כבר לא יודעת מה היא רוצה

האותיות צעקו אלי מן הדף הריק כמעט לחלוטין.

המוח יבש. אולי האותיות צודקות, אולי באמת נעלם לי המצפן.

לקחתי את העט השחור הנובע והמשכתי לשרבט.

היא כבר לא יודעת מה היא רוצה.

כל עולמה תלוי על כף ידו, וברגע שיעזוב- חייה אינם ראויים להיקרא חיים.

קראתי שוב. המוח מסרב לקבל.

כמו בכל פעם, מחקתי במהירות ובחוזקה. שאף אחד לא יראה.

כן, שהזבובים לא יראו. גאון.

היא כבר לא יודעת מה היא רוצה

המילים המשיכו לזעוק מהדף המחוק.

כמעט שעברתי עליהן בעיפרון, אבל בהחלטה של רגע נכנעתי. יצרתי מהדף מין כדור מקומט וזרקתי לפח.

לא פגע.

התכופפתי להרים, ומהרצפה הרטובה משטיפת הבוקר נגלה אלי העתק של עצמי. ההשתקפות חייכה רגע, ואז ניערה את ראשה-ראשי. המשכתי לעבר הפח והשלכתי את תחילת הכתיבה היבשה שלי.

חזרתי בכבדות למיטה, ונשכבתי עליה. בלחיצת כפתור גם המזגן הופעל,

המחשבות התחילו לרוץ.

אני לא יודעת מה אני רוצה. החלון מעל ראשי החזיר לי חיוך עצוב. מבוהלת, הטמנתי את ראשי בן ידיי.

משאית צפרה מבחוץ. או אוטובוס, אני כבר לא מסוגלת לחשוב.

שוב נרדמתי על הכרית הרטובה

אל תוך לילה של הכזבות