נגיד שאתם הולכים ברחוב\מסדרון\מקום ציבורי אחר,
ורואים מישהו (לא מנקה במקצועו) מרים ג'יפה מהרצפה ושם בפח.
מה אתם חושבים עליו?
להריץ תשובות אמיתיות. חשוב לי לדעת.
נגיד שאתם הולכים ברחוב\מסדרון\מקום ציבורי אחר,
ורואים מישהו (לא מנקה במקצועו) מרים ג'יפה מהרצפה ושם בפח.
מה אתם חושבים עליו?
להריץ תשובות אמיתיות. חשוב לי לדעת.
(אין לו כפפות או משהו...)
אדם שמשתמש במקלדת או בטלפון ביתי הוא אדם עם הרבה יותר טינופת על הידיים. בטח בבית של ילדים קטנים.
זה שזה לא רגיל אצלנו בעין לא אומר שזה מגעיל.
פראייר לא שייך לפה.מגעיל,לא יודע אולי אחד שלא נגעל.
מחכה לשקט 8כל הכבוד!
מחכה לשקט 8
מחכה לשקט 8@בננית
*בננית*
מחכה לשקט 8מגיל צעיר חונכתי לזה, זה נראה לי הכי הגיוני...
בדרכ כשאני רואה אדם כזה אני חושב "כמה טוב היה אם גם אני הייתי מרים לכלוך, אפי' מדי פעם ושם בפח"
גם כשאני הולך עם חברים ופתאום אחד מרים לכלוך ושם בפח זה עושה משהו.
והוא מיוחד, ושחשוב לו שא"י לא תהיה מלוכלכת.
מעניין אם זה עובד
חייב דחוף.

הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)