פורום נסיונות פעילים (עמוד 8261)

הפרויקט שלו באמת מדהים. כשהייתי ילדה חשבתי שמילים יפות מאלה נכתב אל הקב"ה

ויצאתי מזה ברוך ה'

אולי מכירה אותך

אולי מאוד

איזה מגניב

אני ישאל אותך?

נעשה סימן

אני יגיד לך תמילה הזאת

ותגידי לי אם זה את מי שאני חשבתי עלי'ה

אבל פאדיחה אם זה לא י'הי'ה את מי שאני חושבת שאת

נעשה משו אם באלך

איזה מגניב

יאו

ואוו על האורך. וואו על האהבה לדבר הזה. וואו עלייך.

ותודה

אווקי, זה מגניב. מגניב ממש. ודווקא הבנתי

|מעריץ| את באמת אוהבת את זה?

אבל יפה ושכוייח משו...

בס"ד

מה עם חישוב נפחים, ואורכי מסילות, ועוד מלא-דברים-אחרים-שלא-עולים-לי-עכשיו-בראש-משום-מה-כי-זה-מוצאי-שבת-ולא-אמורים-להתעסק-במתמטיקה?

אפשר להסביר גם את אלו, אבל בא נאמר שזה פשוט נכלל במשפט הזה,

שהאינטגרלים עוסקים בענף המשתנים במתמטיקה.

ואגב, אינטגרלים לא עוזרים לחישוב נפחים, אלא לנפחי צורות השייכות לחשבון האינפיניטסימלי.

(אפילו מעגל, למשל, רק שארכימדס קיצר אליו את הדרך עם פאי, שנבע מחישובים בשיטת המיצוי-

שהיא ניצנים ראשוניים לחשבון הדיפרנציאלי והאינטגרלי)

ובמוצש כן מתעסקים במתמטיקה. תמיד מתעסקים במתמטיקה

בס"ד

אבל אנחנו צריכים להתפלל מדי פעם

שימושים נוספים לאינטגרל:

• מציאת פונקציה קדומה (לדוגמה לשימושים בפיזיקה)
• חישוב אינטגרל ללא שום מטרה אחרת (בעיקר במבחנים, אבל גם כשסתם משעמם באיזשהו שיעור)

ברגע הראשון לא הבנתי מה את רוצה ממני

"ובימים האחרונים אני מתנהגת ממש כמו נערה מתבגרת. מריירת על שחקנים וזמרים בצורה מבחילה. זה מתאים ללי שפעם. לא ללי של עכשיו. אני של עכשיו יצור שמתחבא במיטה ואין לו כוח לצאת והוא נגד כל העולם ובויס אר סטופיד והעולם הזה צריך להיכחד"

אגב, העולם הזה באמת צריך להיכחד. וכבר יש לנו אחלה נשק.

אנד זה בויס אר סטופיד. וויצ' בויס אר יו טוקינג אבאוט?

NHH PHHCURHY ETRTEYR THB VTUX TUP TBUCHX XTH ,WT, TUK SV YHHN

אני לא מאמינה! נכתב לי הכול בקאפס לוק

בכל מקרה

איי מאנט אול דה בויס אינ דה וורלד. פטרישיה וויליאמסון, מיי פייבוריט קאראקטר אינ האוס אוף אנוביס סאי ת'אט אול דה טיימ. איי לוב הר. שי איז פרפקט. איי וויש איי כוד בי לייק הר.

בעע. זה נראה כאילו אני מדברת במטא ישראלי כבד אבל אני בכלל בריטית. קצת אמריקאית לפעמים אבל יש לי מבטא בריטי מהמם.

מוסד ללא כוונת רווח (מוכר גם בראשי התיבות - מלכ"ר) הוא ארגון שמטרתו איננה צבירת רווחים לבעליו, אלא קידום מטרות שונות שאינן עסקיות. מטרתו של מלכ"ר היא לעודד, לסייע, לעזור, ולממן את המטרה לשמה הוא הוקם. השימוש במושג מלכ"ר הוא בעיקרו למטרות מיסוי: כללי המיסוי של מלכ"ר שונים מאלה של גוף הפועל למטרת רווח.

קטגוריות עיקריות של מלכ"רים:

• המגזר הממשלתי: משרדי הממשלה וגופים אחרים המשמשים את הממשלה, כגון צבא, משטרה ורשויות ממשלתיות
• מגזר הרשויות המקומיות, הפועל בקשר הדוק עם המגזר הממשלתי
• המגזר השלישי: ארגונים שאינם נכללים בשתי הקטגוריות הקודמות, ופועלים במגוון רחב של תחומים כמו אמנות, ספורט, דת, פוליטיקה, מחקר, צדקה לנזקקים, סיוע לאוכלוסיות מוגדרות ועוד
• חברה לתועלת הציבור
• הקדש ציבורי (מוקם על פי כתב הקדש בהתאם לחוק הנאמנויות 1979 על ידי אדם המקדיש נכס למטרה ציבורית)
• אגודות שיתופיות (למשל, קיבוצים ומושבים)

אף שמלכ"ר פועל ללא כוונת רווח, וכל הכנסותיו משמשות למימון פעולתו, עלול להיווצר בו רווח (עודף של הכנסות על ההוצאות). רווח זה נצבר לנכסי המלכ"ר, ובניגוד לגוף הפועל למטרת רווח, אין לחלק רווח זה לבעלים.

אָמָּנוּת או אֳמָנוּת (יש לקרוא: אוֹמָּנוּת, להבדיל מאֻמָּנוּת) הוא שם כולל לפעילויות האנושיות שאינן נעשות על פי תבנית פעולה קבועה, מחייבת ומוגדרת מראש, אלא נתונה לשיקול דעתו, פרשנותו ויצירתיותו של האָמָּן (או אֳמָן, יש לקרוא: אוֹמָן), ומתבססת על כשרונו המיוחד. עם זאת, היא יכולה להיעשות (ולמעשה אכן נעשית) על פי כללים ובמגבלות (לעתים חמורים), שבמסגרתם מתבטא חופש היצירה של האמן. האמנות תופסת מעמד מרכזי בתרבות האנושית ובשל כך בתחום האמנות נכללים ענפים רבים ומגוונים. האמנות קשורה בטבורה עם האסתטיקה.

יצירתיות היא יכולת מחשבתית המובילה את האדם להפקת תוצר מקורי בעל ערך. היצירתיות היא תהליך פסיכולוגי המפיק רעיונות הולמים ומקוריים‏^[1].

מושג זה מהווה שדה מחקר בתחומים רבים, כגון: פסיכולוגיה, חינוך, סוציולוגיה, כלכלה, ניהול ועוד.

היצירתיות נשענת על גמישות מחשבתית שמאפשרת חשיבה רב-ממדית ורב-כיוונית‏^[2]. אחד ממאפייני הליבה של עבודה יצירתית הוא החדשנות שלה‏^[3]. להבדיל מדפוסי חשיבה נוקשים ומקובעים המתנגדים לארגון מחדש של עמדות שונות, הגמישות המחשבתית יכולה להוביל לרעיונות חדשים או להמצאת דרכים חדשות להתמודדות עם סיטואציות שונות. מסיבה זו השימוש בחשיבה יוצרת למציאת פתרונות יעילים, רעיונות חדשים ומוצרים שימושיים, תורמת באופן משמעותי להתפתחות של האנושות. ההעזה לפרק דפוס חשיבהמקובלים ולבחון דברים בדרכים חדשות היא זו אשר זרזה את קידומו של המדע‏^[4].

הזיכרון לטווח קצר יכול להכיל פחות או יותר שבע יחידות מידע בו זמנית למשך זמן קצר בלבד. מכאן נוצר הקושי האנושי לעסוק בבעיות המורכבות ממספר גדול של משתנים.‏^[2] אחד הגורמים המשפיעים ביותר על קיבולת זיכרון העבודה הוא הקשב.‏^[3] בהתאם לכך, יש הרואים בקשב לא רק גורם לשפעול מערכת הקליטה של החושים, אלא גם יכולת מנטאלית של ריכוז או מאמץ המאפשרת להתמקד במטלה קוגניטיבת מסוימת‏.‏^[4]

לצורך עיבוד של פרטי מידע מרובים בו זמנית המערכת הקוגניטיבית צריכה להתגבר על מגבלת הקיבולת של הזיכרון לטווח קצר.‏^[2] אחת הדרכים להתגבר על מגבלת הקיבולת היא קיבוץ מספר בלתי מוגבל של פריטים ליחידת משמעות בודדת המכונה "גוש" (chunk).‏^[2]היכולת להגדיל את כמות הפריטים שניתן לחשוב עליהם בו זמנית על ידי ארגונם כגושי מידע, זיכתה את הזיכרון לטווח קצר בכינוי זיכרון עבודה.‏^[2]

דרך נוספת להתגברות על מגבלת זיכרון העבודה היא שימוש במיומנויות חשיבה מתאימות. למשל, ניתן לפתרון בעיות מורכבות על ידי פירוקן לבעיות משנה, לטפל בכל אחת מהן בנפרד ולאחר מכן לצרף אותן לצורך יצירת הפתרון השלם.‏^[2]

התפתחות החשיבה

מיומנויות חשיבה הן טכניקות או יכולות מנטאליות המיועדות להנחות את תהליך החשיבה שבעזרתם האדם חושב על דבר מה, מארגן ומנסח את מחשבותיו ומקיים יחסי גומלין עם הסביבה.

למושג יש שני מובנים:

• כלי או אסטרטגיה המייעלים את איכות החשיבה.
• שימוש מהיר ומדויק באמצעי חשיבה (שליטה באסטרטגיית חשיבה).

המושג עלה לתודעה בעקבות הטקסונומיה של בלום ותאוריית האינטליגנציות המרובות של הווארד גרדנר.

הצורך במיומנויות החשיבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיומנויות חשיבה יכולות לסייע בשלב התכנון והביצוע של תוכנית פעולה המיועדת להגשמת מטרה רצויה. הן תורמות גם ליכולת פתרון בעיות.

הצורך במיומנויות חשיבה נובע מהמגבלות של המוח והמחשבה האנושיים. החשיבה המודעת מתבססת על זיכרון העבודה. זיכרון העבודה יכול להכיל מידע שהועבר אליו מהזיכרון החושי ומידע שנשלף מהזיכרון לטווח ארוך. כך הוא מאפשר לעשות אינטגרציה ביניהם ולהעביר את המסקנות לזיכרון ארוך הטווח לצורך שימוש עתידי. עם זאת, הקיבולת של זיכרון העבודה מוגבלת. הוא יכול להכיל כשבע יחידות מידע בו זמנית בלבד‏^[1].

מגבלת הקיבולת של זיכרון העבודה יוצרת את הקושי לעבד מספר רב של פרטי מידע בו זמנית ולפתור בעיות מורכבות‏^[1]. עם זאת, ניתן לשתמש במיומנויות חשיבה כדי להתגבר על מגבלה זו. לדוגמה: אחת הדרכים להתגבר על מגבלת הקיבולת היא קיבוץ מספר בלתי מוגבל של פריטים ליחידת משמעות בודדת המכונה "גוש" (chunk)‏^[1]. דרך נוספת לפתרון בעיות מורכבות היא על ידי פירוקן לבעיות משנה, כך שניתן לטפל בכל אחת מהן בנפרד ולאחר מכן לצרף אותן לצורך יצירת הפתרון השלם‏^[1].

מיומנויות חשיבה בחינוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

למידה משמעותית יכולה להרכש הודות לפעילות המורכבת של החשיבה‏^[2]. בהקשר חינוכי, להבדיל מהוראה על דרך החיקוי, טיפוח החשיבה מאפשר לתלמיד לדעת דבר מתוך דבר. על ידי כך הוא יכול לדעת יותר ממה שלמד באופן ישיר מהמורה‏^[3]. באופן זה הוראה מפתחת חשיבה תורמת להבניית הידע של התלמידים. היא מסייעת לתלמידים לעבור מלמידה המדגישה זיכרון ולימוד בעל פה, ללמידה אשר מדגישה את ההבניה של הידע בדרכים משמעותיות‏^[2]. בהתאם לכך הקנייה ופיתוח של מיומנויות חש

הטקסונומיה של בלום[עריכת קוד מקור | עריכה]

 

הטקסונומיה של בלום

טקסונומיה הינה שיטת מיון המתייחסת בדרך כלל לתחום הקוגניטיבי. המיון המפורט, המקובל בתחום הקוגניטיבי הוא הטקסונומיה של בלום Englehart, Furst, Holl &Krathwohl,1956) , Bloom) בלום פיתח את טקסונומית היעדים החינוכיים, המציגה מטרותקוגניטיביות שונות שנדרשות מהאדם בעת ביצוע מבחן או מטלת ההערכה. הטקסונומיה עוזרת בתורת המבחנים לבחור שאלות שמתאימות לתחום ההערכה בו יש עניין.

טקסונומיה זו מתייחסת ליעדים כוללניים, ולא לתחומי תוכן ספציפיים. כל היעדים קשורים לפיתוח כישורים ומיומנות אינטלקטואליות. אלה מדורגים באופן היררכי, החל במיומנויות פשוטות וקלות כזיכרון וידע וכלה במיומנויות מורכבות ומופשטות כהערכה. הטקסונומיה מתייחסת לשש קטגוריות של יעדים כללים:

1. ידע: זכירה וזיהוי של מרכיבים ספציפיים בתחום הנלמד. שחזור של עובדות, תופעות, רעיונות ועקרונות. כלומר, מטרה שאפשר להשיגה על ידי זכירה בלבד, ללא צורך ברמה גבוהה יותר.
2. הבנה - (comprehension): רמת חשיבה המאפשרת לוודא את יכולת השימוש בידע ומתוארת במונחים של שלוש אופרציות שונות, הנעות מהדרגה הנמוכה יותר שהיא תרגום, דרך הדרגה הבינונית שהיא פירוש ועד לדרגה גבוהה יותר שהיא חיוץ (אקסטרפולציה).
3. יישום - (application): היכולת להשתמש בעקרונות, הכללות, רעיונות, חוקים ושיטות שונות במצבים חדשים לתלמיד (כך תבוא לידי ביטוי אף מידת ההבנה שלו את הרעיון, העיקרון וכולי.)
4. ניתוח - (analysis): היכולת לפרק מצב או בעיה (מסר) למרכיבים יסודיים, כך שמערכת היחסים בין הרעיונות/המושגים נעשית ברורה. למשל, הבחנה בין עובדות להשערות, גילוי הנחות סמויות, הבחנה בין תוצאות למסקנות, הבחנה בין סיבות לתוצאות בתהליך היסטורי, הבחנה בין מידע רלוונטי למידע בלתי רלוונטי, גילוי שגיאות היגיון בטענה, הסקה לגבי מטרת המחבר על פי יצירתו.
5. סינתזה - (synthesis): היכולת לצרף, לארגן ולקשור רכיבים וחלקים ליצירת מבנה שלם מורכב שלא היה ברור כל כך קודם לכן. למשל, הצעה של מערך מחקר לבחינת השערות המחקר, תכנון יחידת לימוד בנושא מסוים, ניסוח השערות למחקר, בניית רציונל למחקר.
6. הערכה (ev‎aluation): היכולת לשפוט (באופן איכותי או כמותי) ערכם של רעיונות, עבודות, פתרונות, שיטות, חומרי למידה וכולי, תוך שימוש בקריטריונים או בסטנדרטים, על מנת לקבוע דיוק, אפקטיביות, יתרונות, חסרונות וכולי. למשל, שיפוט של או ביקורת על מאמר מדעי, הערכה של מידת האובייקטיביות של היסטוריון על פי השימוש שעשה במקורות ההיסטוריים שלרשותו, הערכת יצרה מוזיקלית על-פי קריטריונים מקובלים.

תורת המבחנים היא התחום החוקר את השימוש במבחנים השונים, ומקדם אותו.

ניתן לחלק את תורת המבחנים לשתי גישות מרכזיות:

• תורת המבחנים בפסיכולוגיה (פסיכומטריקה): המטרה היא להשוות בין אנשים שונים, ולכן היא מעוניינת למדוד הבדלים בין אישיים. במבחני אישיות, מבחני אינטליגנציה, הבחינה הפסיכומטרית ומיון לעבודה – אמורה להתקבל שונות רבה, כלומר פיזור רב של הציונים. גישה זו משתמשת בנורמות קבוצה.
• תורת המבחנים בחינוך פורמלי (אדיומטריקה): המטרה היא לבחון מהו מיקומו של הפרט ביחס לנורמה או קריטריון מסוים (רמת ידע או מיומנות נדרשת), ולכן התורה מעוניינת למדוד הבדלים תוך אישיים. הבודק מעוניין לדעת האם התלמיד השתפר בתחום מסוים, ומה מיקומו ביחס לרמה הנדרשת בגיל. לפי גישה זו, המטרה במבחן היא לכלול פריטים שרגישים לשינוי, שיוכלו להעיד שהתרחשה למידה. גישה זו היא מרכז התחום של הערכה ומדידה בחינוך פורמלי, והשימוש העיקרי בה הוא בנורמות תוכן.

שני גורמים חשובים בתורת המבחנים הם מהימנות ותוקף. זאת משום שהם משפיעים על דיוק ונכונות של המדידה.

במדעי החברה, מדידה היא התאמה של ערכים מספריים לתכונות או לגדלים על פי כללים.

יש שוני מהותי בין המדידות הנערכות במדעי המדויקים (כגון פיזיקה וכימיה), בין מדידות והערכות הנערכות במדעי החברה ובין מדידות והערכות הנערכות בחינוך הפורמלי. שוני זה מתבטא קודם כל בהגדרת המדידה במדעים המדויקים שהיא השוואת גודל לא מוכר לגודל מוכר (השוואה אל יחידת מידה או כפולותיה). יש גם תחומים שבהם חלק מהמדידות דומות לאלה שבמדעים המדויקים וחלק לאלה שבמדע החברה או שהמדידות בהן בעלות מאפיינים חלקיים של המדידות מהמדעים המדויקים. תחומים אלה הם מדעי הרפואה, ביולוגיה וככל הנראה גם מדעי כדור הארץ. המדידות במדעים המדויקים הן בעלות איכויות גבוהות שהחשובה בהן היא האובייקטיביות הכמעט מוחלטת שלהן. לרוע המזל, לא כל גודל או תכונה אפשר למדוד או קל למדוד בסטנדרטים גבוהים כל כך. ערך זה יסביר את מאפייני המדידות במדעי החברה ובמדעי הרפואה ואת ההליכים הדרושים כדי להקנות להן איכות גבוהה עד כמה שאפשר. בנוסף יוסבר פה מושג ההערכה.

מדידה היא התהליך בו נתקבל המידע הגולמי אודות התכונה המבוקשת. תהליך המדידה מחייב כלי מדידה: מכשיר (פנימי או חיצוני למודד) המאפשר את קבלת הנתונים. כמו כן נחוצה אמת מידה: היכולת להשוות את התכונה הנמדדת להגדרה ידועה מראש. מדידה עשויה להיות מדויקת (לרוב כאשר כלי המדידה חיצוני למודד) או גסה (לרוב כאשר כלי המדידה פנימי למודד).

דוגמה: מדידת משקל היא התהליך בו מתקבל הנתון הגולמי אודות משקלו של עצם. לצורך כך משתמשים בכלי למדידת משקל, כגון מאזניים (כלי חיצוני למודד) או תחושת-כובד בעת הרמת או הזזת העצם (כלי פנימי למודד). אמת המידה עשויה, במקרה זה, להיות "קילוגרם" (מספר קילוגרמים מדויק), או ידיעה גסה בדבר "הרבה" או "מעט" קילוגרמים ביחס לנורמה כלשהי.

להערכה שתי משמעויות אפשריות:

• הערכה עשויה להיות התהליך בו נקבע ערכה של התכונה הנמדדת. תהליך ההערכה אינו מובדל בהכרח מתהליך המדידה, אך הוא מחייב מעורבות אקטיבית של המעריך, ומחייב סובייקטיביות, כלומר - התבססות על נורמות וערכים השייכים למעריך.

בדוגמה הקודמת: ניתן להעריך עצם כ"כבד" או "קל", וזאת בהתאם לנורמות ולערכים הסובייקטיביים של המעריך. כך סבל ופקיד יעריכו בצורה שונה משקלי עצמים (התאמה לנורמות של המעריך), וכן השימוש של העצם קובע עד כמה הוא קל או כבד (התאמה לערכי המעריך).

• הערכה עשויה להיות מדידה גסה.

ניתוח סטטיסטי על פי סולם מדידה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השיטה הסטטיסטית המתאימה לתיאור נתונים מסוימים תלויה בסולם המדידה שלהם. ככל שסולם המדידה גבוה יותר ניתן להפעיל עליו מניפולציות מתמטיות מורכבות יותר. רוב השיטות הסטטיסטיות מתאימות לשימוש בסולם רווח ומעלה, משום שרובן מערבות הפרשים בין ציונים או סכומים של ציונים‏^[1].

הפעלת מניפולציה מתמטית על משתנה בסולם שמי תפיק ממצאים חסרי משמעות‏^[1]. לדוגמה, לא ניתן לומר שזכר זה יותר מנקבה (נסיון ליצור סדר על סולם שמי). גם סולם בינארי, כזה שיש בו רק שני ערכים - "לא" ו"כן" (המיוצגים על ידי 0, 1 בהתאמה) - משתלב בקריטריונים דלעיל. בדרך כלל זהו סולם שמי, למשל בדוגמה: 1 = אצביע לדני, 0 = לא אצביע לדני. גם אל תוצאות שלבדיקת היריון, שהן 0 = לא בהיריון או 1 = כן בהיריון, ניתן להתייחס כאל סולם שמי, וכן ניתן להתייחס אל מקורן, המשקף ריכוז של חלבון מסוים בשתן של הנבדקת, כלומר תצוגה שטחית לסולם ריכוז חלבון שהוא סולם מנתי (מעל ריכוז מסוים התצוגה היא 1 ומתחתיו היא 0).

כאמור, ניתן לחבר או לחסר ערכי משתנה מסולם רווח, אך רק ערכים של משתנה מסולם מנה ניתן גם לכפול ולחלק‏^[1]. לדוגמה: לא ניתן לומר שהאוורסט גבוה פי 3.1 מהחרמון (נסיון לבצע פעולת חילוק על סולם רווח).

הצגה בסקאלה לוגריתמית, למשל סולם pH לחומציות וסולם ריכטר לעוצמת רעידות אדמה, אינה משתלבת כמות שהיא בקטגוריות דלעיל, אולם כל ערך המוצג בסקאלה לוגריתמית ניתן לתרגום מיידי לסולם אינטרוואלי או מנתי רגיל לשם עריכת הפעולה הנדרשת.

רעידת אדמה (או רעש אדמה) היא תופעת טבע גאולוגית המתרחשת לרוב בקרבת החיבורים שבין הלוחות הטקטוניים, והקשורה לתופעת נדידת היבשות. בעת רעידת אדמה משתחרר לחץ בין הלוחות הטקטוניים, ופני הקרקע רועדים. באזורים מיושבים ובנויים, רעידת אדמה גורמת לרוב לנזק רב בנפש וברכוש, בהתאם לעוצמת הרעידה ולאיכות הבנייה במקום. חלק ניכר בחקר רעידות אדמה הוא בתחום החיזוי, אשר יאפשר זמן התרעה, אך נכון להיום רעידות אדמה אינן ניתנות לחיזוי לטווח הארוך, לפחות לא באמצעים הטכנולוגיים והמדעיים העומדים לרשות המדע כיום.

 

מפת פעילות טקטונית עולמית בכדור הארץ: תזוזת לוחות טקטונייםוגעשיות

מאפייניה של רעידת אדמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

 

מיקום רעידות האדמה במחצית השנייה שלהמאה ה-20.

רעידות אדמה בכדור הארץ מתרחשות בגלל הלחץ הרב השורר בליבת כדור הארץ שמחפש לו אפיקים להתפרץ, בתפר שבין הלוחות המרכיבים את פני קרום כדור הארץ, (הלוחות הטקטוניים), וגורם לתנועה חדה, מעבר לתנועת החיכוך הרגילה שלהם.

תופעות אופייניות של רעידת אדמה חזקה, הן התמוטטות מבנים וגשרים, וכן גלי ים עזים. לעתים קרובות סביב מועד רעידת אדמה גדולה, ישנן רעידות קטנות יותר, רעידות אלו יכולות לבוא הן לפני והן אחרי הרעידה.

כאשר מתרחשת רעידת אדמה בימים ובאוקיינוסים, לעתים קרקעית הים זזה במידה רבה, או שמתחוללת התמוטטות של הר תת-ימי או הר על החוף מתמוטט לתוך המים, ואז נוצרים גלי ענק המכונים גלי צונמי. גלים אלו נעים במהירות של מאות קמ"ש, ומגיעים לגובה של עשרות מטרים בהגיעם אל החוף. יפן היא אחת הארצות הסובלות מגלי ענק אלו, שקשה מאוד לחזותם, ויכולים לחדור מספר קילומטרים לתוך החוף ולהשאיר חורבן רב.

טֶקְטוֹנִיקַת הלוחות (מיוונית: τέκτων, טֶקְטוֹן - "בונה"; tektonike – אוּמנות הבנייה) היא תאוריה גאולוגית המסבירה את התנועות המתחוללות בליתוספירה. התאוריה ירשה את מקומה של תאוריית נדידת היבשות מהמחצית הראשונה של המאה ה-20, ומתבססת על יסודותיה: תנועת הלוחות הטקטוניים מקורה בהתפשטות קרקעית האוקיינוסים.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעטפת כדור הארץ מורכבת משתי שכבות: למעלה נמצאת הליתוספירה, המורכבת מהקרום ומן המעטפת החיצונית, ומתחתיה נמצאת האסתנוספירה, המורכבת מן המעטפת הפנימית. הליתוספירה היא מוצקה ושבורה (שבריה מהווים את הלוחות הטקטוניים), ואילו האסתנוספירה צמיגית ובעלת צפיפות נמוכה, וכך מתאפשרת תנועתם החופשית של הלוחות על גביה. המעטפת התחתונה מוצקה יותר מןהמעטפת העליונה, לא בגלל טמפרטורה נמוכה יותר, אלא בשל לחץ רב יותר הפועל עליה.

הלוחות הטקטוניים הם משטחים עצומים בגודלם, אשר משתרעים מתחת ליבשות ולאוקיינוסים. קיימים תשעה לוחות טקטוניים עיקריים (ומספר רב של תת-לוחות), לוחות אלה נעים בתנועה איטית מאוד (בין חצי סנטימטר לשמונה סנטימטרים בשנה). במשך אלפי שנים, מצטברת תנועה זו וגורמת לנדידת היבשות. על פי התאוריה המדעית המקובלת, העומדת מאחורי גישת טקטוניקת הלוחות, לפני מיליוני שנים (לפני שקרום כדור הארץ נשבר ללוחות) הייתה יבשת אחת ענקית המכונה פנגיאה, ואוקיינוס אחד המכונה פנתלסה (Panthalassa).

פעילות בגבולות הלוחות הטקטוניים יכולה לגרום לרעידת אדמה ולהתפרצות געשית.

תנועת הלוחות

וונית (Ελληνικά - אֵלִינִיקַה) היא שפה הודו-אירופאית, שמוצאה באזור יוון של ימינו. היוונית דוּבּרה בתחילה גם לאורך חופי אסיה הקטנה(למעשה דיאלקטים יווניים שרדו באסיה הקטנה עד למאה ה-20) וחלקים מאיטליה ומצרפת. בעת העתיקה ניתן להבחין בין מספר דיאלקטים יווניים, והבולטים ביניהם היו האיוני, הדורי, האיולי, הארקדו-קפריסאי וניב צפון-מערבי. הניב האטי הוא למעשה ניב איוני עם תערובת של יסודות דוריים ובניב זה נכתבה רוב הספרות הקלאסית היוונית והוא גם משמש בסיס לשפה היוונית המודרנית.

יוונית עתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

 ערך מורחב – יוונית עתיקה

השפה היוונית איננה השפה העתיקה בעולם, אולם היא קיימת גם בדיבור וגם בכתב למעלה מ-3000 שנה. הדעות חלוקות בדבר מקורות הלשון היוונית, ויש תאוריות שונות בנושא. אחת מהן טוענת שהיוונית נוצרה עם הגירת דוברי פרוטו-יוונית (יוונית קדומה מאוד) אל יוון, שהתרחשה בין השנים 3200 לפני הספירה ו-1900 לפני הספירה. תאוריה אחרת טוענת שהיוונית התפתחה ביוון עצמה מתוך שפה הודו-אירופאית קדומה.

יוונית אַטִית היא הניב היווני של אתונה; חלק ניכר מהספרות היוונית שהגיעה לידינו כתובה ביוונית אטית. בתקופה ההלניסטית השפה היוונית התפשטה לאזורים רבים בעולם, בהם לא דיברו קודם לכן יוונית, וכך הלכה והתפשטה שפה יוונית בעלת אלמנטים משותפים, ואילו הניבים השונים של היוונית הקלאסית דעכו. השפה החדשה נקראה יוונית קוֹינֶה (κοινη ביוונית מודרנית מבוטא "קיני"), היינו יוונית "משותפת", שהיא בבסיסה יוונית אטית בתוספת מעט איונית ובה נכתבו לימים תרגום השבעים והברית החדשה. לאלכסנדר הגדול נודע תפקיד מהותי בשילוב הניבים היווניים. הניב המשותף הקל על התקשורת בתקופה ההלניסטית, ומשנלמד על ידי בני המדינות שכבש, הפכה היוונית לשפה עולמית לזמן מה. היוונית המשותפת הזו שימשה לינגואה פרנקה של האימפריה הרומית במשך שנים רבות. לימים, עם פיצול האימפריההרומית, הפכה היוונית לשפה הרשמית של האימפריה הרומית המזרחית, לימים האימפריה הביזנטית (יוונית זו נקראה "יוונית ביזנטית"), ומקץ מאות שנים נוספות התגלגלה ליוונית מודרנית של ימינו.

מערכת ההגה של הלשון היוונית העתיקה מבחינה בין 12 תנועות (חלקן נכתבות כדיגרף, דהיינו צירוף של צמד אותיות), מהן 5 קצרות ו-7 ארוכות. בנוסף קיימים 10 צירופים שונים של דיפתונגים. בתחום מערכת העיצורים ראוי להזכיר כי היוונית מכירה בנישוף כתכונת מבדילה בחלק ממערכת עיצוריה. היוונית העתיקה הבחינה בין שלושה סוגים שונים של הטעמה, אשר יכולים היו להופיע על אחת משלוש ההברות האחרונות של המילה. מערכת הטעם הייתה פונמטית.

המורפולוגיה של הלשון היוונית העתיקה, בדומה לשפות הודו-אירופאיות אחרות, מתאפיינת בנטייתה – לדוגמה, לשמות עצם יש חמשיחסות, שלושה מינים (זכר, נקבה, סתמי), ושלושה מספרים (יחיד, זוגי, רבים), ואילו לפעלים יש חמישה מודוסים, שלוש דיאתיזות (פעיל, סביל, מדיום), מין אחיד, שלושה גופים ושלושה מספרים.

ודוס (באנגלית: mode או mood, בעברית היה נהוג בעבר להשתמש במונח "דרך") הוא מונח בבלשנות שמתייחס למעמדו של מצב או אירוע בתודעתו של הדובר, כפי שהוא מביע אותו במשפט בשפה. המודוס מסומן באמצעות נטיית הפועל או באמצעות תואר הפועל. באמצעות סימון המודוס קובע הדובר האם המצב או האירוע התרחשו במציאות או שמדובר ברצון או במשאלה, האם הוא מעוניין שהאירוע או המצב יתרחשו או מקווה שלא יתרחשו, האם הם התרחשו במציאות לדעתו או לדעת אחרים, האם הוא מעוניין שהנמען יפעל כדי שיתרחשו וכיוצא באלה.

רוב השפות מסמנות רק חלק קטן מהמודוסים האפשריים. סימוני המודוס הנפוצים ביותר הם ציווי, איסור וזירוז, המבטאים רצון של הדובר כי הנמען יפעל להתרחשותו של אירוע או להיווצרותו של מצב. לדוגמה, בעברית הצורה "לֵךְ" היא נטייה מיוחדת של הפועל "הָלַךְ", המביעה אירוע שלא התרחש במציאות, אך הדובר מעוניין שיתרחש, ושהאדם שאתו הוא מדבר יפעל כדי שיתרחש. הצורה "אַל תֵּלֵךְ" מביעה אירוע שלא התרחש במציאות, ואשר הדובר אינו מעוניין שיתרחש, ומעוניין כי האדם שאתו הוא מדבר ימנע את התרחשותו.

המודוסים הבסיסיים מכונים "דקלרטיבי" (declarative) ו"אינדיקטיבי" (indicative). רוב השפות אינן מבחינות בין שני המודוסים האלה, ומסמנות את שניהם באמצעות הנטייה הבסיסית של הפועל. המודוסים האלה מתייחסים לאירועים או למצבים שהדובר בטוח שהם מציאותיים. משפטים כגון "אתמול ירד גשם", "עכשיו יורד גשם" ו"מחר יירד גשם" הם בעלי מודוס דקלרטיבי/אינדיקטיבי, אם כי כל אחד מהם מתייחס לזמן אחר (הראשון לעבר, השני להווה והאחרון לעתיד).

בעברית מודרנית קיימת רק נטיית פועל אחת שיכולה להיחשב כסימון של מודוס - נטיית הציווי. בכל יתר המקרים, נטיית הפועל אינה משתנה במעבר בין המודוסים השונים. לדוגמה, במשפטים: "אני בטוח שמחר יירד גשם" ו"אני רוצה שמחר יירד גשם" נטיית הפועל במשפט המשועבד אינה משתנה, אף שהמודוס שלו משתנה. במשפטים המקבילים בשפות כגון צרפתית ספרדיתוגרמנית, נטיית הפועל משתנה על-פי המודוס. לדוגמה, בצרפתית:

• je suis sûr qu'il pleuvra (=אני בטוח שיירד גשם)

לעומת:

• je veux qu'il pleuve (=אני רוצה שיירד גשם).

המודוס שמתייחס לרצון או משאלה מכונה סוביונקטיב (subjunctive) או קוניוקטיב (conjunctive).

בלשנות (לינגוויסטיקה) היא חקר שפה טבעית אנושית, וחקר היכולת האנושית להשתמש בשפה. אדם העוסק בחקר זה נקרא בלשן אולשונאי. קיימות בבלשנות אסכולות שונות שחלוקות ביניהן לעתים קרובות.

מקור המונח[עריכת קוד מקור | עריכה]

המונחים "בַּלְשָן" ו"בַּלְשָנוּת" מקורם במדרש על השמות "מָרְדֳּכַי בִּלְשָׁן", המופיעים בין שמות האנשים ששבו מגלות בבל ליהודה בימי עזרא ונחמיה‏^[1]. חז"ל קראו את המילים "מרדכי בִּלשן" כמתייחסות לאדם אחד ולא לשניים, וזיהו אותו עם מרדכי היהודי. בתלמוד הבבלי נדרש השם בִּלְשָׁן ככינוי למרדכי, ששלט בשפות רבות:

	דאמר רבי יוחנן: אין מושיבים בסנהדרין אלא בעלי חכמה, בעלי מראה, בעלי קומה, בעלי זקנה, בעלי כשפים ויודעים שבעים לשון, שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן אלא דהוה בייל לישני ודריש (בולל ומערבב הלשונות, רש"י). והיינו דכתיב במרדכי בלשן.‏[2]

בימינו מקובל המונח "בלשנות" כחלופה עברית למונח הלועזי לינגוויסטיקה (באנגלית: Linguistics).

בלשנות מסורתית ובלשנות מודרנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

 ערך מורחב – בלשנות היסטורית

ההבחנה המרכזית היא בין בלשנות מסורתית ובלשנות מודרנית. הבלשנות המסורתית היא בעיקרה בלשנות דיאכרונית: היא עוסקת בחקר ההיסטוריה של השפה והתפתחותה לאורך זמן, תוך חיפוש קשרים "משפחתיים" בין שפות וחקר ההיסטוריה של מילים בשפות שונות. הבלשנות המודרנית, לעומת זאת, נוטה לגישה סינכרונית: היא מתמקדת בניתוח המערכת הלשונית בנקודת זמן נתונה. הגישה הסינכרונית יעילה במיוחד בחקר רכישת השפה על ידי ילדים - לילדים הרוכשים את שפת-אמם אין גישה להיסטוריה של השפה והם נאלצים להתמודד עם המערכת הלשונית כפי שהיא בזמן נתון.

הבלשנות המסורתית היא לעתים קרובות נורמטיבית: היא שואפת להגדיר נורמות לשימוש נכון בשפה, בין השאר על סמך הידע ההיסטורי שנצבר במחקר הדיאכרוני. הבלשנות המודרנית, לעומת זאת, מניחה שאין זה מתפקידו של החוקר לקבוע נורמות - תפקיד הבלשן, בתפיסה של הבלשנות המודרנית, הוא לתאר ולהבין את התופעות הקיימות, כמו בתחומים רבים אחרים של המדע. כשם שפיזיקאים, למשל, אינם מנסים להכתיב חוקי פיזיקה אלא להבין את החוקים הקיימים. לכן הבלשנות המודרנית היא דסקריפטיבית (תיאורית), ולא נורמטיבית.

הבלשנות המודרנית החלה להתפתח בתחילת המאה ה-20, תחילה בזרם הסטרוקטורליסטי, ואחר-כך בזרם הגנרטיבי. הבלשנות המודרנית צמחה במידה רבה מתוך מדעי החברה, כלומר מתוך חקר ההתנהגויות האנושיות. הוויכוח המפורסם בין נועם חומסקי לבין פרדריק סקינר שהוליד את הבלשנות הגנרטיבית, היה למעשה ויכוח בתחום הפסיכולוגיה, ובלשנים מסורתיים כמעט שלא היו מעורבים בו. אף על-פי-כן, ככל שהתקדם המחקר במסגרות החדשות, נעשה שימוש הולך וגובר במידע שנצבר במסגרת המסורתית ובמושגים שהתפתחו בה. הבלשנות המסורתית ממשיכה להתקיים גם במקביל לבלשנות המודרנית.

בלשנות היסטורית (הקרויה גם בלשנות דיאכרונית) היא המחקר של הדרכים שבהן השפות משתנות במשך הזמן, על ידי בחינה של שפות שדומות אחת לשנייה בתחומים שונים כמו מורפולוגיה, תחביר, וכן מטקסטים עתיקים שנשמרו. בלשנות היסטורית גם מבקשת למיין את שפות העולם על פי המוצא שלהן ולהבין את ההתפתחות ההיסטורית של השפות. הבלשנות ההיסטורית המודרנית צמחה מהפילולוגיה, מחקר טקסטים ומסמכים עתיקים. בשנותיה המוקדמות התמקדה הבלשנות ההיסטורית בעיקר בשפות שמיות ובשפות ההודו-אירופיות, כיוון שאלה מוכרות יותר באירופה. במהלך המאה ה-20 נעשתה עבודה רבה במחקר השפות האוסטרונזיות והשפות הילידיות הצפון-אמריקאיות.

התפתחות השפות ובלשנות השוואתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

שפות משתנות עם הזמן. בנוסף שפה יכולה במשך הזמן להתפצל לשפות אחדות עקב נדידות של עמים, או שינוי בתנאים התרבותיים או הגאוגרפיים. ראשיתה של הבלשנות ההיסטורית בזיהוי קשרים בין שפות באמצעות איתור קווי דמיון ביניהן, ותיאור שיטתי של ההבדלים ביניהן. במאה ה-19 פיתח הבלשן אוגוסט שלייכר את התאוריה של "עץ משפחה לשוני", המכונה גם שיטת "המיון הגנטי" של שפות. הרעיון הבסיסי של התאוריה הוא שכל שפה התפתחה משפה אחרת שקדמה לה כשההתפתחות מתבטאת בשינויים שיטתיים במורפולוגיה, בפונולוגיה ובאוצר המילים הבסיסי. שפה קדומה "מולידה" בדרך כלל כמה שפות מודרניות. כמה שפות שהתפתחו מאותה שפה קדומה מכונות "שפות אחיות". באמצעות בחינת הדמיון וההבדלים השיטתיים בין שפות אחיות אפשר לשחזר את השפה שממנה הן התפתחו (שפה אם). אילן היוחסין של השפות מתאר בעצם "דורות" של שפות, וכל שפה מתפצלת ("מולידה") למספר שפות אחיות, שבתורן יכולות להתפצל גם הן.

תאוריית עצי המשפחה הפכה לזרם המרכזי בבלשנות ההיסטורית, אך כיום יש בלשנים המערערים על חלק מהעקרונות הנובעים ממנה. יש הכופרים בעיקרון שמהשוואת "שפות אחיות" אפשר תמיד לשחזר שפה אם קדומה שממנה הן התפצלו. הבלשן הישראלי חיים רוזן כתב:

המאה ה-19 היא תקופה שהחלה בשנת 1801 והסתיימה בשנת 1900.

התופעות הבולטות במאה ה-19 הן התפשטותה והתעצמותה של המהפכה התעשייתית, שגררה שינויים מרחיקי לכת בכלכלה ובחברה; תהליך של עיור רב היקף, ועליית הלאומיות בקרב עמי אירופה. התעוררות לאומית הביאה להקמתן של מדינות לאום אחדות, הן על ידי איחוד מסגרות קטנות (גרמניה, איטליה) והן על ידי מרד נגד שלטון זר (יוון, סרביה ועוד). מתח לאומי התעורר גם בקרב קבוצות אחרות שלא זכו לעצמאות מדינית. תופעה חשובה אחרת היא ביטול העבדות במדינות רבות כגון בריטניה, ארצות הברית וברזיל.

מבחינת היחסים הבינלאומיים, התקופה שלאחר נפוליאון ועד 1914 התאפיינה במערכת בינלאומית יציבה יחסית עם מעט מלחמות גדולות. הממלכה המאוחדת, תחת שלטונה הממושך של המלכה ויקטוריה, נעשתה לכוח העולמי החשוב ביותר, כשהיא הראשונה שנהנית מפירות המהפכה התעשייתית אך גם נושאת במחירה.ארצות הברית נעשתה בהדרגה למעצמה עולמית. המירוץ הקולוניאליסטי הואץ ברחבי אסיה ואפריקה, אך לצד זה השתחררו עמי דרוםומרכז אמריקה משלטונן של ספרד ופורטוגל ששקיעתן נמשכה.

נהוג לומר שבמאה ה-19 הייתה המחשבה האירופית באופן כללי אופטימית, ולצד נביאי זעם דוגמת קרל מרקס, רווחה האמונה שהקידמה תביא איתה בסופו של דבר שגשוג ויציבות כלל עולמיים. אמונה זו התערערה, אם לא התרסקה, בעקבות אסונות המאה ה-20, החל במלחמת העולם הראשונה.

במאה ה-19 פעלו אישים שונים בתחום האמנות, כדוגמת הציירים אדוארד מונה, הנרי רוסו, פרנסיסקו דה גויה ואודילון רדון, הפסל אוגוסט רודן, המלחין לודוויג ואן בטהובן והסופרים צ'ארלס דיקנס, אדגר אלן פו, ויקטור הוגו, מארק טוויין, פיודור דוסטויבסקי ולב טולסטוי, הנס כריסטיאן אנדרסן. באדריכלות התבטאה מאה זו בגל התחייה הגותית בה שופצו ונבנו קתדרלות בסגנון גותי.

כמו כן פעלו בה אנשי-המדע לואי פסטר, צ'ארלס דרווין, תומאס אלווה אדיסון וגוטלוב פרגה. פעלו בה אף קארל מרקס, אלכסנדר השניצאר האימפריה הרוסית, אברהם לינקולן, המלכה ויקטוריה ונפוליאון בונפרטה.

במאה ה-19 המציאו טכנולוגיות הנוגעות למיכון (מנוע בנזין, מנוע דיזל, גילוי החשמל, תחנת כוח, הגנרטור החשמלי, טרקטור, מכונת התפירה, מקרר, מקלע), להסע (המכונית, האופנוע, קטר הקיטור, הרכבת, ספינת הקיטור וספינת האוויר), לתקשורת (מכונת הכתיבה, הרדיו וקשר רדיו, הטלגרף והטלפון) ולאמצעים בידורים(הראינוע וסרט הקולנוע, הפטיפון והתקליט‏).

אולם הייתה זו מאה שידעו בה טרגדיות לרוב ואירעו בה מלחמות נודעות כמו: מלחמות נפוליאון, מלחמת קרים, מלחמת האזרחים האמריקאית, מלחמת הבורים ועוד מבחינה היסטורית נודעה המאה כתקופה בה התחוללו שינויים גדולים בתחומי חיים נרחבים.

המאה ה-19 הייתה חשובה להיסטוריה של עם ישראל. במאה זו נוסדה תנועת הציונות, שהחלה בעליותיהם של חובבי ציון ליישב את ארץ ישראל (הקמת ראשון לציון, פתח תקווה וימין משה) ובהקמת ההסתדרות הציונית. העיתונאי היהודי בנימין זאב הרצל הוביל את קו הציונות המדינית וניסה לזכות בהכרה ותמיכה מהמעצמות לרעיון של יישוב יהודי אירופה במולדתם ההיסטורית. ב-1897 התכנס הקונגרס הציוני הראשון בבזל, שווייץ.

ציונות היא תנועה לאומית יהודית שראשיתה באירופה בעת החדשה. לציונות קמו הוגים, מפלגות וזרמים שונים, אשר ניסחו תוכניות ציוניות שונות. הזרם המרכזי בציונות קרא לשחרור לאומי של העם היהודי, ולהקמת מדינה יהודית דמוקרטית בארץ ישראל.

מקור השם[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור השם "ציונות" הוא במילה ציון, שמה האחר של ירושלים במקרא. על שם הכתוב, "וּפְדוּיֵי ה' יְשֻׁבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה, וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם, שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ, וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה" (ישעיהו לה י). המונח נטבע על ידי ההוגה נתן בירנבאום בשנת 1890 לתיאור תנועת "חובבי ציון", ובהמשך, כאשר השתתף בירנבאום ב-1897 בקונגרס הציוני הראשון כמזכיר הראשון של המשרד הציוני שניהל הרצלבווינה, אימץ הרצל את השם שקבע בירנבאום כשם התנועה.

יעדי הציונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביסוסו של בית לאומי יהודי בארץ ישראל היה יעדם של אנשי העלייה הראשונה, ובכלל זה אנשי ביל"ו. הוא הוכרז כיעד הציונות הראשון במעלה בספרו של בנימין זאב הרצל מדינת היהודים. בתוכנית בזל, שגובשה בקונגרס הציוני הראשון ב-1897, הוגדרה מטרתה העיקרית של התנועה הלאומית-היהודית: "הציונות שואפת להקים בית מולדת לעם ישראל בארץ ישראל, מובטח לפי משפט הכלל". יש הסוברים, כי הביטוי "בית מולדת" נאמר כדי לא להכעיס את השלטונות העות'מאניים ששלטו בארץ ישראל, שמא יפגעו ביישוב היהודי בארץ ובעוליםארצה. יעדי הציונות לא הוסכמו על כל הזרמים של התנועה הציונית והשתנו במשך הזמן בהתאם להתפתחויות השונות, כמו מלחמת העולם הראשונה, הצהרת בלפור, המנדט הבריטי, העפלה, מלחמת העולם השנייה, הקמת מדינת ישראל ומלחמת העצמאות, גם סדר העדיפויות בין היעדים השונים לא היה קבוע, גם בין אלה שהסכימו עליהם. לדוגמה, במשך עשרות שנים כללה התנועה הציונית זרמים וחוגים שראו בהקמת מדינה דו-לאומית מטרה נכונה כמו תנועת ברית שלום שהוקמה ב-1925, ומפלגת פועלים השומר הצעיר שהוקמה ב-1946.

בין מטרותיה השונות של הציונות במהלך השנים ניתן למנות היעדים הבאים:

• הקמת מדינה או "בית לאומי" לעם היהודי.
• בניית חברת מופת, המבוססת על צדק חברתי ושוויון.
• פיתוח ארץ ישראל באמצעות יישובה ביהודים בעלי מקצועות שונים.
• ארגון העם היהודי באמצעות מפעלים משותפים שונים.
• הגברת ההכרה העצמית של העם היהודי.
• הכנת התשתית המדינית לקראת הקמת בית לאומי.
• עידוד העלייה לארץ.
• עידוד החינוך היהודי והעברי.
• סולידריות יהודית ומאבק באנטישמיות.
• בניית כוח מגן יהודי על מנת להגן על היהודים מפני רודפיהם.
• הפיכת העברית לשפת העם היהודי.
• הגברת אחדותו של עם ישראל.
• סיפוק תמיכה למדינת ישראל.
• שילוב העם היהודי במדינת ישראל.

בראשית המאה ה-21, מאחר שמטרות מרכזיות של הציונות מן העבר (כמו הקמת הבית הלאומי היהודי) כבר הוגשמו - חל שינוי בדגשים ששמה הציונות על מטרותיה. ובעיקר: במקום הקמת המדינה - חיזוקה וביסוסה. עם זאת, נהוג להסכים כי הציונות מניחה, לכל הפחות, את זכות היהודים לפעילות פוליטית קולקטיבית.

הצהרת בלפור היא הכינוי המקובל למסמך שנחתם בידי שר החוץ הבריטי, הלורד ארתור ג'יימס בלפור, ב-2 בנובמבר 1917 (י"ז בחשווןתרע"ח) ועיקרו הכרזה ולפיה בריטניה תתמוך בהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. מתן ההצהרה היה הישג מדיני חסר תקדים של התנועה הציונית: מעצמה עולמית כמו בריטניה הסכימה למעשה לפרוש את חסותה על התנועה הציונית ולסייע לה במימוש מטרתה העיקרית.

ההצהרה נמסרה לידיו של הלורד ליונל וולטר רוטשילד, שהתבקש להעבירה לידי ההסתדרות הציונית. היא ניתנה בעקבות הצעה שהגיש לממשלת בריטניה ד"ר חיים ויצמן בשיתוף עם ההנהגה הציונית בבריטניה. הצעתו של ויצמן כללה את הדרישה להכיר בזכות העם היהודיעל ארץ ישראל ובזכותם של יהודים לעלות אליה, וכן להעניק מעמד מוכר למוסדות התנועה הציונית בארץ ישראל. את נוסח ההצהרה אישר הקבינט הבריטי ב-31 באוקטובר 1917.

הצהרת בלפור הייתה מסויגת ומצומצמת בהשוואה להצעה שהגיש ויצמן, ובכל זאת כללה הכרה בהקמת "בית לאומי" ליהודים בארץ ישראל. במשתמע גם הכירה ההצהרה בתנועה הציונית כמייצגת שאיפות אלה. הצהרת בלפור הייתה אפוא ההישג המדיני המשמעותי הראשון של התנועה הציונית.

מסמך המנדט של חבר הלאומים משנת 1922, שאשרר את החלטות ועידת סן רמו, כלל הצהרה זו ככתבה וכלשונה, וכך היא קיבלה תוקף חוקי של מסמך בינלאומי מחייב‏^[1]. גם מגילת העצמאות כללה התייחסות להצהרה.

ברחבי ישראל נקראו רחובות וכיכרות בשם "ב' בנובמבר" לציון תאריך ההצהרה.

לורד (אנגלית: lord) הוא תואר אצולה בריטי. הלורדים חברים בבית הלורדים. כיום, תואר לורד הוא רק תואר כבוד ולא מקנה זכויות מיוחדות. לורד הוא תואר כולל למספר תארים, ברון, ויקונט,רוזן, מרקיז, דוכס. המילה המקבילה בעברית ללורד היא גְּבִיר.

הפירוש המקורי של המילה הוא "שומר כיכר הלחם". מקורה בתקופות רעב בהן היה צורך באדם בעל סמכות שישמור על המזון.

בעבר, לורדים היו שליטים של אדמות בממלכה והיו בעלי כוח כמעט בלתי מוגבל בתחום שלטונם. הלורדים היוו את הגוף המחוקק, השופט, והמבצע בשטחם. ללורדים היה שטח או לחלופין תפקיד רם מעלה, כדוגמת לורד צ'נסלור או לורד האוצר.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

• תוארי אצולה
• אצולה
• פאודליזם
• מונרכיה

תואר כבוד הוא תואר המוענק לאדם או לארגון כהוקרה על פעילותו או מעלותיו.

לעתים כולל התואר שם זהה או דומה לתואר הכולל סמכות ואחריות רשמיים, אך האדם לו מוענק תואר הכבוד לא נושא בחובות כלשהן, מלבד החובות הטקסיות הנלוות לתואר זה.

תוארי כבוד מוענקים במסגרת מגוון תחומים, כגון תארים אקדמיים (למשל דוקטור לשם כבוד), תארים צבאיים, תוארי הוקרה לאומיים (למשלגיבור הפדרציה הרוסית), תוארי הוקרה מוניציפליים (למשל יקיר העיר תל אביב-יפו), תוארי חברות כבוד במסגרת מסדרים שונים (כגון אביר), תוארי הערכה והצטיינות בתחומי עיסוק שונים (כגון תואר האמן העממי), ועוד.

קיימים תוארי כבוד שניתן לרכוש באמצעים כספיים, דבר שעשוי ליצור הונאות שונות בתהליך קבלתם.

דוקטור לשם כבוד (בלטינית: .Dr. h. c) הוא תואר כבוד שמעניקה לרוב אוניברסיטה על מנת לכבד אישים שהיא חפצה ביקרם. התואר מוענק כאות הוקרה על הישגים בתחום המדע, על תרומה מיוחדת לחברה או על תרומה כספית נכבדה לאוניברסיטה.

השם העברי לתואר הוא תרגום honoris causa מלטינית. אישים שזכו לכמה תוארי דוקטור לשם כבוד נושאים בתואר .Dr. h. c. mult.

אחד האירועים הבולטים של הענקת תואר דוקטור לשם כבוד בישראל הוא זה שבו הוענק תואר זה לרמטכ"ל יצחק רבין על ידי האוניברסיטה העברית בירושלים, עם תום מלחמת ששת הימים. במהלך הטקס נשא רבין את נאום הר הצופים.

אישים בולטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

• נלסון מנדלה - זכה ב-50 תוארי דוקטור לשם כבוד
• באקמינסטר פולר - אדריכל, ממציא, פילוסוף ואיש רוח אמריקאי. זכה ב-47 תוארי דוקטור לשם כבוד
• דלאי לאמה - זכה ב-43 תוארי דוקטור לשם כבוד

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: דוקטור לשם כבוד

• נוהל הענקת התואר, באתר האוניברסיטה העברית בירושלים
•  

לסון רוליהלאלה מנדלה (באנגלית: Nelson Rolihlahla Mandela; ‏18 ביולי 1918 – 5 בדצמבר 2013) היה מדינאי דרום-אפריקאי,מהפכן, הנחשב כיום כאבי האומה, נשיא דרום אפריקה בשנים 1994–1999 וחתן פרס נובל לשלום.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נעוריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנדלה נולד ב-18 ביולי 1918 במבזו (Mvezo), מחוז טרנסקאי (Transkei) שבדרום אפריקה. מנדלה היה בן לשבט הת'מבו (Thembu) הדוברים את שפת הק'וסה (Xhosa). משמעות שמו הָאַפְרִיקָאִי "רוֹלִיהְלַאלַה" הוא "תלישת ענף מעץ", שמשמעותו "עושה צרות" – כינוי לפוחזים. לעדותו, בגיל 16 כשעבר את טקס המילה כמסורת השבט, הוענק לו השם "דָלִיבּוּנגָה" שפירושו "מייסד הבונגה" - הגוף השליט המסורתי בטרנסקאי. ואילו כינויו האנגלי המפורסם "נלסון", ניתן לו רק ביום הראשון ללימודיו על ידי מורה בבית הספר המקומי‏^[1].

אביו, הנרי מגדאדלה מנדלה, היה ראש כפר הולדתו ולמשך שנים שימש כיועץ למנהיגיו של שבט הת'מבו. עם מות אביו, הפך מנדלה לבן חסותו של צ'יף שבט הת'מבו והיה מיועד לכהן כצ'יף במקומו בבוא היום. תהליך יישוב המחלוקות בחצרו של הצ'יף השפיע על מנדלה הצעיר, שבחר ללמוד משפטים. הוא החל את לימודיו בפורט הייר, אולם לאחר שהשתתף בשביתת סטודנטים הושעה מהלימודים וסולק מהמוסד. ב־1940 הוא השלים את לימודיו בהתכתבות, התמחה במשרד עורכי דין ביוהנסבורג ונרשם ללימודי תואר ראשון במשפטים‏^[2].

הסיבות שהובילו להגדרתו כטרוריסט בחלק מהמדינות ומאסר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב־1942 הצטרף מנדלה לשורות מפלגת השחורים הקונגרס הלאומי האפריקאי (ANC). ב־1944 הוא סייע להקמת ליגת הנוער של ה־ANC. ב־1952 הוא נבחר לרכז המתנדבים בקמפיין ההתנגדות למשטר האפרטהייד. הוא נסע ברחבי דרום אפריקה וארגן פעילות מחאה נגד חוקי ההפרדה הגזעית המפלים נגד השחורים, המהווים את הרוב במדינה. הוא הועמד לדין על חלקו בארגון המחאה ונידון לעונש מאסר על תנאי. לאחר מכן הוטל עליו צו הגבלה, שאסר עליו לצאת מאזור יוהנסבורג למשך חצי שנה. במהלך תקופה זאת הוא טווה תוכנית לביזור מבנה ה־ANC לתאים מחתרתיים.

בשנות ה-40, קיבל התמחות במשרד עורכי-דין בבעלותו של יהודי בשם לזר סידלסקי, ומנדלה זכר זאת לחיוב כל ימיו, ואף הגיע (לאחר שהתמנה לנשיאות דרום-אפריקה) לנחם את המשפחה לאחר פטירתו של סידלסקי‏^[3]. ב־1952 הקים מנדלה, יחד עם חברו אוליבר טמבו, ביוהנסבורג, את המשרד הראשון בבעלות עורכי-דין שחורים בדרום אפריקה.

לאחר טבח שארפוויל ב־1960 הוצא ה־ANC אל מחוץ לחוק בדרום אפריקה ומנדלה נעצר בגין השתתפות במחאות אלימות וביצוע מעשי טרור. הוא הוחזק במעצר עד 1961. לאחר שחרורו ירד מנדלה למחתרת, והשתתף בהקמת הזרוע הצבאית של ה-ANC, שנקראה MK ‏(Umkhonto we Sizwe). תחת הנהגתו החלה הזרוע הצבאית במסע טרור וחבלה נגד מתקני תשתית חיוניים של המדינה.

ב־1962 יצא מנדלה מדרום אפריקה לאימונים צבאיים באלג'יריה, וארגן אימונים צבאיים לחברים אחרים ב־MK. עם חזרתו הוא נעצר והועמד לדין באשמת יציאה בלתי-חוקית מגבולות המדינה והסתה לשביתות. בכתב האישום‏^[4] 

רנסקאי או טרנסקיי הוא אזור גאוגרפי במדינת דרום אפריקה, ושמה של מדינת בנטוסטן שהתקיימה באותו אזור בתקופת האפרטהייד, בין השנים 1959-1994.

המדינה הוקמה בידי שלטונות האפרטהייד בדרום אפריקה כחבל ארץ שנועד לשמש ביתם-מולדתם של בני עם קוזה (Xhosa) בדרום-מזרח המדינה, לחופי האוקיינוס ההודי. היא גבלה במערב ובמזרח בדרום אפריקה, בצפון בממלכת לסוטו ובדרום באוקיינוס ההודי. ב-1963 הוקם גוף מחוקק בעיר אומטטה (UMTATA), כצעד ראשון לקראת שלטון עצמי.

טרנסקאי הייתה הראשונה בין הבנטוסטנים לקבל עצמאות, ב-25 באוקטובר 1976. כעיר הבירה נקבעה אומטטה, ובראש הממשלה עמד קייזר דליוונגה מטנזימה.

קיומה של טרנסקאי כמדינה עצמאית בוטל לאחר החלפת השלטון בדרום-אפריקה בשנת 1994, והיא התאחדה עם דרום אפריקה. כיום מהווה שטחה של המדינה לשעבר חלק ממחוז הכף המזרחי של דרום אפריקה.

רפובליקת דרום אפריקה (באפריקאנס: Republiek van Suid-Afrika; בזולו: IRiphabliki yaseNingizimu Afrika; באנגלית: Republic of South Africa) היא מדינה הנמצאת בקצה הדרומי של יבשת אפריקה.

דרום אפריקה גובלת בצפון עם נמיביה, עם בוטסואנה ועם זימבבואה, בצפון מזרח עם מוזמביק ועם סווזילנד ומקיפה את לסוטו.

תחילתה של דרום אפריקה כמושבה קולוניאלית הולנדית, שבהמשך הפכה למושבה בריטית. ב-31 במאי 1910 קיבלה דרום אפריקהעצמאות כדומיניון תחת הכתר הבריטי בשם "איחוד דרום אפריקה". ב-31 במאי 1961 שינתה את שמה ל"רפובליקת דרום אפריקה" ופרשה מחבר העמים הבריטי, אליו שבה רק ב-1994.

דרום אפריקה היא אחת הגדולות במדינות אפריקה והעשירה בהן. על אף התהפוכות השלטוניות שידעה המדינה מעצמאותה עד היום, זוהי אחת המדינות היחידות באפריקה שמעולם לא התרחשה בהן הפיכה צבאית.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

 ערך מורחב – היסטוריה של דרום אפריקה

פרהיסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דרום אפריקה היא אחת הטריטוריות המיושבות הקדומות ביותר בעולם. ממצאים ארכאולוגיים מראים עדויות לשרידיםפרה-היסטוריים של הומינואידים מלפני שלושה מיליון שנה. אלו התפתחו לבני אדם והיוו את ערש האנושות. בהמשך נמצאו גם עדויות לשבטים אפריקאים שונים שיישבו את המקום.

חבר העמים הבריטי הוא השם המקובל בעברית‏^[1] לארגון וולונטרי בינלאומי הנקרא באנגלית The Commonwealth of Nations ("חבר העמים"). בארגון חברות 54 מדינות עצמאיות, כולן למעט שתיים (מוזמביק ורואנדה), היו חלק מהאימפריה הבריטית.

בניגוד לעבר, ומאז הפכה הודו לרפובליקה, לא כל המדינות החברות בחבר העמים הבריטי מכירות במלכה אליזבת השנייה כזו אשר עומדת בראשן. מדינות אלו הן בחלקן רפובליקות, וחלקן מונרכיות מקומיות. המדינות בחבר העמים הבריטי אשר רואות באליזבת השנייה גם את מלכתן, מכונותממלכות חבר העמים (Commonwealth Realms). כל המדינות החברות, ללא קשר לשיטת המשטר ולזהותו של ראש המדינה, מכירות במלכה אליזבת השנייה כראש חבר העמים.

יום שני השני של חודש מרץ הוא יום חגו של הארגון.

מטרות הארגון ופעילותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטרותיו של הארגון פורטו לראשונה במסגרת הצהרת סינגפור משנת 1971. על פי ההצהרה מטרות הארגון כארגון המיועד לקדם שלום עולמי ויחסי שלום בין המדינות החברות בו, היא לקדםדמוקרטיה ייצוגית וזכויות אדם ברחבי העולם, לקדם שוויון ולהתנגד לגזענות, להילחם כנגד העוני, הבורות והמחלות, ולקדם סחר חופשי. בהצהרת לוסקה משנת 1979 נוספה מטרה נוספת לארגון - להתנגד לאפליה על בסיס מגדרי. בשנת 1989 במסגרת הצהרת לאנגקאווי נקבע כי הארגון יקדם קיימות אקולוגית.

מטרות הארגון האמורות הוצהרו מחדש והוגדרו מחדש בהצהרת הארארה משנת 1991.

בהצהרת אסו רוק משנת 2003 הוצהר כי המטרה המרכזית אשר הארגון היא לקדם דמוקרטיה ופיתוח בקרב מדינות מתפתחות. ההצהרה מציינת את יתר מטרות הארגון: קידום דמוקרטיה, כלכלה, השכלה, שוויון מגדרי, ממשל יעיל, זכויות אדם, חקיקה לזכויות אדם, קידום מדינות קטנות, קידום הספורט, קיימות כלכלית ואקולוגית, וקידום בני נוער.

זכויות אזרחי חבר העמים הבריטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אזרחי חבר העמים הבריטי הם אזרחי כל אחת מהמדינות החברות בארגון. כל מדינה חברה רשאית לקבוע אילו זכויות היא מעניקה, אם בכלל, לאזרחי חבר העמים הבריטי שאינם אזרחיה.

בבריטניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבריטניה אזרחי חבר העמים הבריטי שאינם אזרחים בריטיים אינם נחשבים לזרים, והם נהנים כמעט מכל הזכויות האזרחיות מהן נהנים האזרחים הבריטיים: הזכות להצביע בכל הבחירותהנערכות במדינה (בחירות פרלמנטריות, בחירות מקומיות, בחירות של האיחוד האירופי‏^[2]), הזכות להיבחר לבית הנבחרים הבריטי, הזכות לשרת בתפקיד ציבורי (שופט, שר וכו') ועוד. ישנן זכויות מעטות שאינן מוענקות לאזרחי חבר העמים הבריטי, אולם מדובר בזכויות חשובות ביותר, וביניהן הזכות לשהות בבריטניה באופן בלתי מוגבל ולעבוד. עם זאת, חוקי ההגירה הבריטיים מעניקים מספר יתרונות לאזרחי חבר העמים הבריטי על-פני מהגרים אחרים, והם נהנים מתנאים מקלים בכל הנוגע להגירה, שהיה בבריטניה ועבודה.

במדינות אחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדינות חברות רבות מעניקות לאזרחי חבר העמים הבריטי שאינם אזרחיהן זכויות דומות לאלו הניתנות להם בבריטניה. מספר מדינות אף מעניקות זכויות נוספות: הקלות במתן אשרת כניסה, אפשרות לקבל אזרחות בתנאים מקלים ובזמן קצר יותר, אפשרות לקבל מלגה (Commonwealth Scholarship) ועוד.

ישראל

הצהרת לוסקה של חבר העמים הבריטי על גזענות ואפליה גזעית היא הצהרה של ראשי מדינות חבר העמים הבריטי בענייני גזענות ושוויון שהוסכמה על ידי המדינות החברות בחבר העמים הבריטי והוצהרה ב-7 באוגוסט 1979 בלוסקה שבזמביה בתום הפגישה החמישית של ראשי ממשלות חבר העמים הבריטי.

הצהרה זו הוצאה בהמשך להצהרת סינגפור משנת 1971 אשר קבעה את הבסיס הפוליטי, הסוציאלי והכלכלי של היחסים בין המדינות החברות בחבר העמים.

בהצהרה מוקדשות שלוש פסקאות לנושא השוויון, ובייחוד לנושא הגזענות. הצהרה זו ניתנה בעקבות הכרזת העצמאות של זימבבווה רודזיה אשר דרשה התייחסות והתאמת עקרונות חבר העמים.

הסעיף הראשון של ההצהרה כולל דרישה לשוויון בפני החוק, מבלי אפליה על בסיס גזע, מגדר, מוצא, זהות לאומית או אתנית. ההצהרה מציינת כי כיבוד ההבדלים בין תרבויות אינו יכול להצדיק אפליה על בסיס תרבותי. בכך מציינת ההצהרה כי מדיניות האפרטהייד של דרום אפריקה היא בושה לאנושות, וחובה על חבר העמים הבריטי להביא לסיומה המוחלט של מדיניות אפליה זו.

בנוסף לדרישה לשוויון וכבוד לעמים וגזעים שונים, דורשת ההצהרה מתן כבוד וזכויות שוות לקהילות של מהגרים.

הות לאומית היא הזהות ותחושת ההשתייכות של אדם למדינה אחת או לאומה אחת המשותפת לקבוצת אנשים. לדוגמה, בעוד שאדם בעל אזרחות ישראלית יכול לומר על עצמו כי הוא ישראלי, לעתים גם כאשר אדם גדל בקהילה ישראלית הוא יוכל לומר שהוא מרגיש ישראלי.

זהות לאומית אינה תכונה מולדת. מחקרים שונים הוכיחו כי הזהות הלאומית של אדם היא תוצאה ישירה של הנוכחות היום-יומית של אלמנטים בעלי "מכנה משותף" אותם חולקים אנשים המשתייכים לאותה המדינה או האומה: סמלים לאומיים, שפה, צבעים לאומיים, ההיסטוריה של האומה, תודעה לאומית, קשרי דם, תרבות, מוזיקה, רדיו, טלוויזיה וכדומה.

יצוין כי תחושת הזהות הלאומית של רוב האזרחים של מדינה אחת, או אומה אחת, נוטה להתחזק כאשר היא מאוימת מבחינה צבאית. תחושת ההשתייכות לאומה הכרחית ככל שהאיום החיצוני מתבהר.

ישנם מקרים שבהם הזהות הלאומית מתנגשת עם הזהות האזרחית של האדם. לדוגמה, רבים מערביי ישראל משייכים עצמם או משויכים ללאום הערבי או הפלסטיני, בעוד שהם אזרחים בישראל, אשר מצויה בסכסוך עמם. כמו כן, ישנם מקרים שבהם מדוכאת הזהות הלאומית של קבוצה מסוימת על ידי השלטון במדינה שבה היא חיה. דוגמה בולטת לכך הייתה בקרב הקטלאניםתחת משטרו של פרנסיסקו פרנקו, שהשתמשו בקבוצות הספורט של ברצלונה על מנת להביע את הזהות הלאומית שלהם בעת שנאסר עליהם ללמד את שפתם, השפה הקטלאנית, ולהציג סממנים לאומיים אחרים.

בס"ד

יש?

אנשים (לרוב) שרוצים להתאבד- זה לא בגלל שהם רוצים למות, פשוט החיים עבורם בלתי נסבלים עד כדי כך שהם מחפשים אלטרנטיבה אחרת. (פתרון קבוע לבעיה זמנית)

ולרוב זה יהיה אנשים מאוד חכמים.

לכולנו זה מגיע, במוקדם או במאוחר, בהרבה נפילות או בנפילה אחת- אבל זה מגיע. ואחכ זה עובר. וזהו.

<וזה גם לאביגיל)

כל אחד חשוב פה בעולם, ואין כזה דבר "לפנות מקום".

וזהו.

"לפנות מקום"

בכ"מ. זו מחשבה טיפשית

מצד שני, אם לסביבה היתה יותר מודעות להכיל, לחבק ולכבד את השני- אולי זה היה אחרת.

אז לומר חבל זה לא מספיק.

יש אנשים סביבך שיש להם מחשבות אובדניות? תראי איך את יכולה לעזור להם.

כי הם לבד, ברמות שאת לא יכולה להאמין.

לפעמים אלקים מזכיר לנו שאנחנו לא יכולים בלעדיו.

מי שלא מבין את המסר כמו שצריך, באמת לא יכול...

שתזכי להבין את המסר הזה גם בלי נסיונות ויסורים!

שמרגישים קושי או שמרגישים לבד.

מה השם? נלמד לעילויי נשמתו בלנ"ד

וואי ראיתי לפני כמה ימים מישהו עם פאה אחת בינונית ארוכה ואחת קצרצה וזה הי ממש מוזר. כאילו תלשו לו אותה. מסכן.

אבל בטח אתה מתכוון מהעובי של הפאה..

והיו נותנים פאה מכל אחד ואחד!