פורום ישיבת אורות הזורעים (עמוד 8)

קודם כל זה מדהים שחשבת על זה עם עצמך, כי זה אומר עלייך שאת רוצה להבין את עצמך, לצמוח ולהיות מי שאת רוצה להיות, וזה דבר מדהים. 

 

בגלל שרצית - אני אכתוב בקצרה יחסית, ואני אנסה כמה שיותר לפשט את זה כמה שאוכל.

אז ככה, יש לנו פחד, הפחד נוצר בשנות הילדות המוקדמות (2-7) מתוך איזו שהיא חוויה מסויימת שקרתה, ולרוב, לא תמיד אנחנו זוכרים אותה. החוויה הזו נצרבת כאירוע מכונן, מעכשיו במשך כל חייו הוא יברח מלרגיש את הרגש של החוויה הזו. החוויה הזו תהיה כמעט תמיד חוייה שקשורה בכך שהוא, ילד בגיל 6 הרגיש מסכן, או חלש, או קטן, או אפס, (או שאר מילים "יפות" מהמילון העברי- עברי) באותה הסיטואציה. זה יכול להיות חוויה בגן שבה כל הילדים קיבלו תפקיד והוא לא, והוא מרגיש מסכן, ובעניים של היום זה נראה מצחיק, אבל אצלו זה נצרב (זיכרון אסוציאטיבי), נצרב כדחייה חברתית - (זה פחד גדול - כי האדם הוא יצור חברתי) ומהחוויה הזו הוא יפחד. אין הגיון בפחד. ילד שהרגיש שהוא אפס לדוגמא, ירגיש שהוא חייב להרגיש גדול, ושאסור לו להרגיש אפס. ולכן בכל מישור בחיים, כדי להרגיש גדול הוא יעשה דברים שהוא לא רוצה. הוא ירצה שכולם יאהבו אותו כדי לא להרגיש אפס, אז הוא ירצה אנשים\ ידרוש תשומת לב. אם למשפחה שלו לא יהיה טוב זה אומר עליו שהוא אפס, אז הוא חייב שיהיה להם טוב, וכדי שיהיה להם טוב הוא משליט את מה שהוא חושב שטוב - עליהם, (ואז הם שונאים אותו) - אבל הוא פוחד, פוחד להרגיש אפס. הוא גם יהיה חייב ללמוד מקצוע X כדי להיות גדול ולא אפס. וזו רק דוגמא, זה שולט ומנהל.  

 

כדי להגיע לאירוע ההוא, הראשוני, שמנהל, צריך לחזור אחורה בזמן, באמצעות טכניקות רגשיות מסויימות, ואז לספר על הפחד שניהל כמה שיותר, כי רק ככה הפחד מת הכי טוב. (למרות שיש טכניקות נקודתיות גם לזה)  

 

הפחד הראשוני הוא תמיד הפחד הכי משמעותי כי זה כמו מגירה שיש בה 100 תקיות, אם אני אקח את התקיה ה90 יפלו 10 תקיות מהמגירה. אבל אם אני אקח את התקיה הראשונה, כל התקיות יפלו. התקיה הראשונה זו החוויה הראשונה, כל חוויה שאחריה זו עוד תקיה ועוד תקיה, המוח בונה את זה כמו מגדל - לכן האירוע הראשוני הוא (כמעט תמיד) מה שחשוב.

לא יודע כמה מה שכתבתי יעזור לך ואם זה מובן, אבל עד כאן ברמה התאורטית.  

 

 

 

זה קצת קשה להגיד אם יש משהו כזה כי אתה מדבר פה על גיל מאוד צעיר, ואני לא זוכרת ממנו הרבה דברים, אז יכול להיות שקרה משהו ואני לא זוכרת.
אבל זה לא משהו כללי שמנהל אותי אלא משהו ספציפי.



איך אפשר להגיע לאירוע הראשוני אם בכלל לא יודעים שהוא קרה?

המוח יודע, זה בתת מודע, האירוע לא נמצא במודע, אבל הזיכרון הרגשי נמצא, והוא עובד בצורה מסויימת, ומנהל אותנו, וכאשר עושים טכניקה\ות מסויימת אפשר להגיע אליו.

 

 

אז איך אני יודעת אם בכלל יש פחד כזה?

ואם את רוצה לדעת, יש כמה דרכים, זה טכניקות רגשיות שדרכם מגיעים לאירוע הראשוני.

 

לדוגמא - "תרפיית קו זמן - ושינוי היסטוריה אישית" 

כשאת אומרת "יש פחד לדבר יותר מידי, לחפור, להדבק"  

איך את יודעת את מדברת יותר מדאי?

איך את יודעת שאת נדבקת?

אם אני "נדבק" או "חופר" מה אני צריך לעשות?

 

 

 

לא יודע מה היה שם, אבל אני חושב שמה שהיה שם זה עמוק יותר- - 

שימי לב - - 

 

שפעם בנות נדבקו אלי ושנאתי את זה. 

היית חייבת להקשיב להם - למה? 
 

אם מישהי תאמר לך משהו ואת לא תקשיבי (במובן שלא תתני יחס) - איך את תרגישי עם עצמך?

האם כל מי שמדבר חייב לקבל יחס, ולכן אם תדברי אנשים יהיו חייבים לתת יחס? ואת לא רוצה לגרום להם רע? 

 

 

 

 

 

 

 

 

------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

 

נ.ב. 

אגב בהקשר להודעה הקודמת יש דרך לעקוף את הפחד, למרות שהוא עדיין יהיה שם וינהל בשאר המישורים של החיים. וזה דרך שיטה מסויימת שטוענת שאם נעשה דברים מינורים וקטנים, נוכל לעצב את המוח ולעקוף את הפחד, ולאט לאט, המוח לומד שהפעולה שהוא מפחד ממנה היא אפשרית. זו שיטה שלא נכנסת למעמקי התת מודע ולביוגרפיה, אלא היא שיטה מעשית מאוד. שפועלת, והיא כל כך יפה ומדהימה בפרקטיקה שלה. כלומר, לא משנה אם את פוחדת וממה הפחד, זה תמיד עובד. 

אני לא קובע לך כללים, אבל שווה לך לנסות את זה כי זה יכול ממש לעזור לך. 

 

תנסי במשך חודש כל יום לנהל שיחה דמיונית במשך 60 שניות עם חברה (לא ספציפית אפשר להחליף כל פעם) שהית רוצה לשוחח איתה בצורה הכי פתוחה וזורמת. את אמורה לדמיין את עצמך נמצאת מולה, את טון הדיבור שלך ושלה, את השיחה עצמה, מה היא עונה ומה את, באיזו תנוחה את נמצאת, מה את רואה מולך, שומעת, מרגישה, הכל, כאילו את שם, את יכולה להרגיש בדמיון את שרירי הפה זזים כשאת מדברת איתה, ולדמיין שאת מרגישה את מיתרי הקול זזים בדיבור, ממש כאילו את שם, מדברת, רק 60 שניות ביום לא יותר. 

הטכניקה הזו עזרה לאנשים לעשות דברים כל כך בלתי אפשריים, שאחרי חודש את תרגישי שאת במקום אחר. 

 

 

 

 

"איך את יודעת את מדברת יותר מדי?
איך את יודעת שאת נדבקת?"
קשה לדעת, לכן אני משתדלת לעשות את זה כמה שפחות ולחשוב גם איך היה לי להיות הילדה האחרת באותה סיטואציה.
"אם אני "נדבק" או "חופר" מה אני צריך לעשות?" להפסיק..


"היית חייבת להקשיב להם - למה?" אני לא רוצה לפתוח את הסיפור הספציפי ההוא (שבו היינו קבוצה של בנות והתייחסנו ממש לא יפה לאותה ילדה) אבל בכללי, כדי לא להעליב את אותה ילדה, התייחסות בסיסית לבנ"א.


אם מישהי תאמר לך משהו ואת לא תקשיבי (במובן שלא תתני יחס) - איך את תרגישי עם עצמך?

"האם כל מי שמדבר חייב לקבל יחס"- לא חייב, אבל לרוב זה מה שהוא מצפה, אחרת הוא לא היה מדבר.

" ולכן אם תדברי אנשים יהיו חייבים לתת יחס? ואת לא רוצה לגרום להם רע?" לא נראה לי שזה בקטע כזה אלא יותר שזה יגרום לי רע- גם אם אני אדבר ויתעלמו וגם אם אני אדבר הרבה וזה יגרום לבנות אחרות לשנוא אותי.











תודה, אני אנסה.
למרות שלא בטוח שזה באמת יעשה לי יותר טוב.

אבל שימי לב, אם הם חייבות להקשיב, ואת מדברת, ואת תעיקי עליהם, זה יהיה להם רע, והם לא יאהבו אותך.

לזה התכוונתי - 

אני צודק?

 

נסי לדמיין שהית להם אפשרות ללכת ולא להקשיב לך - האם את עדיין הית מעיקה עליהם?

כאילו מה שאני בא לשאול אם הפחד הוא מזה שתעיקי כי הם חייבות להקשיב ותהיי לא אהובה,

יותר מאשר שהפחד זה שתדברי ולא יאהבו את החפירות שלך. ?

 

האם הקשיבו לילדה הזו ספציפית כלפי חוץ, וכלפי פנים שנאו אותה?

 

 

 

למה את רוצה לדבר? יכולה שוב לפרט מה בדיוק את רוצה? (אם את רוצה לפרט)

כן, פשוט איך שכתבת קודם זה היה נראה שאני לא רוצה לעשות להם רע כי אני בנאדם נחמד.




סביר להניח





לא. זה סיפור עם כל הרוע של ילדות בכיתה ד'.


לא יודעת, צורך בסיסי כזה.

זוכרת ששאלתי אותך  אם את סומכת על עצמך... ?

כולם שונאים להעיק, כי אז לא יאהבו אותם. בכל מצב אחר את היית יכולה לסמוך על עצמך שאת מרגישה שאת מעיקה. להבין שאת מעיקה. 

אבל במצב הנוכחי, את אומרת "קשה לדעת, לכן אני משתדלת לעשות את זה כמה שפחות", הקושי שלך הוא לא קושי של לדבר עם אנשים, אלא לסמוך על עצמך שאת יכולה להבין מתי את מעיקה עליהם. 

 

היה אירוע שהיתה בו הקשבה מלאה בריצוי. אחד בפה ואחד בלב, כאילו מהסוג של האירועים שבהם את פועלת בתמימות ומישהו מקשיב, אבל לאחר מכן את מגלה שהית חופרת ולא אהובה. זה יכול להיות כל אירוע מסויים, אבל משהו שגרם לאמון שלך ביכולת שלך לסמוך על עצמך בנושא להסדק, שגרם לך להבין שכל דיבור מחייב הקשבה מהצד השני גם אם תעיקי, כי אין לך יכולת להבין שאת לא, וזה אומר שיש סיכוי שלא יאהבו אותך אם תדברי - יקשיבו - ותעיקי - ואת לא רוצה להעיק ולהיות לא אהובה.

 

האם אני צודק? 

 

 

 

"הקושי שלך הוא לא קושי של לדבר עם אנשים, אלא לסמוך על עצמך שאת יכולה להבין מתי את מעיקה עליהם."
יש בזה הרבה מאוד אמת. קורה לי הרבה (במיוחד בערוץ/בוואצפ) שאני מגיבה למישהו ואז אני מרגישה שאני מעיקה עליו
או לחילופין אני לא מגיבה למישהו מפחד שאני אעיק/ לא אגיד את הדבר הנכון.

אבל יש גם קושי בלדבר עם אנשים. גם אם בטוח שאני לא מעיקה.




לא עולה לי עכשיו אירוע כזה, ונראה לי שאם הייתי מהצד המדבר אני לא יודעת מה השני הרגיש, אז אני רק יכולה לשער אח"כ שהעקתי (דבר שקורה)
אבל קרה לי לראות אירועים כאלה מצד שלישי.

תודה שהגבת. לא מובן מאליו. 

 

 

יש מישהו בעולם הזה שאת בוטחת בו שהוא יהיה כנה לומר לך שאת מעיקה? 

או לחילופין שאת יודעת שגם אם תעיקי הוא יאהב אותך?

 

אם כן - איך הדיבור איתו\ם? 

 

 

 

אין לי מושג מה זה, אולי בעומק זה כן קשור אלייך ממש ואולי לא.. 

 

אני יכול לנסות לכתוב לך את הטכניקה כאן - כדי שתעלי על המקום של הפחד. אבל אין לי מושג מה תביני ואיך תעשי אותה, כי טכניקות, לפחות למי שאין ידע בזה, לא לומדים ממילים וירטואליות. אז אני צריך לחשוב על זה. ועל תגובה אפשרית אחרת.

לא.

כן.


לא כל כך מדברת איתם.

תודה על התגובה!

 

כשאת מדברת עם עצמך, בדיבור הפנימי שלך, את זורמת עם עצמך נכון? 

 

את לא מדברת איתם כי עדיין את מפחדת להעיק - אפילו שאת יודעת שהם יאהבו אותך.

 

 

עוד שאלה - - - - 

לפעמים.... כשמישהו מדבר איתך את מרגישה מועקה? שמעיקים עלייך? שאת חייבת להקשיב... אבל את לא מגלה את זה כלפי חוץ? 

 

 

אין לי דיבור עם עצמי כל כך.




כי אני לא אוהבת לשתף אותם ולא רואה בכך צורך.





כן, משתדלת שלא ייראו.

כשיש לך - הוא זורם? (עצם כתיבת ההודעה היא דיבור עצמי, בדיבור עצמי אני מתכוון (גם) למחשבות שרצות בראש) 

 

 

היתי מסביר למה אני חושב שזה לא מדוייק, אבל ההסבר הכי טוב זה ההסבר שהאדם מגיע אליו על ידי החוייה, בעצמו. 

 

 

ואולי... ממש לפעמים, כשאת לא מצליחה להשתדל, השמירה בבטן מתורגמת להר געש מלא טינה ומועקה, ולפעמים למלא כעס (וכאב ביחד), שמוצאים את דרכם החוצה? 

אז כן.



🤦‍♀️ (סליחה הייתי חייבת)




לא קרה. זה לא משהו נורא, סתם לפעמים קצת מציק.

אז אין לך קושי לדבר. הפחד הוא הפחד שאת מעיקה, שאת תדברי ותעיקי כי אין לך יכולת להרגיש את הסיטואציה, ואנשים יקשיבו לך ואולי תעיקי, ותהיי לא אהובה.

 

היא תשרוד... 

 

 

סגור. 

 

 

האם קרה שרצית לדבר משהו שלך? שממש רצית? משהו שאת רצית? לא דיבור שהיה תלוי בפידבק מאחרים, לא דיבור שכמות ההצלחה שלו היתה על פי כמה אנשים אהבו אותו, - אלא משהו שהיה חשוב לך לומר? שהיה לך דחף בלתי נשלט לומר, שכמות ההצלחה שלו תלויה רק בזה שאת אומרת וזהו,  משהו שהית חייבת להוציא מעצמך... קרה לך?

 

 

(אני יוצא - אחזור בהמשך כשאוכל ) 

 

 

 

יש קושי של ביישנות אבל זה כבר נושא אחר...










אם המחשבה הפכה לדיבור, אוטומטית זה אומר שמעניין אותי מה הסביבה תחשוב על זה/ תגיב לזה.
אם זה משהו שהייתי צריכה להוציא לעצמי אז אני אכתוב אותו לעצמי ולא אגיד אותו בסביבה של אנשים.

אני רק אעיר, את לא חייבת לקבל, וזה גם לא בטוח שזה יעזור לך במשהו - אבל לדעתי (ושוב, את ממש ממש ממש לא חייבת להסכים לזה) אין דבר כזה קושי של ביישנות.

אם אדם אוהב את המופנמות בסיטואציות מסויימות אז אין לו קושי, כי זה מי שהוא - והוא אוהב את זה, וזה הדבר הכי בסדר ולגיטימי שבעולם, ויש בזה (לדעתי) כל כך כל כך כל כך הרבה מתנות מדהימות. הקושי מתחיל בזה שהוא רוצה לעיתים מסויימות להתנהג בצורה קצת יותר מוחצנת אבל טבעית, והוא לא יכול כי הוא חייב להיות מופנם כי אם לא אז יקרה משהו..... כלומר הקושי מתחיל שיש שם פחד. (פחד שיוצר חוסר איזון)

 

 

 

 

 

 

 

 

אמממממ - - -

יש לך פחד שמבוסס על האמונה שיש סיכוי שאת לא מבינה את השדר של הסובב.....    

האם את מסכימה?

 

 

איפה זה מציק לך בעוד מקומות בחייך חוץ מדיבור ? 

 

 

בתגובה הבאה שאני אגיב, אני אנסה להגיב עצה, או תגובה שהיא תהיה ברמה המעשית, לחיים,  עד כמה שניתן בעולם הוירטואלי. (אני אסביר את עצמי בהמשך.) 

 

 

תדמיין הרבה אנטרים.


בערך.


בכללי בקשרים חברתיים.

בכללי אני מאמין שבוירטואליות אי אפשר להשיג יותר מדאי. אני אנסה לומר כמה שאפשרי בפלטפורמה הזו. בנוסף אני אמליץ לך משהו בפרטי.

 

את מודדת את עצמך על פי התגובות של אחרים. אם אחרים נהנים ממה שאת אומרת אז את מרגישה טוב כלפי עצמך (בטוח את זוכרת כזה דבר), ואם לא את מרגישה רע כלפי עצמך. היות וכך, החברה, מה שאחרים חושבים עלייך, מקבל תפקיד מאוד משמעותי אצלך ב"כמה אני שווה", ב"כמה ערך עצמי יש לי" במדד של מי שאת, במדד שבו את מודדת כמה את ראויה לאהבה ושייכות. 

הסיבה לכל זה זה כי יש לך סרגל מדידה כזה, סרגל מדידה שמודד כמה את ראויה לאהבה, על פי מה שהחברה חושבת. זה כל כך מפחיד לשגות ולהיות לא ראוי לאהבה, אם החברה תחשוב כך. אז את תעדיפי לשתוק. 

ככה שימים טובים בשבילך זה ימיםשבהם החברה עודדה אותך ולכן הערך העצמי שלך היה מורם והרגשה שלך היתה טובה, וימים גרועים אלו ימים שבהם החברה שידרה לך שאת פחות טובה, ואוטומטית הערך העצמי שלך וההרגשה שלך היו פחות טובה, או אולי דיכאונית.

 

מה שצריך לעשות זה להפרד מסרגל המדידה הזה, להחזיר לעצמך את עצמך, את מי שאת, ואת מה שאת. ובשביל זה את צריכה דבר אחד, שאותו אני אכתוב בפרטי. 

אני רק רוצה להגיד שאתה ממש צודק ותודה.

תודה על התגובה.