פורום יוצרים (עמוד 21)

טוב דבר ראשון הערות על הסיפור בסגנון של "וואו" או "לא מתאים לרוח הפורום" לא שייכות..

הסיפור לא משהו הוא די רדוד ומאוד פטתי..

קדימה תיקחו את אחת מהדמויות ותתנו לה חיים טובים יותר תקחו אותה בידיים ותרימו אותה מהפטתיות של היצירה העלובה הזאת.

אני אסביר למי שעוד לא ברור לו מה עושים.

אתם לוקחים דמות מסוימת מהסיפור (בעצם זה לא חייב להיות דמות, זה יכול גם להיות תיק כיסא או מה שבא לכם)

וכותבים סיפור עליה שיתקשר איכשהוא לסיפור, לא צריך קשר חזק רק שיהיה ברור שאנחנו מדברים על אותו סיפור.

כמו כן אתם יכולים לקחת את הדמות הראשית ולהציל אותה או להסביר מה הביא אותה למצב הנוכחי שלה.

חברה תתפרעו הסיפור שלכם מצידי תהרסו אותו תתעלמו או שתביאו אותו לרמות חדשות..

שיהיה לכם בהצלחה ובאמת לא חייבים לחכות למוזה. תנסו. תתאמנו.

בהצלחה

ועוד דבר קטן אם לא קשה מדי תשלחו לי בש"א על מי בחרתם לעשות כדי שלא נבחר את אותה דמות פעמים..

אני אפילו..

נעצרתי בנקודה שרואים ממנה את החור הענק של הרכבת התחתית, תמיד התפעלתי מהעמודים של הקירות, מהטרקטור הענק שיושב שם, וכמובן מהחור הענק, חור שכאילו יובא ממקום אחר, ממציאות אחרת. חור שלא רואים את תחתיתו. הפעם נעצרתי מולו וממש ניסיתי לראות את הסוף אבל לא יכולתי, באמת שלא. הוא פשוט היה עמוק מדי.

"מעניין מה ההרגשה לקפוץ ממקום כזה...מה ההרגשה ליפול וליפול.. וליפול.. מה ההרגשה של לעוף חופשיה.."

"על מי את עובדת?" המשכתי את הדו-שיח המוזר הזה "את פחדנית מדי. לעולם לא תתאבדי בדרך כזאת, את חושבת על זה כבר יומיים ועוד לא החלטת איך.." למעשה היא הגיע לתחנה המרכזית רק כי היא הכירה שם חנות שלא ביקשה תעודת זהות בשביל אלכוהול. ואלכוהול.. טוב זה עוזר לשכוח, אבל חוץ מזה היא קראה באיזה ספר שמינון מספיק גבוהה יהרוג אותה. היא עוד לא החליטה איזה סוג, ואיפה אבל רעיון בסיסי יש לה וזה די הרבה ביחס למצב הרגיל שלה. היא נכנסה לחנות. המוכר בחור בן 25, שער שחור מגולח, חולצה ירוקה, שחום, היה שקוע במשחק כדורגל במחשב הנייד שלו "אני יכולה להרים לו חצי מהחנות והוא לא ישים לב" ורק כדי לבדוק היא הושיטה את היד תפסה קופסה של מקופלת מהדוכן, והכניסה לתיק. "פתטי" היא חייכה לעצמה ופנתה למוכר

"סליחה?"

"כן" הוא פנה אליה

"אני צריכה את המשקה שידפוק לי את הראש הכי מהר שיש לכם.."

"זמנים קשים?" שאל תוך כדי שהוא מוריד לה בקבוק מארון גבוהה

"משהו כזה" היא חייכה אליו

"80 שקלים"

היא הוציאה ארנק שילמה ויצאה "תודה"

היא יצאה מהחנות, הכניסה את הבקבוק לתיק שלה ונכנסה לתחנה המרכזית ליד "דברי שיר" היא נעצרה, תמיד משהו קסם לה בחנות הזאת, היא כמעט פתחה ספר אבל איך שהיא באה לקחת את הספר שקרץ לה, עצרה אותה איזה מישהי מבוגרת שהזכירה לה את המורה שלה מכיתה ו'. שנה גרועה לכל הדעות.

"אסקיוז מי? יו כן סי מי, וויר דה בוסס'?" היא שאלה באנגלית מוזרה, מבטא צרפתי.

ניסיתי להבין איך אני מסבירה לה ואחרי שהבנתי שאין לי את האוצר מילים הדרוש, לקחתי אותה ביד והבאתי אותה למעליות. לחצתי על הכפתור וחיכיתי איתה. ניסיתי להציץ באישה שהחזקתי בידי. אשה שמנמנה בת 50 בערך, עדיין יפה, שער צבוע בכתום

"בכלל לא דומה לאמא... בעצם אף אחד לא ממש דומה לאמא שלה, לפחות לא באופי, או במחלה" המעלית הגיעה נכנסתי עם האשה למעלית, לחצתי על כפתור 3 חייכתי אל האישה ויצאתי. האישה עמדה לצאת אחרי אז אמרתי לה

"יו" והצבעתי עליה "סטי היר" הצבעתי על רצפה "דה בוס'ס-טריי" והצבעתי על הכפתור השלישי "אור.." אמרה האישה "טנקיו. טנקיו וורי מאץ.." אמרה האישה והוציאה לה שטר של מאתיים שקל "תייק, תייק, פור יור" "פור מי?" התבלבלתי "יס יס" או.קי. את השפה של הכסף כולם מבינים לא? לקחתי את השטר והדלת נסגרה "מאיפה השליטה הזאת? ומה אני עושה עם מאתיים שקל לפני שאני מתה?" חשבתי לחזור לקבצנים לתת להם או למוכרת הפרחים שרואים לפעמים ליד התחנות של הרכבת. אבל אז אמרתי לעצמי "אם אני מתה, למה לא בסטייל?" הלכתי למודיעין, הייתי היחידה, רק הקופאית ישבה בפנים ושיחקה בפלאפון. הגברת שעזרתי לה, נופפה לי לשלום מרציף 9, פתחה את הדלת ועלתה על האוטובוס

"שלום" שאלתי כשהגעתי לדלפק "מתי יש אוטובוס לים?"

"לים?" שאלה הפקידה

"כן את יודעת גלים, ים" חופים שקטים.. אמרתי לעצמי

"או.קי, יש לי לתל אביב עוד רבע שעה קו מהדרין, רוצה?"

עיקמתי את האף "מתי יש אחריו?"

"יש קו עוד חצי שעה"

התחלתי להסתובב בין הדוכנים קניתי לי סנדוויץ' והתחלתי לעלות במדרגות לקומה העליונה של ההמתנה, אני שונאת לאכול בעמידה. איך שאני עולה פונה אלי בחורה בת 25 נגיד. יפה, שיער שחור במכנסי ג'ינס ושואלת "סליחה? יש לך זמן לתרום דם?"

"כמה זמן זה יקח?" שואלת כאילו אני ממהרת לאנשהוא

"חצי שעה"

"חצי שעה זה בסדר, מקסימום אני אקח את האוטובוס הבא" חייכתי אליה התיישבתי ומילאתי איזה טופס מטופש ששאל אם אני נשאית של מחלות שלא שמעתי עליהם, ואם אני חולה, ועוד כל מיני דברים. היה בטופס משפט אחד שתפס לי את העין, "תרומתך מצילה חיים" טוב נו.. .הגשתי את הטופס והאחות שאלה אותי

"יש לך תעודת זהות?" הוצאתי לה.

"אכלת היום משהו?"

"כן" ולעצמי חשבתי קרונפלקס נחשב לא?" והשלב הבא היה בדיקות רפואית לחץ דם ו.. טוב נו בדיקה של סוג דם. לפני היה עוד בחור אחד גבוהה עם פרסינג וקעקוע. הוא כבר בטח התרגל לכל המחטים האלה. בינתיים התחיל הפחד שלי מכאב לדקדק לי בבטן, הבחור קם, התיישבתי מול האחות היא מדדה לי לחץ דם והוציאה מין בדיד כזה של בצפר הצמידה לי אותה ליד ואז פק! זה די כאב.. נקפוץ לנקודה הבאה שבה אני שוכבת ומעלי אשה זרה שאני לא מכירה הולכת להכניס לי מחט בגודל עשרים סנטימטרים לפחות, ליד! כמובן שהיא לא מראה לי אותה, אבל אני יודעת שהיא תיכנס לי עד אמצע היד, ורק מהמחשבה אני מנסה לברוח, אבל לא. לפחות אני אעשה משהו טוב לפני שאני הולכת.. משהו טוב לפני שאני אלך. הכתובת מהמסמך המטופש בהתחלה "תרומתך מצילה חיים"

"הי.. למה שאני לא אתרום להם את הכל?"

תשאירי את היד שלך קפוצה האישה אומרת ואני עושה כדבריה

"כמו שאבא שלי תמיד אומר "הדם אלו החיים" למה שלא אתן את הדם הזה למישהו שצריך את זה? אבא אמר שצריך לאבד ליטר, ליטר וחצי לפני שמאבדים הכרה זאת אומרת שאני יכול לתרום שלוש פעמים ו..אווץ'!" צעקתי. מהמחשבות לא שמתי לב למחט אבל הצלחתי לא לקום ולברוח.

"אני צריכה לתרום שלוש פעמים ביום, שלוש פעמים ביום ואז אני אזחל לי לאיזה סמטה ויחתוך אותם ואולי אני אהיה כל כך מסוחררת, שאני לא אספיק לפחד.."

"הם ישימו לב, את תהיה כל כך חיוורת וחלשה"

"יש לי איפור בתיק" חייכתי אל עצמי. בינתיים האחות דיברה עם איש שמן שישב במיטה לידי על הדיאטה שלו שכללה ארוחות בלי סוכר וגלוטן

"מה הטעם בלחיות בחיים בלי סוכר?" עלתה לי בראש שורה משיר ישן..

"אני יכולה לקחת את תעודת הזהות מאחיות שלי.. היי! התעודה של מעיין בתיק. היא אף פעם לא הוציאה אותה משם "מה יהיה אם מישהו יעצור אותי?" היא אמרה.

"מזל שדווקא היום לקחתי לה את התיק" חייכתי, "מזל שאלוקים איתי היום.."

"לא לא, לא! אסור לחשוב ככה! את לא מאמינה בו זוכרת?" ופתק ישן מפעם שראתה בסידור עלה אל מול עניה " הדבר הקשה ביותר למי שאינו מאמין באלוקים הוא שהוא מתמלא רגשות תודה,

ואין לו למי להודות" טוב נו היא במילא תפגוש אותו עוד מעט..

"טוב אתה יכול לקום" אמרה האחות לשמן הוא קם ובמקומו התיישבה בחורה עם שער שחור חולצת שלושת רבעי סגולה, וחצאית. "את מוכנה?" אמרה האחות והתחילה להכין אותה.

אחרי עוד שתי דקות האחות הוציאה לה את המחט מהיד היא לקחה את הסכין יפני שעמד צמוד אליה וחתחה את הצינורית עם הדם והניחה את הסכין בחזרה על המיטה שלה וקשרה את הצינורית. הפעם כשהסכין נכנסה לי לכיס זה כמעט היה בלי כוונה.

"תנוחי וקומי לאט לאט, את מרגישה מסוחררת?" "לא? יופי. אז שבי פה עוד 10 דקות ואת יכולה ללכת" הסתכלתי בשעון

"לא נורא" במילא איחרתי את האוטובוס, "תגידי לי" שאלתי את האחות בזמן שזאת הייתה עסוקה בלהכניס מחט לבחורה מהמיטה ממול "אחותי גם תרצה לטרום, אבל לא יהיה לה זמן לבוא לכאן יש לכם עוד מקומות בירושלים? כן, בטח אמרה, יש לנו בכיכר ציון ובמשביר. ואם רק הייתה מעיפה מבט מאחורי הכתף הייתה רואה משהו נדלק בעניינים הכבויות

"אבל הם פתוחים רק עד 6" אמרה "יש לך שעתיים"

"עוד דבר תגידי" שאלתי אותה "אפשר את המחטים?"

היא הסתכלה אלי וצמצמה את האישונים "את יודעת שאסור להשתמש בהם לא מחוטאים? נכון? בכל מקרה אסור לי לתת אותם" היא קמה "ברשותך אנחנו צריכים את המיטה" "תודה" אמרתי. קמתי לקחתי טרופית והכניסה לתיק עוד שתיים מקווה שאף אחד לא ראה והלכה

היא הגיע לתחנה רכבת וישבה לידה אנשים הלכו לנסות לשלם במכונה המוזרה שאף אחד לא ממש הבין איך השתמשו בה, למרות שההוראות היו תלויות ליד. היא תמיד כל כך כעסה על אלה שלא היו מספיק חכמים להבין שאם יש הוראות, הם צריכים לקרוא אותם, ואז להעליב את העובדים של הרכבת. פעם היא ניסתה להתערב, אבל כולם צעקו עליה, זה היה מעליב וממש לא נתן חשק לעוד. הפעם היא לא שילמה, לא היה לה כוח לעשות שום דבר שלא קשור למוות שלה. הרכבת הגיעה והיא נכנסה. לא ברור לה למה היא הייתה ריקה בשעה כזאת, היא הייתה אמורה להיות מפוצצת, אבל היא שמחה שיש לה מקום לשבת. היא הרגישה מעט מסוחררת, הראש הציק לה אבל היא התגברה. "מאמי זה כלום בהשוואה למה שיבוא אחר כך" אמרה לעצמה.

"ריקי סרבין?"

"כן".

"יש לך תעודת זהות?"

היא הוציאה אותה מהתיק ונתנה לאישה. האישה נתנה מבט הנהנה, והמשיכה עם השאלות שהרגע היא חתמה בכל אחת מהם, ורק באחת מהם שיקרה האם תרמת דם בשלושת החודשים האחרונים? האחות שלחה אותה לאחות אחרת, שמדדה לחץ דם. היא רק קיוותה שהאחות לא תשים לב לאיפור ששמה, היא קיוותה שהסומק והמייק-אפ נראים אמינים. היא תמיד הייתה חלשה באיפור, אבל לא נראה שהאחיות שמו לב אליה. פה הבדיקות נמשכו הרבה זמן מיד אחרי שהיא נכנסה, הגיעו קבוצה של איזה אולפנה שפתאום כולם רצו לטרום, ויותר גרוע לא הפסיקו לפטפט על כמה זה כואב, ולצחוק על חברה שלהם שהתעלפה פעם. כשהזריקו לה משהו. בפעם הקודמת היא הצליחה להתעלם בזכות המחשבות אבל עכשיו בעקבות כאב הראש והחפרניות האלה, היא לה הצליחה להתעלם. האחות הוציאה את השקית והתחילה להכין אותה להחדרה. בינתיים היא ניסתה לא לחשוב על הכאב שברקותיה, שכמעט הוציא אותה מדעתה. היא עצמה עיניים.

"ריקי?" ריקי את בסדר?" שאלה האחות, הפעם בחורה רזה בת שלושים עם שער מתקרזל.

"כן כן אני פשוט עייפה לא עצמתי עין הלילה" היא חייכה לאחות

"יופי" האחות חייכה חזרה ואיך שהוא המחווה לא קרצה לה כבר.

"לפחות אני אעשה משהו טוב"

"לפחות אני אעשה משהו טוב"

היא פקחה את העיניים. עיתוי גרוע. האחות בדיוק החזיקה אותה מול העיניים שלה

"את מוכנה?"

"לא" היא ענתה ותוך כדי התחילה לרעוד

"רגע.. תני לי רגע"

"יאאלה! יפחדנית אחת!" קראה אחת מהאולפניסטיות בדרבונם של חברותיה האחות קמה לסגור את הדלת איך שהיא קמה ראיתי ת ההזדמנות התכופפתי ולקחתי את הסכין יפני.

"את בסדר?" היא שאלה אותי כשהתיישבה

"כן.. אפשר להתחיל" לא חייכתי. לא היה לי מספיק כח לזה. "בואי נגמור עם זה וזהו" היא חייכה והפעם זה היה נראה כאילו היא הולכת לשתות לי את הדם היא החזיקה את המחט מול העיניים שלי "בואי נגמור עם זה" היא אמרה ותקעה.

הפעם זה כאב ממש. בקושי הצלחתי שהיד לא תקפוץ לי

"תשמרי אותה קפוצה" היא אמרה והסתובב ולקבל את הבאה בתור הפעם יכולתי ממש להרגיש איך הדם זורם לשקית. הרעשים פחות הפחידו אותי.. מה שבאמת הטריד אותי זה הכאב ראש"

ככה זה נגמר עם כאב ראש ענק?" שאלתי את עצמי

"תרימי את היד האחות" אמרה

"איך את מרגישה?"

"מעולה, קצת עייפה"

"בסדר אין דבר ששינה טובה לא יכולה לתקן" קמתי מסוחררת וכשהיא הסתובבה למתרים הבא, לקחתי כמה מחטים מתוך האשפה. הייתי חייבת, פשוט חייבת לראות את הדם שלי.. בכל זאת אני רוצה לדעת על מה אני מוותרת

ירדתי במדרגות מהאמבולנס לרחבת המשביר, והתקדמתי. ידעתי שאני לקראת הסוף. בקרוב אתעלף. התחלתי לעלות במדרגות של המשביר, לא ידעתי כמה עוד אחזיק מעמד אז ניסיתי למהר. ראיתי מין כוך אחרי הגרם הראשון מלא זבל. ידעתי שלא יהיה לי כח לעוד, אז התכרבלתי שם. היה לי ממש קר. אז פתחתי את התיק לבדוק אם יש משהו שיחמם אותי, אבל דברים התערבלו לי מול העיניים אז פשוט שפחתי אותו על הרצפה תעודת זהות, בקבוק לא מזוהה, סכין יפני, סיגריות, מצית מחטים, טלפון, וחבילה של מקופלת. את הטלפון פתחתי, הוצאתי את הsim ושרפתי אותו.. חשבתי שיש לי עוד חצי ליטר לטרום, אבל כנראה שבגלל שלא אכלתי מהבוקר זה שינה משהו. לקחתי את הבקבוק הבלתי מזוהה ידעתי שאני אצטרך אומץ לדבר הבא, הראייה שלי הייתה לא ברורה, הורדתי את המשקפיים ועזבתי אותם על הרצפה גם ככה הם לא עוזרים לי. ניסיתי לפתוח את הבקבוק אבל לא היה לי כח לזה, חוץ מזה שזה תמיד היה התפקיד של ריקי. שברתי את החלק העליון ושפחתי קצת לתוך הפה, כמובן זה צרב, וערבל את הראיה עוד יותר, אבל זה היה צפוי, וזה הרגיע את הראש. לקחתי את התעודת זהות והדלקתי אותה. כשהיא נדלקה עד לחצי זרקתי אותה רחוק ככל שיכולתי, התוצאה הייתה עלובה משחשבתי. התנוחה הזאת דרשה כל כך הרבה מאמץ שכמעט לא נשאר לי כח בשביל המעשה האחרון, לקחתי את הסכין והצמדתי ליד, בדיוק איפה שאחות הוציאה לי דם לאחרונה. הוריד בלט. רציתי לא לפחד מהכאב. פעם אחרונה לעמוד מולו ולנצח. כמובן שהפסדתי. כשחתחתי והדם התחיל לפעום החוצה התכרבלתי מולו.

לא יכולתי לעמוד מולו. הוא היה חזק מדי.

עם הכאבים והראייה המתערפלת והכל היה יותר מדי אז פשוט צפתי משם.

והרגשתי מין אופריה ידעתי שזה רק בגלל שאני מאבדת דם

אבל אם אני מקבלת גהנם לפחות אני אהנה מטיפת האופריה האחרונה.

מולי נחת עורב על המעקה, קרא "קרע! קרע! והתעופף..

טוב מאוד. עדין לא בא לי שמישהו יאכל אותי.. אני לא יודעת למה אבל זה הצחיק אותי..

אולי בגלל שנתתי את הדם שלי..

שמחתי שהדבר האחרון שאני עושה בעולם הזה

זה לצחוק

לשניה היה נדמה לי ששכחתי איך עושים את זה...

שחכתי איך לצחוק?

מה שווה בלי סוכר?

לפחות אני אעשה משהו טוב?

לפחות אני משהו? טוב? סוכר? צפתי משם ..