פעם היתה עיירה אחת שבה היו שני גבירים.
לאותם גבירים כמובן היו שתי בנות צנועות, מהוללות וגומלות חסדים בסתר.
ביום מן הימים הגיעו שתי הבנות לפרקן.
נתייעצו הגבירים יחדיו והחליטו לשלוח אל העיר הגדולה
שליח שימצא להם חתנים ראויים יראי שמיים לומדי תורה וכו' וכו'.
הלך לו השליח, דיבר נכבדות עם ראש הישיבה ורב העיר.
הלה מיד הודיע שבאמתחתו שני תלמידי חכמים מופלגים שכבר הגיעו לפרקם ועוד לא מצאו את אבדתם.
פגע בהם השליח והחל מוכיחם, מדוע נתאחרתם מלשאת אשה והרי אתם שרויים בלא תורה בלא שמחה.
ועוד ועוד הוסיף לייסרם בגמרות ומדרשי חז"ל.
כשראה השליח כי היטב חרה להם על עוונם, הודיעם מייד כי מצא להם את בת זוגם,
זו המיועדת להם מששת ימי בראשית, שורש נשמתם, בת גילם ומזלם והוסיף והכביר במילים על מעלת עלמות החן.
המה שמעו כן נחפזו, רצו דצו אחריו אל העיירה, וכל הדרך לא משה מפיהם הגירסה, כשחיוך של אושר מהול בצפיה נסוך על פניהם.
והנה לפתע בדרך, עת נחו מעמל הדרך לא עליכם ולא עלינו אחד מן הבחורים זחה דעתו עליו,
ראה אילן נאה ופסק מלימודו, עוד לפני שהספיק לומר כמה נאה הוא, קם עליו נחש עקלתון והכישו.
לא נאריך בדברי ההספד ואיך היתה הקבורה, רק נאמר שההספד של חתן זה לא היה מבייש את קילוסי ושיבוח חתן בכל ימי האירוסין ושבעת ימי המשתה גם יחד.
אך הנה נתעוררה בעיה שהרי חתן אחד נשאר, והכלות שתיים.
ובכן, מי ביניהן תזכה בו?
הלכו והתייעצו ברב העיירה.
חשב הרב וחשב, עד שלבסוף נזכר במשפט הקדום שעשה בזמנו שלמה המלך עליו השלום.
מייד הכריז ואמר כי על כל המשפחות של שתי הכלות להתייצב לפניו בדין למחרת.
עם שחר התעטף הרב בטליתו, קרא עמו עוד שניים מדייני העיר וישבו יחדיו על ברור הדין.
לאחר שעה ארוכה של התפלפלות במשא ומתן לעומקה של הלכה,
קם הרב והכריז: גזירה היא מלפני, קבלוה משעשעי דת, יש לחלק את החתן לשניים.
והנה קמה אם אחת מן הכלות והחלה מצעקת: לא ולא, כיצד תיעשה כזאת בישראל להרוג דם הנקי?!
חדלו לכם ממנו, אמרו לי מה חטאתו?!
והנה קמה לעומתה האם השניה ואומרת: מה לך כי נזעקת, הבה נקבל עלינו גזירת הרב, הלוא זוהי דעת תורה!
מיד קפץ הרב ממקומו ואמר זאת השוויגער האמיתית!