בס"ד
דבר תורה לפרשת תולדות
מבוסס על "מאהלי תורה" של הרב יעקב אריאל שליט"א
המדרש בויקרא רבה (ל"ה) מפרש את ההבדל בין הסייף - המסמל את הכיח החומרי והפיזי - לספר המסמל את הכוח הרוחני: "הסייף והספר ניתנו מכורכים מהשמיים. אמר להם הקב"ה: אם שמרתם מה שכתוב בספר זה, הרי אתם ניצולים מן הסייף, ואם לאו, סוף שהוא הורג אתכם". וגם הגמרא (ע"ז יז
טוענת: "אי ספרא לא סייפא, ואי סייפא לא ספרא". לכאורה, שני הכוחות האלה מנוגדים אחד לשני, והקיום של הראשון פוסל את השני.
ההתנגדות הזאת כבר נעוצה אצל יעקב ועשו ואפילו טרם לידתם: "ויתרוצצו הבנים בקרבה" (בראשית X,X). עשו הוא "איש יודע ציד, איש שדה" הוא כוח חומרי, ויעקב "איש תם יושב אהלים" – הכוח הרוחני. המהר"ל בגור אריה מסביר שני הכוחות האלו כ"כ מנוגדים אחד לשנים שלא ניתן לגשר בין זה לזה.
ובכן, מובנת הטיב הכוונה של יצחק אבינו לברך את עשו בברכה הגשמית. טל השמיים, משמני הארץ, רוב דגן ותירוש, יעבדוך עמים, הווה גביר לאחיך – כל ברכות אלה שייכות לעולם החומרי של עשו, ולא לעולם הרוחני של יעקב. אומנם, כשנתבונן רואים הבדל משמעותי ביותר, בין הברכה שקבל יעקב לברכה שקבל עשו: הברכה שיצחק העניק ליעקב מתחילה ב-"ויתן לך האלוקים", והברכה לעשו ב-"הנה משמני הארץ יהיה הארץ". רבקה לא רצתה שהאוצר החומרי של ארץ ישראל ייפול לידי עשו הרשע אלא ליעקב המסוגל להבין שמקור הברכה היא לא האדם אלא הקב"ה, רמה שאליה עשו אינו מסוגל להגיע.
ובכן כשיעקב נכנס ליצחק אבינו, הוא מריח את בגדי יעקב בנו: "ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'." (בראשית כז,כז). השדה של יעקב אינו שדה הציד של עשו אלא השדה בו הוא מתפלל: "ויצא יצחק לשוח בשדה" (בראשית כד,סג). רש"י מסביר שלשוח זה להתפלל, ולכן השדה של יצחק זה שדה של תפילה, תורה קדושה וטהרה, וזה מה שמאפיין את יעקוב הבינו: היכולות להעלות שדה חומרי לשדה רוחני.
ומה נעים להזכיר את פירושו של ר' אברהם אח הגר"א על הפסוק "הקול קול יעקב והידיים ידי עשו" (בראשית כז, כב). כשהקול הוא הקול של יעקב אז ראויות לו ידי עשו. כשהידיים משועבדות לקול הרוחני, אז גם החומר מתעלה וטופס משמעות רוחנית.
השילוב הזה, קיים לא רק במישור האישי, אלא גם ובמיוחד במישור החברתי. וזה כל המשמעות של השותפות בין זבולון ויששכר. זבולון היה בעיקר מתפרנס ומפרנס את יישכר שהיה לומד. בכך שניהם זכרו בעושר גם רוחני וגם גשמי.

נא להפיץ לאחיות ומכרות!!

