פשוט לא.
הסיפור הוא כזה:
אני התחלתי שירות עכשיו, הכל טוב ויפה, ב"ה.
הכרתי אותו בשישית. בחיים לא חשבתי שאני והוא נהיה זוג. ובאמת לא היינו. הוא היה חלק מהח'ברה שלי, אני מספרת לו דברים, והוא לי, שלום פה, שלום שם - לא יותר מדי דברים מעבר לזה...
וקרה מה שקרה, ובשמינית, התחלנו יותר להתקרב, ואז מצאנו את עצמנו מגדירים את עצמנו כ"חברים", זוג.
חצי שנה היינו חברים.
ולפני שלושה חודשים נפרדנו.
זאת אומרת, רבנו (ריב שני מתוך חצי שנה של קשר...), ריב טיפשי ואדיוטי לחלוטין, ואז מצאתי את עצמי לבד.
ואולי זה ישמע פטתי, אבל אני תכננתי להפרד ממנו, ובמשך חודש שלם התלבטתי איך אני עושה את זה, כי הוא רגיש, מאוד.
ואז היה את הריב הדבילי הזה, והוא נפרד ממני.
בהתחלה, שמחתי, שמחתי שהוא זה שעשה את הצעד הזה, ולא אני.
אבל כאב לי שזה נגמר ככה, בצורה מגעילה ולא סגורה יפה.
וככל שעובר הזמן מאז הפרידה, אני מתחרטת.
אני פתאום לא מוצאת את הסיבות שבגללן רציתי להפרד ממנו.
ואלה שאני כן זוכרת, תמיד יהיה לי תירוץ למה זאת לא סיבה להפרד:
-כי אנחנו לא באותה רמה רוחנית, אני הייתי הדוסית שבקשר - אז מה?! בגלל זה צריך להפרד?! זה לא שאת דוסית מושלמת, ת'כלס- אין יותר מדי הבדל בינכם...
-הוא בכלל לא חשב בכיוון של חתונה, הוא מתכן אחרי הצבא, והוא עכשיו בישיבה גבוהה - כאילו שאת מוכנה לחתונה שנה אחרי השירות.
-הבדלים מנטליים בינך לבינו- את אשכנזיה, הוא ספרדי- וזה לא רק זה- זה בערך על הכל... הוא יותר "ערס", רעשן, קופצני, ואת ביישנית קטנה שנדחקת לפינה - אף אחד לא מושלם ואת הורדת אותו על שטויות!
-הריב הטיפשי האחרון, הוא התנהג כמו ילד, שהוא התרגז וזרק את הכל בצורה כל כך מכוערת - ולא, את פשוט התנהגת בבגרות...
אוף! מצד אחד אני מתחרטת על זה שנפרדנו, מצד שני אני בטוחה שלא נפרדתי ממנו רק בגלל הסיבות האלה, אבל אני פשוט לא מוצאת סיבה אחת שמספקת אותי.
אני לא יודעת מה לעשות!!!! בבקשה תעזרו לי 
!
המבינה תבין 
]