בס"ד בר"ה

אם הייתם יוצאים עם מישהו, והוא היה מושלם מבחינתכם, והכל היה סבבה...והוא נותן לכן את כל כולו, ובאמת אוהב אתכן..

אבל הייתן יודעות, שהוא מדבר עם מישהי, לא בקטע של לדבר עם בנות, אלא.. נגיד שכנה או משהו כזה, שהם כמו אחים.. וגדלו ביחד והכל, והוא לא מסתיר את זה ממכן..

מה הייתן חושבות על זה??

האם מזג אויר סוער זו סיבה מספיק טובה בשביל לבטל דייט?

/News/News.aspx/234461

אני מכריז בזאת על תחרות בובות שלג.

כדי שזה יהיה קשור לפורום הדרישות הן שבובת השלג תהיה בצורת חתן ו/או כלה

הבובה היפה ביותר תזכה את בעליה בחופשת סקי בקרית ארבע

יאללה. תמונות.

(מועד אחרון להעלאת תמונות - יום ראשון 20:00)

תיזהרו לכם!

לא אמרתי שאני לא מרשה, אבל אני לא צריכה לגלות את זה לבד בשתיים ורבע בלילה!!!!!

חוצמזה ששאלתי אותו ואין לו מושג כמה זמן ייקח לאדמין לשנות כינוי ליואש.

מאז שהייתי כאן לאחרונה הישתנו כל האנשים !

אז נכנסו לכאן כוחות צעירים ורעננים או שזה אותם גברות רק בשינו אדרות ?

הנושא הזה העסיק והטריד אותי המון,והרגשתי צורך חשוב לברר לעצמי... וישבתי וחשבתי וכתבתי וזה מה שיצא.

אני יודע שיש אנשים שלא מתחברים לצורת החשיבה הזאת...מצטער.
(כמובן שזה נכתב מהצד שלי,כגבר,ולכן אני מתנצל מראש על הדימויים ועל הדוגמאות).

אני אקדים ואומר שאני יותר מאשמח להערות הארות ותיקונים כי ברור לי שכתיבתי ודעותיי אינם שלמות,ואפילו די רחוק משם...
והערה אחרונה -מאוד חשובה: זה לא נכתב כלפי אף אחת ספציפית! פשוט ראיתי שזה עולה הרבה בכל מיני סיטואציות והייתי חייב למצוא לעצמי תשובה...

יופי.
יופי חיצוני,כמה אנרגיה מושקעת בלהשיג אותו וכמה אנרגיה מושקעת בחיפוש אחריו...
למה? מה תועלת לגבר שאשתו נאה?

יופי חיצוני זאת תכונה.תכונה כמו רוגע,סבלנות ,חכמה ויראת שמים.  או במילים אחרות לזה שבחורה היא רגועה יש ערך מסויים,לזה שבחורה נדיבה יש ערך מסויים,לזה שלבחורה יש לב טוב יש ערך מסויים וגם לזה שבחורה יפה יש ערך מסויים.
לדעתי לערך ה'יופי' יש שני צדדים. צד ראשון בעיני עצמי,וצד שני בעיני אחרים.

נתחיל מהשני,בעיני אחרים.
אם למישהו יש אחות שהיא יפה חבל על הזמן(ושוב סליחה על הדוגמא),והוא מסתובב איתה ברחוב. מה גורם לו הרגשה נעימה בבטן(לפחות יותר ממי שאחותו לא כל כך..)? היא?ברור שלא.יופי של אחות לא מתורגם למשהו מוחשי (–מיני) ולכן זה לא. מה כן? אלא הגאווה , הגאווה שאנשים מסתכלים,ונתקעים במבט עליה , ולדעתו עובר להם בראש 'אם בחורה כל כך יפה יוצאת איתו כנראה שהוא באמת שווה את זה' (הם לא יודעים שהיא אחותו...)
באמת,אדם לא נהנה מיופי של אמא/ אחות/ גיסה (וטוב שכך...) למה?
אחות/אמא /גיסה אלו לא אנשים שבחרו בך,אלא הם אנשים שבמקרה הושתלו בסביבתך...
ולמה אם כך כן חשוב לאדם שבת זוגתו תהיה נאה?
נראה לי שהסיבה היא הערכה, לגבר חשוב שיעריכו אותו ושישדרו את זה. אם חבר של אותו אחד יראה אותו מסתובב בחברת חברתו היפה..הוא ישדר הערכה,הוא ישדר "פשש ...איזה בחורה תפסת... כנראה שאתה גבר גבר " ולבן זוגה של אותה אחת יתנפח החזה.

כלומר להרגשה הנעימה של מה אחרים יחשבו עלי/עלינו ובאיזה צורה הם יסתכלו עלי יש בהחלט משקל. וזה בעיקר רלוונטי ליד אנשים שרוצים 'להוכיח' להם שאתה שווה...חברים,אח גדול ועוד.
ולכן אם אותה אחת שנראית רק 'בסדר' תשדר לגבר שלה הערכה שכזאת,ומערכת היחסים בינם אכן תהיה אחת בריאה,הוא לא יצטרך לחפש את אותה הערכה במקום אחר.

ונחזור לראשון,בעיני עצמי.
כל גבר יודע שנחמד ונעים לשהות בחברת בחורה שנראית טוב. זה מעורר חלקים חיובים בנפש וגורם לאיזשהי הנאה, ויעידו הפרסומות.
ליופי,כמו לכל דבר טוב,כשהוא מושג ומצוי מתרגלים אליו. אחרי סך זמן הוא הופך להיות ברור מאליו וקצת מפסיקים לשים אליו לב. קצת כמו כל דבר שרודפים אחריו ובסוף מסיגים אותו.
אני אתן דוגמא:הבית שלי. הבית שלי בעיני וגם בעיני אחרים מאוד יפה(ד"ש לאמא). ולמרות זאת כמה פעמים אני נהנה מהיופי שלו באופן ישיר? מה שאני כן נהנה ממנו זה מהרגשת השלווה שהוא משרה,מהנחת... וגם ממחמאות של אנשים (צד שני).
וכן נוף יפה,חוץ מהמחמאות...
ננסה לעשות הקבלה בין המשל לנמשל: בית->אישה,
                                                       יופי חיצוני->יופי חיצוני,
                                                       שלווה ונחת->הרגשה טובה שלי ואושר,
                                                      מחמאות של אחרים,אגו->מחמאות של אחרים,אגו.
נשאר לברר את הנקודה  "הרגשה טובה שלי ואושר",לברר איך משיגים את זה ובאיזו תדירות.
ברגע שאני מצליח להשתחרר מהמקובעות המחשבתית ומהגדרת היופי הרגילה,ואני מצליח 'למצוא את החן'  אצל אותה אחת שנמצאת מולי – השגתי את המטרה! באותו רגע שאני אראה את החיוך המיוחד והמלא חן ואת העיניים המאירות שלה אני אתמלא ב "הרגשה טובה שלי,ואושר"!!!
ויותר מזה,בגלל שחיוך ועיניים הם לא נמצאים תדיר כמו יופי טבעי,ההתרגלות וההפיכה למובן מאליו תהיה הרבה יותר איטית אם בכלל! הרי אף אחד לא מחייך כל הזמן..וכל פעם מחדש שהיא תחייך זה יאיר ויעיר אותי ואת אהבתי אליה!
ולכן... כל אחד שרוצה לקבע קשר חייב לוודא שהוא מצליח להגיע לרגעים האלה ושהם אכן ממלאים אותו.
ברחוב קוראים לזה,לדעתי, 'מציאת חן'.
ואם את זה יש אפשר להמשיך בשמחה !
ואני אוסיף גם שלדעתי,אם מישהו אכן מצליח להסתכל בצורה כזאת על בחורה ,בהכרח הקשר בינהם יפרח והיא תלך ותעשה בעיניו יותר ויותר יפה גם במונחים חיצונים מקובלים.
ואגב,אני משער שזה גם יתן לה הרבה יותר חשק להשקיע בעצמה...
-איתי-

רק שיניתי את דעתי.

או יותר נכון- דעתי שונתה לה מעצמה...

ולא חסר לי כלום!

יש שם כל מה שחיפשתי,

מה שלא חיפשתי, וגם מה שלא ידעתי שאני צריכה לחפש...

ואין שום דבר מיותר!

רק מה שאני צריכה ואצטרך.

ופתאום הכל מתאים.

הפסקתי לחשוב מה יתאים לי, אם יתאים לי.

ומה לעשות אם לא יסתדר.

בנות: אין בחורים מושלמים!!

          * בנים: אין בחורות מושלמות!!

אף רווק לא מושלם!  

בלי החצי השני, אתם רק חצי, =לא מושלמים!

ובכן, צאו מתוך ידיעה ברורה שהולכים לחפש השלמה, לא שלמות.

ושגם אם אתם לא שלמים עם עצמכם- חצי ועוד חצי יוצרים שלם!

(כן, כן, רווק/ה מושלם/ת: את/ה רק חצי!!)

גם כן, להשוויץ בתובנות של מסודרים... 

אבל מי יעשה את זה אם לא אנחנו??

* טוב, גמני לא חשבתי להבין את זה קודם...

פורים בפתח ואנחנו במתח השתייה מוכנה?

ולא לשכו, משו מהמם שלמדתי השבוע- איך לא לשכוח את עמלק

לעולם קוראים פרשת "זכור" בשבת שלפני פורים.

"זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים"...

אמרו רז''ל: "זכור בפה ואל תשכח בלב".

שש 'זכירות' אנו אומרים כל יום אחרי תפילת שחרית,

אך רק על זכירת מעשה עמלק תיקנו חז"ל לקרוא קריאה מיוחדת בתורה.

נשאלת השאלה, מדוע זכתה מצות זכירת מעשה עמלק להתייחסות מיוחדת?

פשיטא שיש לזכור את יציאת מצרים ומעמד הר סיני היסוד לכל התורה והמצוות;

שיש לזכור לקדש את השבת השקולה כנגד כל המצוות;

להיזכר במעשה העגל, המקור לכל החטאים, כדי שנישמר מן החטא.

לזכור מה קרה למרים כדי שנתגבר באהבת ישראל ולא נדבר לשון הרע,

אך למה זכירת מעשה עמלק זכתה לתשומת לב מיוחדת ונקבעה בשבת,

הנקראת על שמה – "שבת זכור"?...

אמנם ברור שצריך לזכור את הניסים במלחמה עם עמלק ולהודות לה' עליהם,

אבל מה העניין לזכור מה שעשו אויבי ישראל, אויבי ה'?

והרי בימינו אין ביכולתנו באמת לנקום נקמת עמלק ולהילחם בהם.

עדיין לא הגענו למצב שכל ישראל על אדמתם ("בהניח ה' לך מכל אויביך"),

וגם יש קושי לאתר את עמלק, מאחר שסנחריב בלבל כל האומות ועירבם זה בזה.

אז למה יש קריאה מיוחדת למצוה שאין באפשרותנו לקיימה?...

העניין הוא שעלינו לזכור שהמלחמה עם עמלק לא נסתיימה ברפידים,

הזיכרון של מלחמת עמלק, אינו זיכרון של אירוע חד פעמי.

המלחמה בעמלק נמשכת דורי דורות ("מלחמה לה' בעמלק מדור דור"),

התורה אינה מדברת רק על האויבים מבחוץ אלא על "הגוי אשר בקרבך".

"עמלק" אינו רק עם כפשוטו, אלא קליפה פסולה בתכלית שאין לה תקנה.

"קליפת עמלק" היא בעיקר תכונה נפשית שלילית ושבירתה היא תקנתה.

בכל יהודי יש "עמלק" המסתתר בקרבו, עמו הוא אמור להילחם.

"ראשית גויים עמלק" –

אם גויים הם שבע האומות שכנגד שבע מדות רעות,

ה"לעומת זה" של שבע מדות של קדושה.

הרי ש"עמלק" הוא הראשית והסיבה לשבע המידות של ה"לעומת זה".

עיקר העבודה בעולם הזה היא כיבוש ארץ שבעת העמים -

בירור שבע המידות של ה"לעומת זה" והפיכתן למידות של קדושה.

ועם זאת יש לנו עבודה להילחם בעמלק עד היכן שידינו מגעת.

עבודתנו תושלם לעתיד לבוא כאשר ה' יבוא לעזרתנו וימחה את זכר עמלק כליל.

"עמלק" (מלשון "ומלק את ראשו ממול ערפו") מפריד את הראש מן הגוף,

ואינו מניח למוחין להתפשט ולהמשיך למידות.

כשיהודי בא לעשות עבודתו בקודש בא עמלק ומפריע לו בעבודה,

וגורם שהעבודה תהיה חיצונית ומבחינת אחוריים - "ממול ערפו".

זה טיבו של 'עמלק' הנמצא בנפשנו שנוהג לקרר ולצנן כל דבר,

("אשר קרך בדרך" - "קרך" מלשון קרירות).

כשיהודי שומע עניין של קדושה, מתחמם, מתלהב ורוצה להתחיל לפעול,

בא ה'עמלק' החבוי בנפשו ולוחש לו: מה אתה מתלהב כל כך? היה רגוע!

מה אתה עושה עניין גדול מדבר קטן?...

על ידי כך מחדיר באדם ספקות באמונה גם בדברים ברורים והגיוניים,

ומצליח לצנן את היהודי בעבודת ה' עד שאינו עובד את ה' כראוי,

ולא בכדי 'עמלק' הוא בגימטריא - 'ספק'.

הקב"ה התגלה לעמו בפנימיות – "פנים בפנים דבר ה' עמכם",

לכן עבודת ה' צריכה להיות עבודה פנימית.

כשהעבודה נעשית בפנימיות המוחין...

אז המידות נמשכות ממילא אחרי המוחין.

לעומת זאת, כאשר העבודה היא מבחינת חיצוניות ואחוריים,

וחיצוניות המוחין נמשכת ללב דרך מיצר הגרון ("אחרי הוי' אלוקיכם תלכו");

בא עמלק ונלחם שלא תהיה המשכת המוחין במידות.

אמנם אפשר שתחילת העבודה תהיה בבחינת אחוריים,

אך בתנאי שתביא לבחינת הפנימיות,

צריך להתקדם מבחינת "אחרי ה' אלוקיכם תלכו" ולעלות לבחינת "ובו תדבקון";

אולם "עמלק" בא וגורם לא רק שלא נגיע לבחינת פנימיות,

אלא שלא תהיה אצלנו אפילו התעוררות חיצונית.

ברוב רשעותו ניצל עמלק במלחמתו בישראל את ההזדמנות,

שעם ישראל בדרך (בצאתו ממצרים) עדיין עייף (משעבוד מצרים) ויגע (מטורח הדרך),

טרם התגלתה לפני עם ישראל השכינה במעמד הר סיני פנים בפנים.

כך דרכה של קליפת עמלק שכל פעם שעדיין היהודי בדרך,

היינו, כשעדיין לא הגיע לבחינת פנים בפנים,

קליפת עמלק מקררת אותו שלא יגיע לבחינת פנים ואף לא להתעוררות חיצונית.

עיקר עניינו של עמלק הוא להתנגד לכל הופעה אלוקית ("ראשית גויים עמלק").

עמלק שיודע את ריבונו מתכוון למרוד בו ומתאמץ לכסות ולהסתיר את התגלות ה' בעולם.

כוחו של עמלק הוא ביכולתו לגרום לשכחה, הוא מנסה להשכיח מאתנו את האמת.

הוא מנסה להשכיח מאתנו את נפלאות ה' העצומות,

שעשה לנו ה' בצאתנו ממצרים ובנצחוננו במלחמתנו בעמלק,

"ראשית גויים עמלק " מעונין להשכיח מאתנו את הראשית האמיתית,

את ה"אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלקים".

לכן התיקון ל"קליפת עמלק" הוא דוקא הזכירה - "זכור את אשר עשה לך עמלק".

חשוב לזכור כל הזמן ש"עמלק" החבוי בתוכנו הוא אויב חזק האורב לנו כל הזמן,

דוקא על ידי הגברת הזיכרון נצליח למחותו.

על ידי שנציב לפנינו את המטרה לקיים את הציווי:

"זכור את אשר עשה לך עמלק... לא תשכח!"

זיכרון הוא עניין פנימי הקשור בנפשו של אדם,

והראיה, שכשיש דבר הנוגע לאדם בפנימיות ולא רק בחיצוניות הוא זוכר אותו,

ואילו דבר שאינו נוגע כל כך לאדם הוא מתייחס אליו באופן חיצוני וקר – "אשר קרך".

על כן העצה להינצל מקליפת עמלק היא קיום מצות הזיכרון המונעת מעמלק להפריע לנו.

עלינו לעמוד דרוכים ובכל פעם שעמלק קם למלחמה נגדנו בפיתוייו,

נתעורר בתוקף רב להתמודד עמו ולהשתיק אותו מיד,

עד שנתגבר עליו ונחסל את השפעתו הרעה עלינו לחלוטין.

ואכן עיקר המסר מזכירת מעשה עמלק הוא,

שעבודת ה' צריכה להיות פנים בפנים ולא בבחינת חיצוניות ואחוריים.

העבודה צריכה להיות בכוחות הפרטיים דוקא:

בלב (רגש) ובפה (מעשה) ובמוחין (התבוננות),

ובהתבוננות פרטית דוקא שעל ידה מגיעים לבחינת הפנימיות.

עלינו לזכור ש"הנה ה' ניצב עליו" - על כל אחד ואחד מאתנו בכל עת.

הקב"ה רואה אותנו ושומע אותנו ובוחן כליות ולב.

עלינו להשתדל לקיים: "כל מעשיך יהיו לשם שמים" ו"בכל דרכיך דעהו",

ולקיים: "שויתי ה' לנגדי תמיד", כשהן ולאו שוין תמיד.

גם כאשר ה' מוכיח אותנו ומייסר אותנו באהבתו אלינו,

צריכים אנו לקבל תוכחתו באהבה בבחינת "ישר יחזו פנימו".

וכמבואר באגרת הקודש (פ"ד), עבודת המוחין אינה מספיקה,

צריך עבודה שבלב, עד לקיום: "ממעמקים קראתיך ה'".

ואף בלב לא די בחיצוניות הלב.

לא די בהתלהבות הנובעת מהבינה והדעת בגדולת ה' א"ס ב"ה,

גם אם בהתבוננות כזו בגדולת ה' אפשר להגיע לאהבה עזה כרשפי אש.

צריך את פנימיות הלב, את הנקודה שבפנימיות הלב ועומקא דליבא,

הנקודה שלמעלה מהדעת והתבונה עד שנחוש שכל חיותנו תלויה בזה.

ואם בענייני העולם - לפעמים יש ענין גדול מאד,

שכל חיות האדם תלוי בו ונוגע עד נקודת פנימיות לבבו,

עד שלפעמים גורם לאדם לעשות מעשים ולדבר דברים שלא בדעת כלל;

על אחת כמה וכמה שבענייני שמיא בעבודת ה' שבלב צריך לנהוג למעלה מטעם ודעת.

שהרי הנקודה הפנימית שבלב היא למעלה מהדעת שהתפשטה והתלבשה במדות,

והיא הארה מהחכמה עליונה שלמעלה מהבינה והדעת,

ובה מלובש וגנוז אור ה' ממש כמו שכתוב: "ה' בחכמה"...

והיא בחינת ניצוץ אלקות שבכל נפש מישראל.

כדי לזכות להגיע למדרגה זו בעבודה שבלב באופן פנימי מעומק הלב,

יש לחלץ את בחינת ניצוץ אלקות שבנפש האלקית מהגלות והשביה בענייני העולם הזה,

לאחר שהלביש את בחינת פנימית נקודת לבבו בזה לעומת זה,

היינו, בלבושים צואים של ענייני העולם הזה;

עד שענייני העולם הזה מכסים את הלב כערלה המכסה על הברית,

שלכן נצטוינו: "ומלתם את ערלת לבבכם".

וכמו שבמילה יש שתי בחינות: מילה ופריעה שהן ערלה גסה וקליפה דקה,

כך בערלת הלב יש תאוות גסות ודקות, מילה ופריעה, "ומל ולא פרע כאלו לא מל".

כי כל זמן שנקודת הלב הפנימית עדיין מכוסה אפילו בלבוש שק דק,

עדיין הלב בגלות ובשבי.

ואמנם חובה עלינו לקיים מצות מילה: "ומלתם את ערלת לבבכם",

אולם הפריעה, היא הסרת הקליפה הדקה, קשה על האדם,

ורק בביאת המשיח נזכה לעזרה משמים - "ומל ה' אלקיך את לבבך"...

אז נזכה לקיים מצות "לאהבה את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך",

כי נדע ונרגיש בבירור, כי רק ה' הוא "כל חייך" ממש,

ונוכל לאהוב את ה' מעומקא דלבא מנקודת הלב הפנימית ממש שלמעלה מבחינת הדעת.

ואכן "משיח בא בהיסח הדעת" -

על ידי גילוי הנקודה הפנימית שבלבות כל ישראל שלמעלה מן הדעת נזכה לגאולה.

אז תצא השכינה הכללית מהגלות והשביה לעד ולעולמי עולמים,

יחד עם כל נשמות ישראל הן הניצוצות הפרטיים שלה.

זוהי תהיה המתנה שהיא נתונה ומובטחת לנו מאת ה' מן השמים,

זוהי המתנה לה אנו מצפים ואותה נקבל מהארת בחינת פנים העליונים בקרוב ממש.

(על פי מאמר הרבי ש"פ תצוה, פ' זכור, י''ג אדר ה'תש"מ)

בסיעתא דשמייא!

שלום, חבר'ס!
יש פה ממש ד"ת שיא הקצר על הפרשה.
ממש משהו קטן לשבת, ששווה לקרוא.
אז יאללה, בואו נשקיע את הדקה וחצי הזאת בשביל הנשמה.. 

----

מכירים את זה שיש משהו שבא לכם לעשות,
והוא לא עבירה או משהו -
אבל עדיין אתם יודעים ש.. וואלה, זה לא מתאים. זה לא בדיוק רצון ה'?!..
נגיד בא לי לרדת עכשיו על איזה שווארמה בלאפה, עם כל הטחינה ככה מלמעלה, ו.. מממ 
א-ב-ל - אני יודעת שאני לא באמת רעבה עכשיו, וחבל לאכול סתם מתוך תאווה.
או שנגיד בא לי לראות איזה סרט נחמד וצנוע, סתם כדי להעביר ת'זמן -
אבל אני יודעת שתכל'ס זה בזבוז זמן, ואני יכולה לעשות בזמן הפנוי הזה כ"כ הרבה דברים טובים. לא חבל?

קיצור, אם מתישהו הרגשתם ככה - הגעתם לשרשור הנכון. 
תקראו את הד"ת, ואני מקווה שזה יעזור לכם קצת בנושא.. 

למה בעצם יש 2 מזבחות במשכן?
ולמה בכלל יש את מזבח הקטורת?
כאילו מה? ה' רומז לנו להיות היפים ולהתחיל לעשן סמים? 

בעצם כשאנחנו חוטאים - אנחנו פוגעים גם בגוף שלנו, שבתכל'ס ביצע את העבירה,
אבל גם בנשמה שלנו, שמתנתקת מאבאל'ה שבשמים, מאיפה שהיא הגיעה אלינו, בגלל שחטאנו.

המזבח החיצוני (מזבח העולה) מכפר על החטאים שעשינו ממש בגוף -
יענו, מחליפים בין הגוף שלנו, לבין הבהמה -
ובמקום שישחטו אותנו, שוחטים את הבהמה, והיא מכפרת עלינו.
אבל המזבח הפנימי (מזבח הקטורת) מכפר על הנשמה שלנו, שגם לה קורה משהו בגלל החטא.
לכן - אנחנו צריכים את 2 המזבחות.

אבל למה מזבח הקטורת כ"כ חשוב?
ולמה בכלל יש שם קטורת?

אם אני עכשיו אחטא - אני אדע שאני עושה משהו לא בסדר.
אבל יש דברים שלא ממש אסורים במפורש מהתורה, אבל הם לא ל'רוח התורה'.
ז'תומרת שמי שרוצה להתקרב לה' באמת - זה לא מתאים לו לעשות את הדברים האלה.
כמו שלדוגמא, אני לא יכולה לדמיין את הרב אליהו זצ"ל אוכל בתאווה, או צועק על מישהו.
אבל כשאני עושה את הדברים האלה - אני לא תמיד מרגישה לא בסדר, כי בתכל'ס אני לא עוברת על עבירה ממש מהתורה.
אבל עדיין הדברים האלה פוגעים במהות שלנו, בנשמה שלנו.
הם מרחיקים אותנו מאבאל'ה שבשמים.

בדיוק בשביל זה נועד מזבח הקטורת -
בשביל לנקות את הנשמה שלנו.
כמו שהעשן של הקטורת הוא ממש דבר דק ועדין,
ככה גם ההבדל בין מה שהוא רצון ה', לבין מה שלא רצון ה' -
הוא שיא הדק.
לפעמים ממש קשה לראות אותו, אבל בכל זאת - הוא פוגע בנשמה שלנו.

לכן, אם אנחנו באמת רוצים שהנשמה שלנו תהיה נקייה -
אנחנו צריכים ללכת גם ברוח התורה.
לעבוד את ה' באמת, זה אומר לא רק לעשות מצוות ולא לעשות עבירות,
אלא ממש בכל תחום בחיים שלנו - לזכור את ה'.
לחשוב אם מה שאנחנו עושים עכשיו מקדם אותנו, או מרחיק אותנו מהתכלית,
מאבאל'ה שבשמים.

קראתם עד לפה?
אשמח ממש שתקפיצו את השרשור.
תודה, צדיקים!

שנזכה, בעז"ה.
שבת שלום ומבורכת לכל עמ"י!

בס"ד

דבר תורה לפרשת תצווה

מבוסס על מה שתשיב הפרשה של הרב זאב קרוב

בפרשה הקודמת כתוב על המשכן וכליו כמו הארון, המנורה והמזבח. בפרשה שלנו אנו נכנסים פנימה לתוך המקדש ולומדים על בגדי הכוהנים. כמעט בכל הפרשה מתואר ומפורט איך בגדי הכוהנים נעשו. במסכת סנהדרין (פג נאמר ש“ בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם, אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם והוו להו זרים”. יש לשאול למה בגדים כה חשובים כך שכהן העובד במקדש בלי בגדי הכהנה חייב מיתה, הרי מפורסמת האמירה שהכובע לא קובע והמעיל לא מועיל.

כדי להבין מה זה בגד צריכים לחזור אחורה, עד הופעתו של הבגד הראשון באנושות. אחרי שאדם וחווה חטאו, הם גילו "כי ערומים הם" (בראשית ג,ז) וכיסו את ערוותם עם עלה תאנה. מטרתו של הבגד כאן היא מטעמי צניעות. הבגד השני שהופיע באנושות הוא מתנה מאת ה’: לפני שהוא גירש את אדם וחווה מגן עדן הוא נתן להם כתונת עור: “ויעש ה’ אלוקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם” (שם, כא). כאן ייעודו של הבגד הוא אחר: הוא לבוש לפנימיות, לרוחניות של האדם. חטאו של אדם הראשון גרם לפער בין הפנימיות לחיצוניות של האדם, ולכן על הפסוק הזה דורש ר’ מאיר שכתונת אור (עם א’) נאמר, זה בא להראות שתפקידו של האדם להקרין חוצה מה שיש בתוכו, ולהזכירו במהותו (להקרין).

הבגד הוא ביטוי של הפנימיות של האדם. כל מה שהאדם עובר בחיים, הן לטובה והן לרעה ישפיעו על אופן הלבוש שלו. רואים מכאן שהאדם עושה את הבגד. אבל זה גם נכון שהבגד עושה את האדם: בעל ספר החינוך אומר ש"אחרי הפעולות יימשכו הלבבות". לבגד יש גם תפקיד להרשים, להשפיע על האדם. לדוגמא, הרבה רבנים ממליצים לבני ישיבות שחוזרים בתשובה להוציא את הציצית חוצה, להזכיר שהם בני תורה כשהם נמצאים מחוץ לישיבה. כהן שנכנס לעבוד בבית המקדש אינו בן אדם פרטי, אלא השליח של כל הציבור, והבגד בא להזכירו את תפקידו ואחריותו. הוא לא נכנס למקדש להנאת עצמו או לגודל עמדתו אל הוא נושא את עול הציבור, ובא לכפר על עם ישראל.

עם זאת, כהן הדיוט לא יכול להתלבש כמו כהן גדול. אסור שהלבוש ייקח חשיבות רבה מידי, כי זה לתת יותר מידי חשיבות לחיצוניות על חשבון הפנימיות של האדם. במסכת שבת (קמא.) מסביר רבי אסי כי בבל היו ת"ח מתקשטים בבגדים נאים באופן מיוחד, כי הם לא היו בני תורה אמיתיים. הגלות פגמה בעולם הפנימי שלהם, ולבושם לא היה ברמה של תורתם. לכל אחד יכול להתלבש כמו רב גדול. אתיות של בגד הן ב’, ג’ וד’. כשבן אדם לובש מה שראוי לו, אז נמצא הא’ (של אדם), מחובר כסדר לשאר האתיות (א’, ב’, ג’ וד’). כשהבגד לא מתאים, אז ישנו רק בגד, מלשון בגידה. הוא בעצן בוגד במהות האמתית שלו.

שנזכה תמיד להקרין את הפנימיות שלנו ולהתקדם בעבדת ה’ אמתית,

שבת שלום!  

במזג אוויר סוער בתי קפה  ריקים מהרגיל או דווקא מלאים יותר?

כ"כ לא אוהבת, אבל נראה  שאין ברירה (או שיש?)...

נראלי צריך להמציא איזה קונספט לדוסים- פארקים מקורים ומחוממים לימי החורף, עם ספספלים, קצת דשא, אוויר של לילה וחושך!!

כ"א לוקח כמה פרקים שיכול להשתדל להתחייב לומר.

אפשר לומר מהיום ועד מוצ"ש.


יישר-כח! תזכו למצוות!

שב"ש.

אולי בהמשך לפעם הקודמת....אני מרגיש קצת התקדמות מאז המשבר

אבל זה פשוט לא נותן מנוח 

ההרגשה של כל מה שנבנה ...פשוט קורסת...והדבר שהכי כואב לי זה הלימוד 

והאמונה....

מאיפה שואבים כוחות..? ועכשיו זה הזמן ...אבל איך?

לילה טוב

למי יש את המספר של השדכן של מדרשת...רמת חן ?

(בא כתגובה לשרשור השבועי למי יש את המספר של השדכנית של ישיבת רמת גן)

המדרשה של "צביה בת ים".

אשמח אם מישהו מכיר מידע\אנשים משם ויוכל לעזור לי.