ואוו מזמן שלא היינו פה..
באנו לעדכן שיש עוד יורשת לפורום ב"ה בת חודש וחצי..וגם להביא לכם ממתק לשבת 
שבע"ה תזכו כולכן להקים בית קדוש בישראל כול אחד בעיתו ובזמנו בקלות ובשמחה!
לפני שנים רבות סיפר לי מישהו שבתחנה המרכזית שבעירו ישנו קבצן ובכל פעם שהוא עובר על יד הקבצן הוא קונה לו מנה פלאפל למען יאכל וישבע. פעם אחת ארע שלא היה לו מספיק כסף ולכן הוא "רק" שם לו כמה שקלים בכוס. לפני שנמשיך בסיפור שסיפר הצדיק הזה נכנס לרגע לראשו של הקבצן - יום שישי היום, חום כבד ברחוב, וכל שקל שנופל לכוסו מעורר במלוא העוצמה את הדילמה הלא אנושית שבה הוא מצוי - מצד אחד ניצבים הצמא המתגבר והרעב המייסר שאינם עוזבים אותו לרגע ומעודדדים אותו לקום ולקנות לו משהו לאכול. ומן הצד השני הידיעה כי עדיין לא אסף מספיק מטבעות כדי לקנות חלות ויין לשבת, ואם יקנה אוכל לעצמו מי יודע איך תראה השבת של בני ביתו.
לפתע, מתוך הרעב, הצמא, הקשיים, הלבטים, וחיבוטי הנפש שבהם הוא שרוי הוא מרים את ראשו, ושמחה מציפה את ליבו מרחוק הוא רואה אדם מוכר, אדם שיפתור את הדילמה- אדם שיקנה לו מנה פלאפל!
עכשיו נחזור לסיפורו של ידידי. הנחתי בכוסו את המטבעות האחרונים שנותרו בכיסי, אמנם לא פלאפל אבל לפחות משהו! לתומי חשבתי שהוא יודה לי כהרגלו, אבל לא תאמין מה קרה! הוא נעמד, עצבני כולו, והחל לבזות אותי ולצעוק עלי לעיני כולם! נדהמתי, לרגע לא ידעתי מה לעשות, אבל מיד אח"כ פשוט ברחתי מהמקום. אני לא חושב שאי פעם אביא משהו לכפוי הטובה הזה!
אתם, שמכירים גם את נקודת המבט של הקבצן תענו לי על השאלה הנדרשת: מי מהם צדק? (ובאמת אשמח לשמוע דעות בתגובות)
לדעתי, ישנם שתי תשובות נכונות לשאלה. הראשונה היא ששניהם צודקים. והשניה היא ששניהם טועים.
לפני ההסבר - ההערה חשובה!
המקרה הזה הוא כמובן רק דוגמא. הוא דוגמא לכל אותם המצבים שבהם מישהו מעצבן אותי, מאכזב אותי, פוגע בי, עוקף אותי ברמזור או כל דבר אחר. בעצם, הוא דוגמא לכל הפעמים שאי פעם התעצבנתי על מישהו בלי לחשוב פעמיים.
אז מי צודק?
שניהם. כי באמת אפשר להבין את עומק האכזבה של אותו קבצן ואת סערת הרגשות שהוא נכנס אליהם. ולכן אני גם יכול להבין את התגובה הכועסת וחסרת השליטה שלו. ובאותה מידה אני יכול גם להבין את התורם שנפגע עד עימקי נשמתו מחוסר הכרת התודה שלו.
אבל גם שניהם טועים! כי אמנם את שניהם אני יכול להבין - אבל אני לא יכול לקבל! אני, או בעצם אנחנו - עם ישראל - שואפים לקיים עולם במלכות שדי, לייצר חברה מתוקנת שחיה ופועלת ונושמת על פי אמות מידה של מוסר נכון, אמיתי. מוסר אלוקי.
העוצמה של הרצון הזה שפועם בתוכנו וקורא לנו לעשות טוב, יכולה וצריכה לגבור על כל ארוע שהוא שקורא לנהוג להיפך - להרע, להזיק, לכעוס ולנקום.
וכך גם נוהג יעקב. במשך 20 שנה לבן מרמה אותו בכל דרך אפשרית. עשרות פעמים הם חותמים הסכמים ולבן מתחרט ורוצה הסכם חדש. מבטיח ליעקב שכר מסויים ולא נותן. ועוד רמאויות שונות ומשונות.
יעקב שרוצה לדאוג לביתו, רוצה קצת כסף משלו, מצליח תמיד למצוא את הדרך לצאת מהרמאות האחרונה של לבן חזק יותר. לבן משתגע ומנסה שוב ושוב. ושוב. אבל למרות הכל יעקב מצליח להישאר שלם כמו שהתורה מעידה עליו. הוא מצליח להישאר צדיק תמים כמו שהוא מעיד על עצמו "עם לבן גרתי" - ומבאר רש"י - ותריג מצוות שמרתי. לרגע לא שכחתי ולרגע לא הפסקתי לעשות את רצון ה'! לעשות רק דברים שה' יאהב!
לבן רמאי ברמה כזאת שזה הופך להיות השם שלו 'לבן הארמי' - 'לבן הרמאי'. יעקב מצליח לחיות איתו שנים ארוכות ולא ללמוד ממעשיו בכלל עד שנקרא שמו 'איש תם' איש אמת.
יעקב - וגם אנו כבניו - יודע שכל הדברים שבעולם לא יגרמו לו לזוז ולעשות הפוך מרצון ה'! את כל מעשינו אנו עושים על פי רצון ה' ותורתו ולא על פי "הוא עשה לי" ו"זה מגיע לו".
לאחר כל זה, מתעוררת שאלה גדולה על זה שאמרנו שהקבצן והתורם גם צודקים- הרי הם ודאי לא עשו כרצון ה', הם ודאי סטו מן הדרך שבה מקיימים עולם במלכות שד"י. זה בכך שיצא כך מכליו וצעק ובייש. וזה בכך שהפסיק לתרום ובכך שהשיב לו כגמולו.
אלא שכבר אמרנו שאפשר להבין אותם אבל לא לקבל את זה! ולהבין הכונה ללמד עליו זכות. הוא אמנם פגע בי אבל ודאי יש לו את נסיבות מקילות, גם אם אני לא יודע מה הם.
שבת שלום!
)
