קראתי את המאמר שלך ועד עתה ידי רועדת. נפלאה שכמותך, כל אחד יכול לפעמים להתבלבל.

גם אני מדי יום נזכרת בשיער שלי, לשעבר. איך הוא היה ארוך וגולש. התהדרתי בו, כנערה. לא פעם שאלתי את עצמי האם ראוי וכיצד. אני נזכרת בחיוך רחב בשאלות הילדותיות שלי, שהיו מאוד חשובות להתפתחות הרוחנית-אמונית שלי; למה רק הגברים עושים את זה ואת זה, וכולנו יכולות להיות הבנות של רש"י.. כמובן שלאחר מרד הנעורים אף אני השתייכתי לזרם ההתחרדות בתנועות הנוער.

כה מצחיק, הדרך בה העולם מסתובב. מגיע אדם עם חזון, מציגו לעיני כל ופתאום כל אלו שהיו אנשי החזון מוצאים את עצמם כלא רלוונטים, כאילו הם ידיעה חדשותית מרעישה של יום חמישי בערב. אפילו שורה הם לא יקבלו בעיתון של יום ראשון.

אז כיצד נתקומם? נגיד שהם משוגעים, נטען לאי-שפיות. שלהם כמובן. "הפלג החרדי בציונות הדתית", חרד"לי משהו. אם יש מישהו שמחפש קיצורי דרך וראשי תיבות וכינויים שונים, אנחנו נקבל אותו באהבה, אבל שיכריז על עצמו שהוא זה שנמצא כרגע במצב של מקף, של ביניים. גם דתי וגם לאומי. וגם עושה קידוש וגם אנין טעם, כזה שהולך לקאמרי אחת לחודש ואחר כך אוכל במסעדה כשרה לחלוטין, וגם בשבת היא עובדת. וגם.

ובאשר לכיסוי הראש.

מרים הנביאה קוראת לי מתוך פרשת השבוע, מזכירה לי מהי נשיות, דורשת ממני להכיל ולהרגיש. מזכירה לי שאני לא מחויבת בהרבה מצוות, אבל שבדיוק כמו הגבר אני מחויבת לברך 100 ברכות ביום. כמה רחב הוא המקום שיש לי להרגיש וליצור ולחפש בתור אישה, כמה זכויות יש לי- להתקדש בטבעת, לקבל בגדים ותכשיטים לכבוד הרגלים, ובזמן שהגברים מעמידים מניינים בבוקרו של שבת, אני חפצה לישון, בכדי שאוכל להיות רעיה טובה ושמחה.

גם אני עסוקה רבות בסוגיית כיסוי הראש. מבקשת לדעת מהיכן ההיתר המוכר של "שתי אצבעות". מחפשת וחוקרת מערב יום חתונתי ועד היום, בין ראשונים ואחרונים, בין מקלים ומחמירים, מה ההלכה תובעת ממני? כי היא לא תובעת הרבה, אבל כשהיא תובעת, אני רוצה להיות קשובה. בדיוק כפי שהיא תובעת ממני להיות קשובה לגופי ולרגשותיי הדינאמיים.

באשר לקריאתך הדלה לגבי מערכת החינוך, איני רואה צורך להתייחס מעבר למילים ספורות- צאו וראו את ביה"ס הממלכתיים דתיים. מורה ללא כיסוי ראש שצועקת על תלמידיה בכדי ללמד אותם שיעור בתנ"ך, דינה להעלם בשביל שסימנה הציונות החילונית. ואידך זיל גמור.