במקום רחוק, בקרחת של יער עבות, עמד לו בית קטן מעץ, בבית חיו יחד- זקנה, אישה וילדה, הן לא היו קרובות משפחה, אבל הילדה קראה לאישה אמא ולזקנה סבתא, והאישה קראה לזקנה אמא ולילדה ביתי, והבזקנה קראה להן ביתי ונכדתי.
רוב שעות היום היתה הזקנה יושבת ביסא עץ חורק ומתנדנד, סורגת ומעלה זכרונות, ומעירה לאישה ולילדה הערות מנסיונה הרב. ובעיקר מקטרת על מר גורלה, זקנותה וסבלותיה.
האישה לעומתה כל היום היתה עסוקה, מבשלת, מנקה, מטפחת את בית העץ הקטן... מתכננת כל יום את סדר יומה העמוס לעיפה ושמחה בחלקה, לא ענין אותה דבר מעבר למטפחתה...
והילדה היתה יוצאת החוצה ליער רצה ומשתובבת בין העצים, משחקת בעלים, שרה להם ומספרת סיפורים, היתה מתבוננת שעות ארוכות בחיות היער, לומדת הליכותיהן, מתפעלת מהיופי שסביבה...
ונדמה היה שכך המצב ישאר עדי עד,בלי שינוי, בית קטן בקרחת יער רחוק. זקנה, אשה וילדה.
אך יום אחד הכל השתנה, התפקידים כמו התהפכו, הבית כבר לא היה קן חמים ושליו... כאילו קפיץ צמח תחתיו, וכנפיים לקירותיו, וללא יסודותיו החזקים, לא היה מחזיק מעמד...
כל זה היה ביום בהיר באמצע השבוע, הזקנה התנדנדה בכיסאה ונאחה חרישית על כאבי הרגליים הצבות שלה, עיניה ניתלו בחלון ביאושה-
האישה בדיוק סיימה לשטוף את כל הבית ולצחצחו, והיא פתחה את הדלת כדי להוציא דרכה את המים עם המגב-
הילדה כהרגלה שיחקה בסביבות הבית, היא בדיוק ניסתה לטפס על עץ גבוה, ונתלתה בזרועותיה על אחד הענפים התחתונים-
על השביל הצר שמול הבית, כמו היה זה מקומו משכבר ימים, עבר איש. הלך במהירות, חייך אל הילדה המשתוממת מעל בדי העץ, ונבלע השנית ביער הצפוף, נעלם כלא היה.
האישה והזקנה הביטו באיש בתדהמה "מעולם לא היה לי בן" אמרה הזקנה בגעגועים. "מעולם לא נישאתי לאיש" לחשה האישה. "הלוואי והיה לי אבא" חשבה הילדה, וקפצה מהעץ, ורצה אל הבית "מה זה היה?" דרשה לדעת, הזקנה התרוממה מכיסאה "זהו גבר" אמרה, ובחכמתה רבת השנים הוסיפה "בן שצריך לדאוג לצרכיו, להכין לו אוכל, לפנקו, לדאוג לו, לאהבו..." והאישה הוסיפה "לעמוד לצידו ולחזקו כשצריך, לעודד אותו, לשמוח איתו, לבנות איתו, לאהוב איתו..." והילדה הביטה אל העיר ואמרה "ושהוא יגונן עלי, ישמור אותי, יחיך אלי, ידבר איתי, יאהב אותי..."
ומאז חייהן אינם חיים, וביתן אינו בית, כל היום מחכות שאותו האיש יעבור שוב, ויהיה להן לבן, לבעל ולאב... יושבות וחולמות... ומחכות