בס"ד
הזהרתי.
אבל זה שווה קריאה! באמת...(טוב לפחות אחרי שעוברים את החלק של השאלות..אבל היי חברה´ בלי לדלג...)
ובכן, שלום לכם ידידי. אני לא יודעת אם זה הורגש או לא, אבל יתכן שחלק מכם שמתם לב שבזמן האחרון צמאה נפשי להבין את עומק סודותיה של התפילה – דרכי השפעתה, פעולתה, דרכיה והלכותיה השונים – האם יש להתפלל מתוך ביטול הרצון והכנעתו לרצון האלוקי או שמא מתוך התעקשות לפי בינתנו ותחושותינו? האם היא מתקבלת ע"י הקב"ה כפשוטו או שמא רק באופן של "הרחבת הכלי" (=האדם) וממילא הרחבת השפע האלוקי? ובעיקר בעיקר – איך גורמים לכך שהקב"ה יקבל את תפילתנו והאם זה בכלל אפשרי שהרי "אין שינוי ברצון האלוקי"?
בכל אופן, בשביל לעשות לעצמי סדר בראש החלטתי לכתוב את מסקנותי האישיים וגם לשתף אתכם – למי שמעוניין כמובן. מי שלא (ואני יכולה להבין כי זה ארווווך) – יכול להמשיך הלאה לשרשורים הבאים. ובכל זאת, אני אשמח אם תקראו ותגיבו, כי תפילה זה באמת נושא חשוב ואחד הברכות הכי גדולות שקיבלנו במתנה מבורא עולם. הרי בורא עולם יכול היה לברוא את העולם כך, שאין אנחנו יכולים לתקשר איתו, אבל "בחר" שלא לברוא את העולם כך, אלא באופן שאנחנו יכולים וצריכים 3 פעמים כל יום לצעוד שלושה צעדים קדימה ולהתייצב בדיבור מול כיסא כבודו, ואז בשלושה צעדים כואבים אחורה לעזוב את המעמד הנשגב בו אנו דבקים ביוצרנו. כך יום-יום במשך כל ימי חיינו. אז לא כדאי שנעשה את זה כמו שצריך?!
מבוא:
נקודת המוצא האמונית הבסיסית היא, שה´ שומע תפילה. אנחנו אומרים את זה כל יום בתפילת עמידה "כי א-ל שומע תפילה אתה". עד פה הכל טוב ויפה. הבעיה היא, שמלשמוע את התפילה ועד לקבל אותה – המרחק גדול. ואנחנו הרי רוצים שהקב"ה לא רק ישמע את התפילה שלנו, אלא גם יקבל אותה. זהו רצון בסיסי שטבוע בכל אדם שמתפלל. יש לי רצון ואני רוצה שהקב"ה ימלא אותו. יש הטוענים נגד כך, ש"הקב"ה הוא לא כספומט". זה אמנם בודאי נכון, אבל זה לא פותר את הבעיה, או הצורך הנפשי הבסיסי הטבעי והמובן של כל אדם שמתפלל – שה´ ימלא את משאלת ליבו. ולכן, לי אישית קשה עם התפיסה שתפילה היא רק דרך לעבודת ה´, וזהו העיקר, ואין לנו לצפות שה´ יקבל את תפילתנו כמו שנאמר שהמעיין בתפילתו סופו בא לידי כאב (ברכות ל"ב). יש הטוענים (כגון ר´ יוסף אלבו בספר העיקרים) שזה אכן העיקר. שהתפילה משנה את האדם, וממילא השפע האלוקי יורד אליו ככל שהאדם מתקרב יותר לבוראו. אני מסכימה שזה פירוש יפה מאוד ועמוק מאוד, ואני לא באה חלילה לטעון שהוא אינו נכון. להפך, אני חושבת שהוא כן נכון. אבל, אני לא חושבת שזה מתחיל ומסתיים בזה. גם אם זה אכן אחת הדרכים שבה פועלת התפילה, נראה לי שלא נכון לצמצם את זה רק לאופן הזה מכמה סיבות. למשל, ידוע שיש ערך גם למימד הזמן של התפילה (ימי חול או חגים, שעות רצון וכו´). כמו כן, התפילה באופן הזה הופכת למעין "משחק פסיכולוגי" בו האדם אומר לעצמו שעליו להשתנות כיד שתפילתו תתקבל. חוץ מזה, שישנם דרכים נוספות להרחיב את ה"כלי" כגון ע"י עבודת המידות או מעשים טובים.
נקודה נוספת שהטרידה אותי זה הנושא של ההתבטלות של רצוננו לעומת רצון ה´. מה ערך או תועלת יש בזה שאני מבקשת משהו שאני רוצה בעוד עמוק בפנים אני אומרת לעצמי "זה לא באמת משנה שאת מבקשת כי בסופו של דבר אם זה לא רצון ה´ זה לא יתקבל"?!
קחו לדוגמא אדם שמאוד רוצה שיהיה לו בן, לא משנה הסיבות לצורך העניין – זה רצונו. ונניח שהוא בחר להתפלל על שיזכה לבן, האם תפילה זו תועיל גם אם הרצון האלוקי הוא שיהיה לו בת? השאלה שלי היא לא אמונית, האם התפילה נשמעת, אלא שאלה ב"מחשבת ישראל" - אם ברצון האלוקי הטוב עבורו זה בת, האם הקב"ה יהפוך את המציאות מזה שהטוב עבור פלוני זה שילד בת למציאות שבה הטוב בשביל פלוני זה שהוא ילד בן, כמשאלת ליבו?
סיכום שאלותי:
1. כיצד יש להתפלל באופן שבו התפילה תתקבל והאם בכלל יש דרך כזו? או שמא התפילה היא רק כלי חשוב בעבודת ה´ ובדרך ההתקרבות אליו?
2. האם יש ערך למשאלות לבנו? או – אם יש להתפלל באופן שבו אני מבקשת שהקב"ה יעשה את מבוקשתי דווקא או האם יש להתפלל באופן של ביטול כלפי הרצון העליון? או במילים אחרות, האם יתכן מצב שבו הקב"ה מקבל דווקא את תפילתנו לפי מה שאנחנו מבקשים ממנו והופך את זה "לטובה"?
אני מקווה שאתם מבינים שלשאלות שלי יש ערך והם לא סתם חפרניות. יכולות להיות לכך הרבה נפקא מינות, על האופן שבו יש להתפלל, סגנון הביטוי, ועל התקבלותם של התפילות. בכל אופן, כעת אנסה להשיב לעצמי, אולי אי"ה אצליח.
התשובה לכל שאלותי היא אחת.
תשובה אחת שפותרת את כל הקושיות. אבל רגעעעעעעעעעעע! רגע...! מה אתם חושבים? שאני אחשוף את זה כ"כ מהר?? הבה קודם נלמד קצת תורה=)
ישנם הרבה מקורות בתנ"ך לתפילות שאפשר ללמוד מהם הרבה, אולם בשל העובדה שהלכות תפילה נלמדו מחנה, נראה לעניות דעתי ראוי שנעיין קודם כל בתפילתה ונראה במה זכתה שתתקבל תפילתה וכן שכל תפילת עמידה תבנה על בסיס תפילתה.
לפנינה יש ילדים ואילו חנה עקרה. אלקנה מיואש מהמצב, הוא מרים ידיים: "הלא אנוכי טוב ל מעשרה בנים?!". זה מה יש, זה כנראה מה שהקב"ה רוצה, שלא יהיו לך בנים, תשלימי עם זה... כך רצונו של הקב"ה שתתעלי ותגיעי לדבקות בקב"ה גם ללא בנים! כמה אפשר להתפלל? הרי בודאי ששנים היא כבר מתפללת על כך! אבל חנה אומרת לו ´אלקנה בעלי היקר, לא שמעת על ר´ נחמן? אין יאוש בעולם כלל! אתה עוד תראה, אני הולכת להתפלל והפעם הקב"ה ישמע את תפילתי!´ אבל איך היא כ"כ בטוחה? מה היא הולכת לעשות שונה הפעם שהקב"ה ישמע את תפילתה? למה דווקא עכשיו התפילה תתקבל? במה המצב שונה מכל הפעמים הקודמות?? חנה תגלי לנו את הסוד! בבקשה! |מתחננים|
שימו לב לפסוקים.
"ותקם חנה אחרי אוכלה בשילה ואחרי שתה; ועלי הכוהן, יושב על-הכיסא, על-מזוזת, היכל ידוד. והיא, מרת נפש; ותתפלל על-ידוד, ובכה תבכה. ותידור נדר ותאמר, ידוד צבאות אם-ראה תראה בעוני אמתך וזכרתני ולא-תשכח את-אמתך, ונתת לאמתך, זרע אנשים--ונתתיו לידוד כל-ימי חייו, ומורה לא-יעלה על-ראשו .והיה כי הרבתה, להתפלל לפני ידוד";
קודם כל היא מתפללת "על ה´", אחר כך "לפני ה´", ובהמשך הפסוקים כתוב שהתפללה "אל ה´".
מה פירוש להתפלל על ה´? מסבירים חז"ל שחנה "הטיחה דברים כלפי מעלה". מה הייתה ההטחה? והאם זו דרך ראויה להתפלל?? להטיח דברים כלפי מעלה??
גם התנאי של חנה הוא מתמיהה. היא אומרת "אם ראו תראה" ואומר רבי אלעזר "אמרה חנה לפני הקב"ה ריבונו של עולם אם ראה- מוטב ואם לאו תראה" - ז"א חנה מתנה ואומרת, הקב"ה אם לא תתן לי בן אני אלך ואסתתר מפני בעלי, יחדשו בי שאני אישה סוטה, ישקו אותי במי סוטה וכשיתברר שזה לא באמת קרה אזכה לילדים שהרי כתבת בתור" באישה סוטה שאם יתברר שהכל היה שקר "ונקתה ונזרעה זרע". ואין אתה עושה תורתך פלסתר, שקר. מה חנה בעצם עושה פה?
נתחיל עם ההטחה כלפי מעלה. מסבירים חז"ל שההטחה של חנה הייתה שהיא אמרה לפני הקב"ה, ריבונו של עולם "מכל צבאי צבאות שבראת בעולמך קשה בעיניך שתתן לי בן אחד?"
משל למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שעשה סעודה לעבדיו. בא עני אחד ועמד על הפתח אמר להם (ליושבים בסעודה) תנו לי פרוסה אחת, ולא השגיחו עליו. דחק ונכנס אצל המלך. אמר לו אדוני המלך מכל סעודה שעשית קשה בעיניך ליתן לי פרוסה אחת?" ונתן לו המלך את פרוסה.
מה המשל הזה בא ללמד? בד"כ שחז"ל מביאים משל זה בגלל שהיה משהו לא ברור בפשט, ואילו הפשט פה הוא ברור...
אלא המשל בא להוסיף את מה שחנה הרגישה לפני שהתפללה. היא הרגישה שהסיכוי שתפילתה תתקבל לפני בורא עולם הם כאותו עני שרצה להיכנס לסעודת המלך – אפסיים. אישית, זה מאוד מבטא את ההרגשה שלי לפעמים. למה שהקב"ה ישמע את תפילתי? מה הסיכויים? אני לא חנה ולא רבקה או רחל או לאה, אני בסה"כ אני...ומה כוח תפילתי? ולמה שהתפילה שלי תתקבל הפעם? למה שהקב"ה בורא שמיים וארץ יקבל את התפילה שלי שבמקום הנמוך והשפל בו אני נמצאת, ועם כל החטאים שאני נושאת על כתפיי? מה הסיכויים? כמעט ZERO.
כך גם הרגישה חנה. אז מה עשתה חנה כדי שהפעם זה יהיה שונה?
הפעם, כאותו עני, היא נעמדה בתחילה בפתח (על ה´) ואז נכנסה יותר פנימה (לפני ה´), עד שהגיע ממש לפני מלך הכבוד (אל ה´). המלך נותן, אבל זה לא פשוט להגיע אליו.
אבל איך הצליחה חנה להיכנס עד המלך???? מה היא עשתה בשביל להצליח להגיע עד המלך?
עונים חז"ל "שבזכות תפילתה שמדברת על ליבה אמרה לו: כל מה שבראת אצל אישה, שום דבר לא לבטלה" – הקב"ה אתה בראת עיניים כדי שנראה את העולם ונוכל לעבוד אותך ורגליים כדי שנלך לעשות מצוות... ולי בראת רחם. בשביל מה בראת לי אותו?? אם אין לי ילדים יגידו כולם שהקב"ה ברא בי כלי חסר תועלת? לא בראת אותי כדי ששמך יתחלל על-ידי לכן תאפשר לי לממש את הכלים שנתת לי ואני מבטיחה לך שאתייחס אליו ככלי ע"מ להגדיל שמך ולהאדירו. לא בשביל האגואיסטיות שלי מבקשת אני. שמך מתחלל על ידי כאשר אנשים רואים שאני עקרה, שאומרים שאתה בראת איבר לחינם לחלילה! ואינני מוכנה לקבל זאת! לא על ידי יתחלל שמך כי המטרה שלי היא הפוכה – לקדש את שמך ולהרבות את כבודך! כך גם לגבי מי הסוטה - היא אומרת, לי יהיה בן! כי ככה ראוי שיהיה. זה חלק מהתפקיד שלי בעולם! רבי חיים מוולוזין אומר על כך בנפש החיים" : חנה הטיחה דברים - מדוע? התשובה
היא: כלפי מעלה. מה פירוש? אלא שיהודי בתפילתו חייב לבקש על כבוד שמים! חנה - כל כוונתה הייתה – כלפי מעלה. לא עניין אישי. וכמובן שהדברים נאמרו בכבוד המתאים, ולא בכעס, כמתאים לאישה נביאה בעלת רוח הקודש שנמצאת במשכן ה´, ויודעת כי היא עומדת לפני ריבונו של עולם.
זה המיוחד אצל חנה. זה הופך אותה להיות המקור לתפילה ולתפילת העמידה. חנה אומרת שיש לבקש מהקב"ה בקשות לשם שמים ואז זה יגיע ולא יגע לריק.
FROM ZERO TO HERO – JUST LIKE THAT!
ואיך יודעים שהתפילה שלה הייתה לשם שמיים? ומה זה אומר בכלל?
שימו לב לנדר שהיא נודרת. היא מחכה 19 שנה לילד, ואומרת להקב"ה – תן לי ילד, וברגע שהוא נגמל מלהניק, אני נותנת לך אותו. זהו – אני בכלל לא "יהנה" ממנו, הוא לא יהיה שלי. אני לא אזכה לטייל איתו בעגלה ולקנות לו גרביים קטנות וכחולות ולראות אותו גודל. אני נותנת לך אותו הקב"ה! זו מסירות נפש שמעידה חד וחלק שהתפילה הייתה לשם שמיים.ההצהרה שהילד שיוולד יהיה כולו לה´ אפשרה את זה שחנה התירה לעצמה ל"הטיח דברים" כלפי מעלה לשם שמיים, עבור כלל ישראל, עבור כבוד שמיים.
בגלל שמו של הפורום, אני אתן דוגמא נוספת בהקשרנו. גם באותה גמרא שכבר דנו בה פה כמה פעמים, על אותו אחד שהתפלל "תזדמן לי פלניתא", יש פירוש שאומר שהתפילה הזו הזיקה לא משום שאסור היה לו להתפלל על מישהי ספציפית. מותר להתפלל על מה שרוצים. אלא שהתפילה לא הייתה לשם שמיים, אלא משום שנתן עינו ביופיה או עושרה וכד´, והראיה לכך היא שעובדה שהוא התפלל שאם הוא לא יזכה בה אז שהיא תמות או הוא ימות – הזו תפילה לשם שמיים?! בוודאי שלא...אך משתמע מכאן שאם היה רוצה אותה כי היה רואה בעינו רוחו שאיתה הוא מסוגל להקים בית מקדש שם שמיים ובו יחד הם ייחדו שם קודשא בריך הוא ושכינתא...אז יש סיכוי שאז הייתה תפילתו נשמעת..
סופו של דבר, תפילות צריכות להיות לשם שמיים. זוהי נקודת המוצא. תפילה שאינה לשם שמיים, שלום ולהתראות. אין לה שום קיום, היא חסרת כל משמעות. אפשר לבקש הכל – אבל בגלל הסיבות הנכונות, ואז התפילה מתקבלת מצד הדין, ולא מצד החסד. מפה ה"תעוזה" של חנה - כי ככה זה צריך להיות הקב"ה. זו האמת, כל בראת את עולמך. היא מדברת אל הקב"ה באופן הגיוני ואמיתי – בראת אותי לשם תכלית מסויימת, תן לי לממש אותה, זה רק "פייר". ואז, אין שום סיבה שהקב"ה לא יענה לתפילה, כי הקב"ה טוב ומטיב ורוצה לתת לנו.
אני חושבת, שבכל רצון שלנו, יש שורש שהוא "לשם שמיים". . כשאנו רוצים משהו, אנחנו צריכים להיות אמיתיים עם עצמנו ולהבין מדוע אנו רוצים זאת. האם זה בשביל הסיבות הנכונות? או האם זה תאווה/יצר/כבוד...? זה לא סותר תחושות אישיות ורצונות אישיים. גם על חנה נאמר שהייתה מרת נפש, וזה דווקא הועיל לתפילתה שהרי ה´ קרוב לנשברי לב. אבל את כל הכאב הזה היא השליכה על הקב"ה – בטחה בו שרק הוא מסוגל להושיע אותה וכיוונה את כל הרצון לשם שמיים. התפילה הייתה אמיתית – "ובכה תבכה". שערי דמעה לא ננעלו כי כשאדם בוכה זה מבטא משהו אמיתי מתוך תוככי נפשו. לכן העיקר, יש להתפלל באופן כנה ואמיתי, ולא חייב להיות ב"כפפות של משי". ההתעקשות היא פסולה רק כשהיא לא לשם שמיים. אבל אם היא לשם שמיים, על זה נאמר שהמתפלל ולא נענה יחזור ויתפלל שנאמר בתהילים "קווה אל ה´ חזק ויאמץ לבך וקווה אל ה´", וגם על חנה נאמר "והיה כי הרבתה להתפלל" . מותר להתפלל על מה שרוצים, ובלבד שיכוון לבו לשם שמיים (תנו רבנן: ´המתפלל צריך שיכוין את לבו לשמים; אבא שאול אומר: סימן לדבר תכין לבם תקשיב אזנך´), ואז אין הבדל בין רצוננו לרצונו, והתפילה תעלה ישר לפני כיסא כבודו ותתקבל לפני מלכו של עולם.
לסיום, הסבר לכותרת השרשור: רוב אמרות חז"ל "הידועים" בנושא תפילה נמצאים במסכת ברכות ל"ב – ושמתי לב שזה יוצא ה
של הברכות.
שנזכה להתפלל לשם שמיים והלוואי והקב"ה ימלא את כל משאלת לבנו לטובה!
לפחות מישהו...לקחתי סיכון עם האורך
