אבל מה לעשות כשגם הנייר לא סובל? 
יש מי שכאשר הוא שמח/עצוב/כועס/מתוסכל/נרגש ועוד כיד הדמיון - מבטא עלי כתב.
ויש מי שלא.
אולי יש למישהו כאן רעיון מקורי איך לבטא את הנ"ל ולא בכתב??????
<< המצ"ר של ט'. קפיצי משהו.
אבל מה לעשות כשגם הנייר לא סובל? 
יש מי שכאשר הוא שמח/עצוב/כועס/מתוסכל/נרגש ועוד כיד הדמיון - מבטא עלי כתב.
ויש מי שלא.
אולי יש למישהו כאן רעיון מקורי איך לבטא את הנ"ל ולא בכתב??????
<< המצ"ר של ט'. קפיצי משהו.

רק בנות הגיבו כאן 

האם יש מקום בחברה שלנו לשלול בגלל מוצא מסויים?האם יש יתרון בכך שהזוג הם בני אותה עדה?




אור77
להטעות אדם - בעיצה שאינה הוגנת - ברור שזה אסור !
מה קורה כשאר ההחלטה נפלה, שזה שזה לא זה האם אפשר להמשיך
הלאה או שזה בחינת "אַל-תַּחֲרֹשׁ עַל-רֵעֲךָ רָעָה; וְהוּא-יוֹשֵׁב לָבֶטַח אִתָּךְ"?
שבת שלום ! וכט"ס ..
מישהי פה הלכה?
כדאי ללכת?
![]()




אני לא יודע מה אתם חושבים, אבל אני רואה שהצורה שבא אני מתבטא בפורום או נקרא לזה מול מסך
היא ממש לא הצורה שבה אני מתבטא מול אנשים
במציאות ממש אני הרבה יותר ביישן ועד שאוציא איזה משפט יקח לי קצת זמן
אני חושב שזה נמצא אצל עוד אנשים, שהרבה יותר קל להם להתבטאות מול מחשב מאשר במציאות
השאלה היא איך אפשרש להגיע לאותה רמת התבטאות באמת, ולא רק מול מסך או ב'אויר'
איך מוציאים את זה לפועל
כי אם אדם מתבטא ברמה מסויימת זה אומר שזה כן נמצא אצלו
רק הוא לא מצליח להוציא את זה לפועל
השאלה איך באמת עושים את זה?
איך באמת זוכים להגיע לאותה רמת התבטאות?
יש לכם אולי רעיונות?


עמית-טליה
ט'
עמית-טליה

מחורבות ירושלים", וזוכה בחמישה קולות...
חברים יקרים - מצווה הבאה לידך אל תחמיצנה,
ובמיוחד כאשר אין מישהו אחר שיכול לעשות את המצווה במקומכם.
העניין הוא לשמח את החתן והכלה שממש רוצים שנבוא לשמוח בשמחתם בשבע ברכות.
לכן, כל מי שיצר הרע שלו מוכר לו דברים על "מבוכה", "פאדיחות", "אין זמן", "לא צנוע" וכד' מוזמן להשתיק את אותו יצר הרע ולהרשם לשבע ברכות. (להזכירכם - כמעט בכל שבע ברכות של חברים/ות שלכם יש גם חברים/ות של החתן/כלה וזה לא מונע ממכם להגיע...)
היות וכך, ברור שגם הנשואים צריכים להגיע.
אי חושבת שגם אתם - אם הייתם חתן או כלה - היייתם רוצים לשמוח עם כל האנשים שתמכו בכם פה בפורום, ושהיו הרקע לשמחה הגדולה שזכיתם לה.
בנים שמתנדבים לומר דברי תורה - תודיעו לענת כדי שלא יהיה בלאגן וכדי שיהיה גם זמן לשירים.
ושנזכה באמת לשמוח בשמחת כלה וחתן העליונים...
מה אתם אומרים\ות
עד כמה חשוב נושא לימוד התורה בבית ?
מהי "מסירות הנפש" (ואני מתכוון במלא מובן המילה)
שצריכים בני הזוג להקדיש עבור כך ?
ולסיום סיומות (לבנות)
האם הייתן מוכנות שבן הזוג ילך רק ללמוד תורה ?
מה הייתן מוכנות "להקריב" תמורת זה ? ולמה?
הנושא עלי בעקבות שאלה בכיפה
http://www.kipa.co.il/ask/show.asp?ask=161359
יומעולה !


עמית-טליהלק"י
אשמח לשמוע תגובות על כך....


sopa20לק"י
קטע קצת ארוך אבל עם הרבה מסר...
אז...כמה נק´ למחשבה:
אני לא יודעת כמה מכם "זכו" לראות את הסידרה "במרחק נגיעה" נזכרתי בה השבוע ומצאתי כמה דברים מעניינים שנכתבו לגביה... יש פה הרבה שאלות שעולות ואולי התשובה של רוחל'ה נותנת את התשובה עליהן...
בחברה שלנו יש המון פעריים הן חברתיים והן רוחניים ולא תמיד אפשר למצוא את הגישור בניהם...
סדרת הדרמה "מרחק נגיעה" זכתה לנתוני רייטינג מרשימים ולפופולאריות חוצת גבולות.
מה צריך יותר מסיפור אהבה טראגי בין צעיר רוסי נאה לבחורה חרדית אשר אינם יכולים לממש את אהבתם הטהורה? מה צריך יותר מסיפור דרמטי על פערים חברתיים אכזריים שמונעים מזוג אוהב לחיות יחד באושר ובעושר עד עצם היום הזה?
כנראה שבאמת לא צריך יותר. הסדרה הסתיימה בזעקתו הנואשת של זוריק אל רוחל´ה, זעקה מפלחת לבבות, והצופים בבית נותרו בלב עם תחושת כאב קשה, או כדברי קיפניס במאמרו בעיתון גלובס: "עם מועקה גדולה, כזאת שלא רק מקרבת ומפייסת, אלא גורמת לצופה המזדהה לרצות לשלוח את כל החרדים למחנה של חינוך מחדש", ועם שאלה גדולה שלא זוכה למענה: "למה, למען השם, זה צריך להסתיים כך? למה היא פשוט לא יכולה לברוח איתו? למה זה לא יכול להיגמר כמו שאר הסרטים? למה החרדים קרים כל-כך ובלתי אנושיים?...
"למהההההההההההההה????????"
ותשובה אַיִן.
הסדרה, שמסתבר שהופקה גם על-ידי "צו פיוס", לא דאגה לתת תשובה אמיתית לשאלה הזו, ומעבר לכך, נראה לעתים שהסדרה ניסתה להציג את העמדה החרדית ששמה קץ לסיפור האהבה הזה כעמדה קרה וסטיגמטית הנובעת מדעות קדומות ושנאת זרים, אך אלו מעולם לא היו הבעיות הרציניות בקשר הזה. הבעיה בקשר כזה היא עמוקה ומהותית הרבה יותר מאשר אפשר להביע במיני סדרה מסחרית, שתתיימר לאיכותיות ככל שתתיימר.
אין ספק שהתסריטאים עשו עבודה טובה, הם בנו דרמה משובחת שנשענת על אלמנטים שמעולם לא נס ליחם, דאגו לצילום מצוין ולשחקנים אמינים, אבל הם דילגו על סצנת תשובה הכרחית, הסצנה שתסביר בעצם את הכול, סצנה שמעולם לא נכתבה ולא צולמה, לה שותפים שלושה: רוחל´ה, זוריק והאמת.
לו הייתה מתקיימת הסצנה החסרה, רוחל´ה הייתה כותבת בה לזוריק מכתב ומסבירה לו את הפרובלמאטיות האמיתית בקשר ביניהם. שם הייתה כותבת לו הכול, או אולי מסבירה לו פנים אל מול פנים, אבל סצנה כזו מעולם לא התקיימה, והמכתב מעולם לא נכתב.
אם הוא היה נכתב - זה כנראה מה שהיה כתוב בו:
***
"זוריק יקר,
את המכתב הזה אני כותבת אליך בכאב.
אני מנסה במחשבתי, לא פעם, להיכנס לנעליים שלך, לראש שלך, לנסות לחשוב מה אתה חושב על העניין, מה אתה חושב עלי, ומה אתה חושב שאני חושבת על העניין.
אתה ודאי בטוח שאני ציפור בשבי, ילדה שנולדה לחופש הכלואה לה בחבלי חברה, דת, הלכה ומוסכמות מגבילות, שאני חיה חיים כפויים ואומללים, שאין מקום לאהבה בחיי, ושאני רובוט חסר בחירה שחי חיים מתוכנתים מראש.
הלוואי שזה היה נכון. אם זה היה נכון, הכול היה הרבה יותר קל, הייתי חוסכת לעצמי את אחת הבחירות הקשות שבחיי ומבצעת אוטומטית את הדבר הנכון, בלי חיבוטי נפש הנוראיים שאני חווה עכשיו. אבל זה לא כך.
אתה שואל "למה אי אפשר?" ולא מבין.
ולמה באמת?
כי אנחנו נמצאים במקומות אחרים. כה קרובים, במרחק נגיעה כמעט, אך בו זמנית - כה רחוקים. מרחק שאנסה להסביר לך את מהותו, אך אני בספק אם תבין. הלוואי ואצליח.
אנחנו לא שייכים לשתי מערכות חברתיות אחרות, אלא לשתי מערכות השקפתיות אחרות.
לא, אתה טועה. ידעתי שתחשוב את זה מיד. אבל זה לא נכון, ההבדל לא נעוץ בעובדה שאנחנו שייכים לשתי מערכות חברתיות אחרות, אלא בעובדה שאנחנו שייכים לשתי מערכות השקפתיות אחרות. זה לא עניין של גזענות או התנגדות משפחתית. גם לו הייתי ילדה יתומה, נטולת משפחה ואדון לעצמי - הקשר לא היה יכול לבוא לידי מימוש, ומאותה הסיבה.
זוריק, אתה חייב להבין.
אנחנו לעולם לא נוכל לחיות חיים משותפים, כאשר מערכת האמונות שלנו שונה כל כך ורחוקה כל כך. אני יהודיה מאמינה, הדבר שהכי חשוב לי בחיים הוא לצעוד עם האמת שלי קדימה, אך כל צורת החיים שלך היא אנטי-תזה מוחלטת אליה.
החיים שלי מושתתים על תורת החיים של עם ישראל, שמסבירה איך לחיות נכון, מה אמת ומה שקר, מהי ההתנהלות הנבונה וכיצד לנהוג בצמתים השונים בחיינו. התורה הזו היא אחד הדברים הנפלאים והאמיתיים בחיי, אני חיה אותה, נושמת אותה, היא ממלאה את כולי, ואני יודעת שאתה לעולם לא תבין אותה, לעולם לא תבין את דרכי. ייתכן כי תנהג בי בסלחנות, שתאפשר לי לחיות את חיי כפי שאני מבינה אותם, אבל תמיד תתייחס אל אמונותיי כאל גחמות נשיות, כאל פולקלור קדום, כאל מסורת מיושנת שגם אם תנסה ליישם - זה לא משום שאתה מאמין בה, אלא מפני שהנך מעוניין לרצות אותי.
בסופו של דבר - תמיד יפרידו בינינו עבותות ברזל של חוסר הבנה.
אני רוצה לחיות חיי אמת יהודיים, זוריק. אני רוצה להקים בית של תורה ומצוות, אני רוצה לחנך ילדים על פי הדרך בה אני מאמינה, ואני חייבת שותף שיצעד איתי באותו המסלול, שיחזק אותי ברגעים בהם אהיה חלשה, שיתמוך בי ושיחנך את ילדינו באותה דרך. איתך זה לעולם לא יוכל לקרות.
הבחירה שלי היא לא בינך לבין מוטי כץ או אבשלום, אלא בינך לבין אלוקים.
הבחירה שלי היא לא בינך לבין מוטי כץ או אבשלום, אלא בינך לבין אלוקים.
אני זוכרת, לפני לא הרבה שנים, כשהייתי בת ארבע עשרה אולי, קמתי יום אחד באמצע הלילה. השעה הייתה מאוחרת וכולם היו ישנים. היה זה ליל קיץ ולא הצלחתי להירדם מרוב החום, אתה הרי מכיר את רמת האוורור בבית שלנו. בהחלטה של רגע פתחתי את הדלת הנעולה בשקט ויצאתי החוצה לנשום אוויר. טיילתי במורד הרחוב. אור קטן בקע מחלון אחד הבתים וממנו נשמע קול בכי. התקרבתי אליו וראיתי שם יהודי מבוגר יושב על הרצפה, באמצע תיקון חצות. הוא בכה על גלות השכינה ובבכי שלו היו כל כך הרבה ערגה וגעגועים. לא יכולתי לזוז משם, נשארתי מרותקת למקומי, מאזינה בשקט, ולפתע מצאתי עצמי בוכה יחד עימו. היה זה הבכי האמיתי ביותר שבכיתי מעודי. דקות רבות בכינו יחדיו. הוא בפנים. אני בחוץ.
אתה היית מצליח להתחבר לבכי הזה? להבין אותו?
האם אתה יודע מהו תיקון חצות?
איזה מן שאלות מוזרות יש לי. אני מתארת לעצמי שכלל אינך מבין את הסיפור הזה, אינך מבין על מה היהודי בכה, ובטח לא מבין על מה אני בכיתי, וחוסר ההבנה שלך את הסיפור מסביר הכי טוב את הפער בינינו ולמה אף פעם לא תוכל להבין אותי באמת.
לא תוכל להבין את הדבקות שחשים כאשר שרים "ידיד נפש" בסעודה שלישית, את העוצמה החודרת והרגשת אימת הדין בתפילת "כל נדרי" ביום כיפור, את מתיקותו של דף גמרא, לא תוכל להבין מהי השמחה הסוערת של חג הסוכות, ולעולם לא תזדעזע מקולו הנוקב של השופר ביום הדין.
בשבילך אלו סמלים פולחניים, בשבילי אלו החיים עצמם.
אלו הדברים הכי אמיתיים בחיי.
אנשים מתו על קידוש ה´ במהלך הדורות.
אנשים העדיפו להיזרק לאש ולא לחיות חיים שמנוגדים לאמונה הפנימית שלהם.
אנשים קפאו מקור בסיביר כי רצו ללמוד תורה ולהישאר חלק משושלת הנצח.
אנשים ויתרו על כל אשר להם...
ואני יודעת שבאותה מידה שהם ויתרו הייתי מוותרת גם אני.
ובמקרה הזה, זה אומר לוותר עליך.
זוריק, אתה מדבר איתי על אהבה. אתה חושב שאין מקום לאהבה בחיי, שחרדים לא יכולים לאהוב ולא יודע עד כמה אתה טועה.
אנחנו מודעים לעוצמות של האהבה, ודווקא בגלל זה אנחנו זהירים כל-כך.
אנחנו מודעים לעוצמות של האהבה, אוהו מודעים, ודווקא בגלל זה אנחנו זהירים כל-כך. כל צורת השידוך מטרתה להבטיח שנוכל להכיר רק בני זוג שנוכל להרשות לעצמנו להתאהב בהם. אנחנו מבררים את כל הדברים החשובים לפני הפגישה, את האמונה הדתית של המיועד ומטרותיו בחיים, את מידותיו ותכונותיו האישיות, וכך בפגישה עצמה - אנחנו חופשיים לתת לרגש להביע את דעתו, בלי מניעות, בלי מעצורים.
משורר אחד שאל פעם "אם זו אהבה - אז למה היא לא טובה?" ולא ידע שבאותו רגע המציא את אחת השאלות המניפולטיביות ביותר שנשאלו אי פעם, אשר מנציחה את ההנחה המוטעית שאהבה היא תמיד טובה.
לצערי הרב, זה שמדובר ב"אהבה", לא בהכרח אומר שהיא טובה.
ברגע שאישה נשואה "מתאהבת" בגבר אחר, איש עסקים נאה ומצליח, שהוא אינו בעלה, זו אינה אהבה טובה. אהבה יכולה להיות דבר הרסני לפעמים. אני גם לא יודעת עד כמה באמת אפשר לקרוא לכל מה שנראה לנו כאהבה, ´אהבה´. על פי רוב מדובר במשיכה.
אותה אישה ש"מתאהבת" באותו איש העסקים, אם הוא יעבור תאונת דרכים יתמלא צלקות ויהיה נכה, ובו זמנית יאבד את כל כספו בבורסה - מה הסיכויים שהיא תמשיך לאהוב אותו?
תהיה כנה. אתה הרי יודע את התשובה. אז לאיפה נעלמה כל האהבה?... אולי היא מעולם לא הייתה שם, זוריק.
וכשאני חושבת עלינו, עלי ועליך.
כמה זמן אנחנו מכירים? פחות משבועיים.
כמה זמן יצא לנו להיות ביחד? מעט מאד.
מעולם לא דיברנו שיחה אחת אמיתית לעומק.
מעולם לא הכרנו באמת.
יש בינינו כימיה, אך איני יודעת עד כמה נכון לקרוא לה... אהבה.
אהבה זה משהו הרבה יותר עמוק מהקשר המטורף שהיה לנו. הרבה יותר.
זוריק, אתה בטח כועס עלי, לא מבין. אני מדמיינת אותך מקמט את הדף בזעם, זורק לרצפה, ואחר כך מרים אותו שוב, פותח את הקמטים וקורא מחדש.
אתה יודע כמה לא הייתי רוצה לכתוב לך את המכתב הזה, כמה הייתי רוצה אני לקמט אותו, לקרוע, לשרוף ולפזר את האפר על פני המים, כמה הייתי רוצה לדעת שזה שונה, ולומר לך מילים אחרות, אך המציאות אחרת.
אני כותבת את המכתב כי אני יודעת עד כמה יהיה לי קשה לעמוד מולך ולומר לך זאת. לעמוד מולך, מול עינך הגדולות והמבט התמה, הלא מבין.
יש בך כל כך הרבה תום לפעמים, כל כך הרבה רוך שאינני יכולה לו.
רק כאן, ממקום מושבי בסלון, מול ארון ספרים שמכיל את כל אוצר המחשבה היהודית, רק כאן אני מסוגלת לומר לך זאת, לומר שאין עתיד, ולומר לך שכן, אני שלמה עם ההחלטה כי אני רואה מהי תמורתה.
בבקשה, תאמר לי שאתה מבין.
ממני, הכותבת אליך ממרחק נגיעה כמעט,
רוחל´ה
א. צל"ש לי שקראתי הכל 
ב. יש כאן נק' עקרונית שגויה לענ"ד:
אם לזוריק יש נשמה יהודית - אז הוא כן יוכל להבין ולהרגיש את הדבקות שחשים כאשר שרים "ידיד נפש" בסעודה שלישית, את העוצמה החודרת והרגשת אימת הדין בתפילת "כל נדרי" ביום כיפור, את מתיקותו של דף גמרא, והוא כן יוכל להבין מהי השמחה הסוערת של חג הסוכות, והוא יזדעזע גם יזדעזע מקולו הנוקב של השופר ביום הדין.
גם בשבילו אלו החיים עצמם.
אלו הדברים הכי אמיתיים בחייו.
רק שהוא לא יודע את זה.
אנשים מתו על קידוש ה´ במהלך הדורות.
אנשים העדיפו להיזרק לאש ולא לחיות חיים שמנוגדים לאמונה הפנימית שלהם.
אנשים קפאו מקור בסיביר כי רצו ללמוד תורה ולהישאר חלק משושלת הנצח.
אנשים ויתרו על כל אשר להם...
ואנחנו צריכים ללמוד מהאנשים האלו - ולדאוג שזוריק ושות' לא יגיעו למצב הפוך.
ולא. זה לא התפקיד של רוחל'ה.
צרויה - סליחה שלקחתי את זה למקום אחר... לא יכולתי אחרת 
שבחור ובחורה צריכים להכיר כדי שיוכלו לומר כן או לא, ומתי זה כבר עובר את גבולות הטעם הטוב.
אני כבר נשוי אך מענין אותי לשמוע תגובות.
בסיעתא דשמיא
החוב
מאת: זליג שפיץ, ביכורים, אתר כיפה
בהתחלה לא זיהיתי את הקול שלה בכלל. אמרתי "הלו," שגרתי ולא סקרן במיוחד, כי מספר חסוי זה כבר דבר של מה בכך. אבל היה שקט על הקו.
"זאת נעמה," היא אמרה.
"נעמה, מה קורה עם הדו"ח?" שאלתי. "אין בעיות, נכון?"
שוב שקט. שקט ארוך. "זאת נעמה רבינוביץ'."
דממה. דממה שאני יזמתי. פתאום התחבר לי הקול הצרוד, עם ההיסוס. הרמתי את הראש בדריכות, וניסיתי לנתח את המצב. אין מצב. לא יתכן.
"אני מקשיב," אמרתי. נכנסתי לחדר ריק וסגרתי אחריי את הדלת.
"אנחנו יכולים להיפגש?"
שמעתי את הלב שלי פועם. חזק כל כך, עד שחששתי שגם היא תשמע. "למה?"
"כי אני רוצה שנדבר."
לא עניתי. מוזר ואירוני לגלות כמה אכזבה מלא הרגע בו מתגשמים הרצונות הכי נואשים שלך. היא אפשרה לי את ההלם הזה, וגם ניסתה להשתמש בו. "נעם. בבית הקפה ליד החוף. טוב? עוד חצי שעה. בבקשה."
"לא," אמרתי לפני שבלמתי את עצמי. "לא. אני לא רוצה לראות אותך."
וניתקתי.
ניתקתי לה, וכל גופי חש טלטלה מהאומץ, מההזדמנות שלא תחזור. הרגשתי איך אני מוצף בבת אחת, וידעתי שאת הזיעה עוד אוכל לשטוף ממני במים קרים. את הזכרונות לא.
להגנתי יאמר שאיחרתי לה ברבע שעה. להגנתה, שהיא לא השתנתה בכלל.
רק המבט בעיניים, כבוי לחלוטין. הן נותרו חומות וגדולות, והביטו בי מהשולחן לידו ישבה בציפייה. בידיעה שאגיע בסוף. נעצרתי במרחק שני מטרים משם, ולא יכולתי להתקדם עוד. לא ידעתי מה לומר, איך לתמרן בין כל הרגשות המחלחלים בעורקיי. הבלבול, התקווה. שערה המתולתל היה פזור על כתפיה. ללא כיסוי ראש.
הזעם.
"מה שלומך?" חייכה אליי כאילו לא עבר כל כך הרבה זמן. כאילו שעל מה שקרה בינינו עוד אפשר לצחוק.
לא ידעתי מה לומר. פחדתי שאם לא אשמור על עצמי, אאבד שליטה. "למה התקשרת אליי?" שאלתי במאמץ רב. השתדלתי להתמקד על השיער שלה בניסיון לאתר את הקפל הדמיוני שבוודאי נמצא איפשהו כתוצאה ממשטר תמידי של הכובע או הכיסוי האחר, יהיה אשר יהיה. זה היה קשה, כי מעולם לא ראיתי אותה איתו. מנגד, לא הייתי אמור לראות אותה גם עכשיו, בלעדיו.
"התגרשנו, נועם."
והיא הברישה בידיה את שערה, כראיה שאפילו קפל כבר אין עליו.
"תנחומיי," אמרתי.
היא לא נראה כנפגעת, אלא כמחכה שאגיד עוד משהו. ואני, בלי משים, התחממתי.
"אז עכשיו מה? את חוזרת אליי לעוד סיבוב?"
חיוכה דעך. היא אמרה, "אתה יודע שזה לא-"
"מי לעזאזל את חושבת שאת?" הזדעזעתי. "אני לא מאמין שיש לך את החוצפה..."
"נועם, אולי אנחנו יכולים לתקן."
"לא, עברו שנתיים!" דפקתי על השולחן, והיא לא קפצה אבל נבהלה. שני אנשים ששוחחו ליד שולחן לא רחוק, הרימו אלינו את עיניהם. "שנתיים, נעמה! איפה היית?" התרחקתי שוב ממנה, בסלידה אמיתית. "אני התקשרתי אלייך. את סיננת. אני רציתי לדבר. ועכשיו הוא זרק אותך, ואת מתנהגת כאילו כלום לא קרה? ואני אמור לבוא לכאן רק כי את רוצה לדבר?"
היא לא ענתה, כי לא הייתה לה תשובה. ואני, נרעש, הפניתי אליה את גבי מתוך כוונה ללכת. סוף סוף אזרתי את האומץ. ועד שזה קרה, שמעתי שהיא בוכה.
היא בכתה.
שמעתי אותו דרך מסך הזעם, ומעבר לצלילי הפסנתר ודיבורי המלצרים שברקע. זה היה בכי עדין וחרישי, צרוד וכואב. בכי שעוד לא שמעתי, אבל חלמתי עליו בלילות.
הסתובבתי. פניה היה רטובים. עיניה כנועות, אדומות. אין לה מה לומר. באמת שאין לה.
היו הרבה דברים שיכלתי לעשות באותו רגע. שנים שאני מסתובב עם תאוות נקמה, שנים שאני לא נרדם בלילות. עכשיו זה יכל להיות מושלם. לנעוץ את המסמר האחרון בארון שלה. לקבור אותה לגמרי, שתבכה כאן לבדה.
"בואי," אמרתי בעצימת עיניים. "יוצאים לסיבוב."
הכרתי אותה בקפיטריה ליד האוניברסיטה.
הייתי סחוט לחלוטין אחרי שעתיים של אנטומיה, ונואש למשהו טעים שיסחוף וירענן אותי. ספציפית זה שילוב מעניין מאד, שבמהלכו אתה מוצא את עצמך מתלבט את איזו מכליותיך כדאי למכור עבור קוביית שוקולד. אז בחרתי לי את השוקו עם התמונה הכי מפתה, עם הפצפוצים למעלה, ובבולמוס של סוכר פתחתי את הארנק.
מדהים איך המוח האנושי עובד. המשווקים בונים על זה שברגעים של "מתחשק", הצרכן לא חומל על הכסף שלו. מה זה כמה שקלים עכשיו, הוא אומר ומלקק את השפתיים לנוכח המוחיטו (איזה שם לא מגרה, דרך אגב). במצטבר, אם נסתכל לאחור נבין שאנחנו מבזבזים המון כסף על קשקושים מהירים.
זה מסביר למה הארנק שלי היה כמעט ריק. המטבעות של האגורות קשקשו כשפגעו בשיש, ואחד מהם אילץ אותי להתכופף כשהתגלגל על צידו בצורה מעצבנת למרחק של חמישה מטרים. אבל גם כשחזרתי התמונה לא השתנתה: יש לי רק שקלים בודדים מאוד, ובעיקר אגורות. שיט.
"אה..." גמגמתי כשהמוכר עם כובע הנייר שהיה כתוב עליו 'קפה שותים בג'ו' הניח את הכוס מולי. "זה בסדר אם אני אחזיר לך מחר, נכון? תראה, אני לומד פה ... "
המוכר נתן לי את התנועה המתגוננת הזאת, ואמר, "מצטער, אני לא יכול לעשות הנחות, אני כאן רק עובד זוטר." הנחתי בתסכול שה"מנהל צוות ראשי" שכתוב לו על התגית זה השם שלו.
כבר ראיתי את חלום השוקו נגנז כשנעמה הופיעה מימיני, משום מקום. זיהיתי את פניה מקורסים בהם ראיתי אותה פה ושם, אבל לא החלפתי איתה מילה עדיין. סביר להניח שגם הייתי ביישן מכדי לעשות זאת אלמלא פיקוח הנפש.
"אולי יש לך קצת כסף קטן?"
עיניה עברו ממני אל המטבעות המבויישים, הספורים על הדלפק. היו לידם גם כמה קרעי ניירות שנשרו לי מן הארנק, וזה היה הזמן מבחינתי להעלים משם את שאריות כרטיסיית הנוער של דן. "כמה אתה צריך?"
"אני לא בטוח. שלוש, ארבע?"
"הנה לך," הניחה חופן מטבעות בידי, נזהרת כמובן לא לגעת. "זה כל מה שיש לי."
"תודה. ממש תודה," אמרתי ולקחתי בהקלה את הכוס החמימה. צעדנו יחד קדימה ביציאה מן התור, כשאני אומר, "ממש פאדיחה, אני אחזיר לך הכל מחר."
"אוי, שטויות," אמרה בחיוך.
"שום שטויות," התעקשתי. "חוב זה חוב. ומסתבר שהכסף הקטן הזה מאוד משמעותי."
זה היה סמול טוק מנומס שנמשך עד שהיא התיישבה. ואני, שמעולם לא גיליתי עוז מיוחד בקרבת בנות, שנחשבתי לילד המופנם בתיכון, גיליתי משהו חדש בתוכי כשהבנתי שהכיסא שלידה נועד להישאר ריק.
"אפשר להצטרף אלייך?"
היא בחנה אותי לרגע, ובסוף חייכה חיוך מקסים. "בטח. בטח, שב."
הפסדנו יחד שעתיים של לימוד. נשארנו שם עד שעת הסגירה.
זה היה מדהים. השיחה קלחה יפה כל כך, שאפילו היא הופתעה. האופי שלה היה כל כך נוח וזורם, שהרגשתי שבמחיצתה אני מנפץ את כל המחסומים. צחקנו על נושאים רבים וגילינו שפה משותפת שלא ידעתי שהכרתי. הראש שלנו פעל בצורה זהה כל כך, שחשבתי שאני יכול לשבת איתה עוד שעות.
כשמלצרים רוצים לסגור ולא נעים להם לסלק אנשים בכוח, הם מנגבים במטלית את השולחן הסמוך, ושואלים "אתם צריכים עוד משהו?" היא צחקה צחוק מתגלגל כשזה קרה בדיוק רגע לאחר שאמרתי לה את זה, ואז קמנו ללכת.
הבטחתי שאחזיר לה למחרת את הסכום המדוייק, שעמד, כך התברר בדיעבד, על שלושה שקלים ושישים אגורות. היא שוב ביקשה שאשכח מזה, אבל לי היה ברור שזה הדבר הראשון שאעשה כשאגיע מחר ללימודים. מלבד זאת, רציתי את הסיכוי למשוך איתה שיחה שוב. כך יצא שבמשך כל הערב שאחר כך, כשרושם השיחה ההיא עוד מורח חיוך דבילי על פרצופי, דמיינתי איך אעשה את זה. חשבתי על כך כשאכלתי ארוחת ערב, נזכרתי בזה שוב תוך כדי המקלחת וההרהורים נמשכו עד שנגמרו המים החמים. אחר כך, מול המראה, עשיתי חזרות. בחנתי כמה אפשרויות ובדקתי איך אני נראה בכל אחת מהן. האם עדיף הפירעון בסטייל, להניח לה את הכסף ולהתרחק משם בעוד היא מנסה להיזכר בבלבול, וכשתחייך כבר לא אהיה שם? יש בזה הרבה כריזמה שיכולה להוסיף לי ניקוד. או אולי עדיפה הדרך הישירה, להגיע מולה עם חיוך, ולומר "הנה, הבטחתי". היא תתרשם מהכנות שלי, מכך שיש לי מילה.
החלטתי לישון על זה, ולאחר שלוש שעות, מתוך טשטוש חושים גמור, החלטתי על פשרה. אומר "הנה, הבטחתי," ואברח משם כל עוד נפשי בי. כן. זה יעבוד.
בסוף למחרת הייתה שביתה.
בארבע בצהריים נכנעתי, והתקשרתי אליה. היא לא נשמעה מופתעת לשמוע אותי, כאילו חיכתה שאתקשר, וזה היה כיף ומעודד. גמגמתי משהו על זה שבמקרה היה לי את המספר שלה (וזה לא שהפכתי חמישים דפי קשר כדי למצוא אותו, למשל) ופשוט הרגשתי צורך להתנצל על כך שהנסיבות לא אפשרו לי להחזיר לה את החוב עדיין. היא צחקה, ואמרה שהמעקלים כבר בדרך אליי.
היא צחקה גם כשהצעתי לה נישואין, חצי שנה אחר כך. והסכימה, כמובן. היינו מאושרים עד לשמים יחד, היה לנו ערוץ תקשורת מיוחד ואישי, שחיפה על כל ההבדלים בינינו והפך אותם לחסרי משמעות. באירוסין החמיאו לי על שמצאתי מישהי יפה ומושלמת כל כך, ואמרו לי להחזיק אותה חזק, שלא תברח.
אני חושב שגם היא הייתה מאושרת. אני זוכר את ההתלהבות בה ביקרה איתי באולמות ותארה את איך שדמיינה את הערב המושלם מכל. זה היה חלום בשבילי. התגעגעתי אליה בכל הזדמנות. ידעתי שאני אוהב אותה יותר מכל דבר אחר עלי אדמות וספרתי את הימים עד שאקדש אותה. צמד המילים האלה עצמם העביר בי צמרמורת של עונג.
כשהספירה הראתה חודש ויומיים לפני החופה, התחיל הסמסטר של השנה החדשה. בין השינויים הלא צפויים היה כלול בחור חדש שהצטרף לקורס שלנו, ככל הנראה לאחר שעבר מאוניברסיטה אחרת. היה לו קוקו, מעיל עור, וסקס-אפיל של זמר רוק, אבל לא התעכבתי עליו במיוחד כשראיתי אותו לראשונה. גם לא כשהוא קשר שיחה עם ארוסתי בסוף היום. מששיחתם התארכה העדפתי שלא לדחוק בה, היו לנו כיוונים שונים ואני מיהרתי, אז הלכתי אחרי שנפרדתי ממנה בחיוך ונפנוף חפוזים.
היא לא ענתה לי בטלפון במשך כל אותו הערב וגם לא ביום שאחר כך. בדיוק כשהתחלתי לדאוג, וכשהארוסה שלך מסננת אותך במשך יממה זה די טבעי, היא התקשרה. היה משהו בטון שלה. משהו זר. משהו שונה. בקול רועד אמרה לי שהיא מרגישה שמשהו לא בסדר, שיש לה הרגשה שהלכנו מהר מדי. "הלכנו לאן," עוד לא הבנתי, והחלפתי אוזן באפרכסת. "אתה ואני," היא אמרה בלחש. "אנחנו לא יכולים להתחתן עכשיו."
אני זוכר ששתקתי מרוב הלם. מולי על הקיר עוד עמד לוח השנה, שהמספר שלושים ושלוש היה כתוב עליו בטוש אדום. היד שלי רעדה קצת כשבלעתי את רוקי וניסיתי לדבר, אבל כששני דחפים קוטביים עזים, להיפגע ולהתחנן, נלחמים זה בזה התוצאה היא ששניהם מפסידים.
"נועם, כנראה הייתי פזיזה," מיהרה לנצל את השתיקה שלי, כמו שהיא תמיד יודעת לעשות. "אבל קשה לי לראות את עצמי מתחתנת עכשיו, בתוך הלימודים. זה ישבש הכל. בבקשה. אתה מסוגל להבין?"
אני לא זוכר כל כך את המשך השיחה. אני זוכר את התחושה הריקנית אחרי שהשבתי את האפרכסת על כנה. את השאלה איך, איך לעזאזל אני מתמודד עם זה. איך אני מסתדר עם העיניים של כולם מסביב, ובו זמנית מבטל צלם, להקה, ואולם.
אבל זה היה בסדר בסוף. בדיעבד התברר שרוב הבעיה לא הייתה קיימת, כי נעמה לא ביטלה דבר מאלה.
כי היא התחתנה עם הבחור ההוא, בתאריך שלנו.
אנחנו פוסעים על אבני חצץ, ולא מביטים זה בזה. רק אבנים. גדולות, קטנות, או מעוצבות. "הוא היכה אותי," היא אומרת בלחש, וזה המשפט הראשון שיוצא ממנה בשעה האחרונה.
יצא לי המהום כזה של הבנה. האמת שרציתי לשאול 'חזק'? אבל לא הצלחתי שלא להיות מזועזע. באופן בלתי נמנע מצאתי עצמי מדמיין את הלחי המנומשת שלה מוטחת בארון, פוגעת ברצפה. ראיתי אותה נדחקת לפינת חדר, מתגוננת לשווא מול גבר אלים שרק הקוקו שלו נראה לעין. לא משנה כמה נאבקתי בכך, התחושה שנגרמה לי הייתה קשה. ולא רציתי להסגיר את זה.
אז המהמתי.
"נועם, החיים שלי היו גיהנום," אדים יצאו מפיה כמו סילון. "השנתיים האלו. בהתחלה הכל היה בסדר, אבל אחרי חודש הוא השתנה. התחיל לדרוש ממני לנתק קשר עם חברות. ואחר כך עם קרובי משפחה. רציתי למחות, אבל הוא איים עליי והפחיד אותי. לאט לאט נשארתי לבד, וכדי לוודא שאני רק שלו, עברנו דירה בלי שיכולתי אפילו ליידע את ההורים. הוא היה בעל הבית על החיים שלי, על הגוף שלי, הרצונות שלי. הכל."
המשכתי לשתוק, אבל המאמץ לכלוא את הפה מלהיפער היה עצום. לא אהיה צדקן ואטען שלא איחלתי להם רע; איחלתי, ועוד איך איחלתי. איחלתי שיתקעו יחד בגשם בטרמפיאדה מסריחה בצומת גולני שעה לפני שבת, שישפך להם מילקי שחור על המפה הכי יקרה שיקנו. אבל לא תיארתי לעצמי שהחיים של ארוסתי, ובאיזשהו מקום כך היא נשארה עבורי תמיד, יכולים להיהרס כך. לא הייתי רוצה את זה.
אולי רק כשעמדתי בין הצללים, בערב החופה שלהם. ראיתי אותה לבושה שמלה לבנה, זו שהזמינה עבור החתונה שלנו, וחיוך של אושר על שפתיה. הוא היה לידה, גבוה, רחב כתפיים ובטוח בעצמו. האורחים מהצד שלה, חלקם מעט מבולבלים מהתפנית המסויימת, לא הראו זאת כלל ושרו עד צרידות לזוג המאושר. אני לא נשמתי. דמעתי כשהטבעת החליקה על אצבעה ברכות, מנצנצת ממרחקים על העור החלק שלה. הרי את מקודשת לי. באותו רגע חשבתי שצריך היה להיות כמו בסרטים, שתהיה אפשרות לזעוק עכשיו או לידום לעד. רק עקרונית, לא שהייתי מנצל את זה. באותו רגע כל מה שרציתי היה לידום לעד.
חזרתי הביתה בלי יכולת להיות ער או לישון. בלי יכולת לחשוב על שום דבר חוץ מאיך הארוסה שלי עזבה אותי לטובת גבר זר. לא היה במה לשקוע או לאן לברוח. לא היה איך לצאת מזה.
אז הפכתי אובססיבי.
בהתחלה צפיתי בהם מכל מקום. חיכיתי עם האוטו מחוץ לבית שלהם, ארבתי לה ליד העבודה, או כשהם בילו. אני לא יודע למה עשיתי את זה, או מה חשבתי שיצא לי מזה. זה היה עינוי עצמי, ובאיזשהו מקום הוא הסב לי עונג. אבל אובססיה היא דבר נורא, וגם במקרה שלי היא סחטה ממני את כל האנרגיות. לפעמים נשארתי מחוץ לביתם לילות שלמים. לא ישנתי בלילות, ולא תפקדתי בימים. פוטרתי מעבודתי, ולא עברתי את הקורסים שלי.
ואז התחלתי להתקשר ולנתק. הפכתי נואש, ובאופן בלתי מוסבר רציתי לשמוע את הקול שלה. גם כשהיא למדה ורק ענתה בלי לדבר כדי לנתק כמה שניות יותר מאוחר, זה היה טוב. אחר כך הוא התחיל לענות, ורק בסוף שוב היא. והיא אמרה שאם לא אפסיק, היא תתלונן במשטרה.
לא הפסקתי.
ועכשיו היא באה אליי, ומבקשת מחילה. לכאורה, חלום רטוב. ואכן, במשך חודשים ארוכים זה כל מה שרציתי. שהיא תחזור. שהיא תסביר שלא ידעה מה היא עושה. אבל הימים הפכו לשנים, והסבל שלי לא ידע מנוח. מיותר לציין שלא הצלחתי ליצור קשר עם בחורות אחרות. רק לאחרונה התחלתי לצאת מהגומחה, להתנער מהבוץ, לנשום אוויר צח. והנה היא באה.
"אני חסרת כל," סיימה נאום ארוך ארוך. "איבדתי עבודה, חברים, ומשפחה. רק אתמול קיבלתי את הגט, נועם, ורצתי להתחיל לאסוף את השברים." ועכשיו היא הסתכלה עליי. "אתה השבר הראשון."
אגרופיי נקמצו והזיעו בתוך כיסי הז'קט. חשבתי שזה חלום, ולא הצלחתי להחליט אם זהו חלום טוב או רע. נסחפתי לשם חזרה, למארבים מול ביתה, ללילות חסרי השינה, ולהזהרות מהמשטרה. "בבקשה. רק הסבל הזה לימד אותי על הטעות שעשיתי. אני לא מאמינה שאיבדתי אותך. שהחלפתי בחור מקסים בשטן."
נעצרנו, כי לא היה לאן ללכת עוד. ועדיין לא הסתכלתי עליה.
"נועם. תוכל אי פעם לסלוח לי?"
עכשיו עשיתי את זה. הסתכלתי וראיתי שהדמעות שלה אמיתיות. שזו היא שהתגעגעתי אליה כל השנים.
נשמתי עמוק. "לא," אמרתי ברוך.
וכשפניה נפלו בעצב אמיתי, אמרתי, "אבל אני מוכן להיות חבר שלך שוב."
היא חייכה. בתור התחלה, זה היה מספיק טוב.
שכבתי על גבי כל אותו הלילה. בשתיים בערך התקשרתי לחברי הטוב, ליאור. האיש מכיר אותי כבר שני עשורים, ועבר איתי הכל. כשבכיתי והתפרקתי בתקופת המשבר שלי, הוא היה האוזן הקשת. נסער ומבולבל, שיתפתי אותו בהכל גם הפעם.
אחרי שתיקה ארוכה, הוא אמר, "זה ענק."
"ענק?" שאלתי וקימטתי את מצחי. "מה ענק?"
"אתה יכול להחזיר לה על הכל. תבזה אותה, תצעק עליה. תגיד לה בדיוק מה אתה חושב על מה שהיא עשתה לך. היא נמצאת במצב הכי שביר עכשיו. זה הזמן. תן לה וידוא הריגה."
"ליאור..." נאנחתי. "לא."
"לא?" אמר, ומיד נפלטה קריאה ארוכה מפיו. "אההה...! קלטתי אותך, אחי. קלטתי אותך. זה מעולה! זה אפילו יותר טוב!"
"מה?"
"אתה הולך להגיד לה שאתה סולח לה, להיות איתה בקשר כמה שבועות, ואז לזרוק אותה! כן! זו תהיה הנקמה האמיתית!"
שקט על הקו. לא אמרתי מילה.
"לא, אחי..." קולו נסדק ונשבר באכזבה מרה. "אל תגיד לי את זה."
"ליאור, אין לך מושג."
"מה אין מושג?!" צעק בשתיים בלילה, וודאי העיר את כל דיירי הבית שלו. "למי בכית במשך חודשים? לי! היא הרסה אותך! אתה לא זוכר באיזה מצב היית! ואתה הולך לסלוח למנוולת הזו כאילו כלום?"
"לא אמרתי שאני הולך לסלוח לה."
"זה אפילו יותר גרוע," טען. "אתה לא סולח אבל שומר איתה על קשר? אתה מנסה להוריד את עצמך לקרשים מחדש?"
עצמתי עיניים. ידעתי שיש היגיון במה שהוא אומר. "אין לך מושג כמה גדול החלק שלה בחיים שלי. אני לא יכול לחתוך הכל עכשיו."
"היא תעשה לך את זה שוב," אמר לפתע. "היא תזרוק אותך."
"לא, ליאור. היא לא." ובמילים אלו ניתקתי. אחר כך הוספתי לשכב כך בחושך, כשהחלטה עיקשת ונחושה מתגבשת בחזי. ואז הרמתי את הטלפון וחייגתי את המספר שלה, וכשהיא ענתה, ערנית לחלוטין ומחכה לשיחה ממני, אמרתי, "מה שכן, אני צריך להחזיר לך את הכסף שלך."
יכולתי לשמוע את החיוך שלה.
נפגשנו למחרת. זה לא דמה לאף אחת מהפגישות שלנו בעבר. שוחחנו לאיטנו ברצינות ובשקט, לראשונה זה שנים מביטים זה לזה בעיניים. דיברנו בעיקר על מה שהיה. אפשר היה לצפות שהיא תדבר יותר, אבל לא כך היה. שנינו שיתפנו. על שנינו עברה תקופה קשה ונוראית.
הרגשתי איך מסך הקרח בינינו נמס לו. חשתי שמשהו מתחיל להיבנות מחדש, להשתקם מן המסד. באיטיות וזהירות, בלי חופזה. בלי לאבד את הראש. אמון שב ונרקם, טווה חוטים שנדמו כקורי עכביש על תהום אדירה, אבל עכשיו לשנינו היה זמן. בנינו גשר.
אחרי שעתיים נפרדנו לשלום ברוח די חיובית והבטחנו להידבר שוב בהקדם, אחרי שכל אחד שילם על עצמו. אה... כן. זה אומר שאת השלוש שישים עדיין לא החזרתי לה. למרות שהשתמשתי בזה כתירוץ עלוב להיפגש וגם זכרתי זאת היטב, הדגש היום היה על עד כמה אף אחד לא נותן יותר ממה שהוא אמור לתת, כמו במשא ומתן בין שני גופים רשמיים.
אני יודע שזה מצחיק ואפילו פתטי, אבל הקטע הזה של החוב פשוט כבר היה חלק מאיתנו. הוא ליווה אותנו במשך כל סדרת ההיכרות הראשונה שלנו, ואפילו כשזה כבר ממש לא היה הגיוני כי בהרבה הזדמנויות שילמתי עליה והיא עליי בכל מיני הקשרים והחשבון התקזז מזמן, או שלא וזה בכלל לא משנה, כי בין בחור ובחורה שיוצאים ואוהבים לא אמורה להיות התחשבנות שכזו. כן, הכל נכון. אבל כמו בדיחה פנימית פרטית, הקטע הזה צץ כל פעם מחדש, והחלק המשעשע הוא שאני באמת התכוונתי להחזיר. רציתי לסגור את המעגל שנפתח ביום שהכרנו, וחלק ממני דחה את הפירעון עוד ועוד בגלל הרצון שהמעגל הזה יהיה רחב כמה שיותר.
לדוגמא, כשהיינו יחד בלונה פארק סתם כי מאוד התחשק לה ואני זרמתי, זה קיבל ביטוי. "את יודעת, יום אחד אני אשלם לך את החוב שלך."
"בטח תשלם," אמרה. לחייה היו סמוקים מההתרגשות של רכבת ההרים שהרגע ירדנו ממנה. "בריבית תשלם."
"לא טוב. את אמורה להגיד שאת מוותרת, ואני אמור להתעקש."
"לוותר? מה פתאום לוותר? זה עניין עקרוני, לא?" וסטתה כשיכורה, וכמעט כמעט התחככה ונגעה בי.
מצאנו ספסל ליד פסי הרכבת הזו של הילדים הקטנים, והתיישבנו עליו. אחרי כמה דקות של שתיקה מהסוג שיש בין שני אנשים שלא זקוקים למילים, היא אמרה, "תחזיר לי לפני שנתחתן."
"באמת?" ניעורתי. "ככה את רוצה?"
"כן. כשנשואים הכל משותף. אז לפני. נראה אם תזכור," הוסיפה בשובבות, והתיזה עליי ברד כחול עם הקשית שלה.
החזרתי לה חזרה, כמובן, והתנהגתי כאילו השיחה התמימה הזו לא עוררה בי שום דבר. אבל האמת שהזכרת החתונה חוללה בי משהו. כבר זמן רב שרציתי להציע לה נישואין, מאז שהתחלנו לצאת, והתלבטתי בין כמה אפשרויות קלאסיות. לא רציתי שזה יקרה תוך כדי שיחות "יחסינו לאן", כמו שבטח קורה אצל הרבה דתיים. רציתי להציע לה. ושהיא תתרגש, ותסכים.
ההחלטה נפלה על גבעת התמרים. המקום, שאותו מכירים רק בודדים, נמצא במרחק חצי שעה הליכה מאחד מישובי הדרום. מי שנמצא שם פעם אחת - מתחשמל. הגבעה המוצלת צופה על חמישה ישובים רחוקים, טובלת בכרי דשא מדהימים ושקטה כמו לפני אינתיפאדה. ביום של ראות טובה אפשר לקחת לשם מזרן, ולשכוח מהעולם. ולו רק גם העולם יכל לשכוח ממך.
אז לקחתי אותה לשם ביום שלישי אחד, אחרי שסיימנו יחד בחינה. מזרן כבר היה שם, המזרן העתיק שלפי המיתוס הביאו המטיילים שגילו את המקום אי שם לפני מלחמת העולם השנייה והשאירו אותו לטובת מדוייטי העתיד, ומזג האוויר היה מצוין. כשליבי פועם בהתרגשות דיברנו בקלילות של אחרי מבחן על הא ועל דא, על נושאים פעוטים וחובות של כסף קטן. וכשהרוח התחילה לנשב ועננים שחורים התקרבו מרחוק, היא שאלה אותי אם אני הולך כבר להציע לה נישואים או שאנחנו הולכים לשבת פה עוד הרבה.
* *
נעמה חזרה לחיים, שלב אחר שלב, וגם אני. הסתכלתי מהצד וראיתי כיצד היא בונה מחדש את חייה, כשלמעשה הייתי היחיד שהיה שם כדי לתמוך בה. הצטרפתי אליה כשניגשה לחברים משותפים שלנו, כאלה שזעמו עליה בגלל מה שעשתה לי. עודדתי אותה בשיחות ארוכות כשחששה ליצור קשר עם קרובי משפחה שאליהם נאלצה להתייחס בגסות תחת מרותו של בעלה. ובעיקר, הייתי איתה. אחרי שהאיש שאהבה הפך את עורו והתנכל לה תקופה ארוכה כל כך, התחושה הייתה שאין מי שאפשר לסמוך עליו באמת. אני חושב שבגלל זה חזרה אליי מלכתחילה. עליי, יותר מכולם, היא סמכה.
בלי להגדיר יותר מדי ובלי לדבר, מצאנו עצמנו יוצאים שוב. כששנינו פורחים שוב ומשקמים את עצמנו, חזרה שמחת החיים והביאה איתה את ההומור. חודש-חודשיים אחרי שיחת הטלפון ההיא ממנה, אנחנו יושבים יחד לאכול, ואני מביט בה, לפעמים לא כל כך מקשיב, ורואה אדם חדש. הצבע חזר ללחייה והברק לעיניה, מזכירים לי בדיוק את הבחורה שאליה התגעגעתי. כאילו דיבוק נוראי שכן בתוכה כל השנים והרס את חיינו, ורק עכשיו סר.
וכן, כמו שאמרתי, גם אני חזרתי לחיות. כמו שלא מרגישים עד כמה צמאים עד ששותים, גיליתי לפתע עד כמה הפך הדיכאון חלק מחיי עד שאפילו לא הבחנתי בכך. אבל עכשיו, שברי ההשפלה שלי החלו להתאחות. המעגל היה קרוב להיסגר. רק חוסר השינה בלילות עוד לא עבר לגמרי, וזה כנראה היה מפאת ההרגל. עדיין מצאתי עצמי מתהפך מצד אל צד, רק שלשם שינוי היו לי דברים טובים לחשוב עליהם.
המשכנו להתקדם הדרגתית. עקב בצד אגודל. הפעם זה היה קשה יותר, בעיקר בגלל התגובות של הסביבה, אלה שניתנים מאחורי הקלעים ואי אפשר לטעון שהם לא משפיעים על השיקולים. ליאור רצה להרוג אותי, למשל, ואמר ללא הרף ש"ברגע שהמנוולת תמצא מישהו אחר עם קוקו, שלא תבוא לבכות לי שוב." כל פעם כשהוא חזר על זה, חייכתי והרגעתי אותו. הבנתי את הדאגה שלו, אבל ידעתי שאין סיכוי.
קטע קשה באמת היה להביא אותה הביתה, אל ההורים. באמת עשיתי את זה קודם כל כמבחן, ולא כי היה לה מה לחפש אצלי. אבא שלי התנהג כרגיל, אם כי היה קצת אפאתי ומבולבל. אמא שלי הייתה קרירה, ואחרי שליוויתי את נעמה הביתה, היא אמרה שאני לא נורמלי. שהבחורה הזו מנוולת, וששכחתי כמה שהיא פגעה בי.
וכשישבנו על מגבת מול השקיעה של חוף הרצליה, והיינו די עייפים מרוב ויכוחים על צורתו ההנדסית של ענן, נזכרנו בזה יחד. ככה זה, תמיד כשיש שתיקה, נזכרים בהיסטוריה. להגנת היחסים בינינו יאמר שזה קרה לעתים נדירות. אבל זה קרה עכשיו.
היא שאלה, "מה אמא שלך אומרת?"
"שאת מנוולת," אמרתי בלי להניד עפעף. נעמה צחקה.
"היא לא אהבה אותי מהרגע הראשון."
עכשיו אני צחקתי, ונשכבתי לאחור. היא עשתה כמוני.
"ומה אתה חושב?"
הסתכלתי לשמים. לא היו הרבה ברירות אחרות. חיפשתי את הארנב שזז בינתיים לכיוון צפון, וחשבתי שמכאן היא צודקת והוא באמת נראה כמו מערבל בטון. פתחתי את הפה כדי לענות, אבל יצא משהו אחר. אולי זה קרה כי שנינו אהבנו את "מדברים בשאלות" של 'של מי השורה הזאת בכלל'. שיחות כאלה טובות יותר משיחות של שאלה ותשובה.
"נכון שלא תזרקי אותי שוב?"
שמעתי אותה נושמת. "ואז מה הסיכוי שלי לראות את הכסף שלי חזרה?"
"מה נראה לך?"
היא חשבה ככל הנראה על מענה הולם, שיתן לה מספיק נקודות.
"נועם?"
המערבל נעלם לו, והשמים כבר היו שחורים. "כן?"
"נכון שאתה כבר סולח לי?"
רק הרוח שרקה פתאום. וקיררה אותנו. והעננים התפזרו ולא היה על מה להסתכל יותר ממצב של שכיבה. אז התיישבתי והסתכלתי אל תוך עיניה.
"נעמה..."
היא הניחה שהחלטתי לוותר על תורי.
"תתחתני איתי?"
לקח לה רגע לבכות. אפילו שניים. ואז היא אמרה, "מה אתה חושב?"
הפעם - בלי חגיגות מיותרות. הווארט היה שקט ונטול חברים, אך לדעתי היה אף מוצלח יותר מהקודם. אפילו אמא שלי השתכנעה, בעל כורחה, שנעמה אינה מנוולת, והתנהגה כמו שהיה מצופה מאם של חתן לעתיד. גם מסיבת האירוסין הייתה בעיקר משפחתית. בכל זאת, בסרט הזה כבר היינו.
אבל מכאן והלאה, אני יכול להישבע שהציפייה הייתה כמו לחתונה ראשונה. נכון, היינו הרבה יותר חכמים, הרבה יותר שפויים, הרבה יותר יודעים שיש מה להפסיד. מוזר להסביר את זה, אבל כל הזמן חיפשנו מה לעשות שונה, כדי שהפעם לא תקרה טעות. זאת הייתה מחשבה שהתערבבה עם כל מסרון ששלחתי לה, אבל הגיעה גם לפרטים הטכניים. סגרנו אולם. סגרנו על להקה, וסגרנו על צלם. שלושתם שוני זהות לחלוטין מאלו הקודמים.
כשעל לוח השנה שלי היה כתוב בטוש אדום המספר שלושים ושלוש, חשבתי שמשהו בטוח ישתבש כי את השלב הזה אני לא מסוגל לדמיין כבר הלאה. ופתאום הטלפון צלצל. הוא צלצל, ואני החסרתי פעימה. לא יכול להיות, אמרתי. אין מצב. עניתי, זו הייתה היא. היה משהו חדש בקול שלה. משהו שונה.
"הגיע הזמן לקנות טבעת," היא אמרה. מאושרת.
הימים עברו מהר יותר משאפשר היה לדמיין. שבוע מדוד לפני החופה נפגשנו כמקובל בחתונה של חברים, ונפרדנו לשלום. מכאן, ידעתי, כבר אין דרך חזרה. עכשיו נפגשים רק בחופה. המחשבה הזו הסבה לי הקלה. השבוע עצמו הוא תופעה מדהימה: כל דבר שאתה עושה, כרוך איכשהו בארוע שנמצא בסופו. כל מחשבה מעורבת בו. תהיתי אם גם אצלה זה ככה למרות שהיא חווה את זה פעם שניה.
וביממת הרווקות האחרונה, ליאור ליווה אותי. הוא הסיע אותי לכותל, והיה צמוד אליי בשלבי הגילוח והלבוש, כי "עליי אי אפשר לסמוך לבד". אהבתי את זה. הערכתי שגם הוא הצליח להתעלות מעל ההרגשות הטבעיות שלו. פעם אחת אמנם נפלט לו שאני יודע מה הייתה דעתו בנוגע לקשר הזה, אבל מהר מאוד הוא חזר בו ואמר בשלב כזה הוא כבר סומך עליי בעיניים עצומות. חוץ מבגילוח, כמובן.
וכשהייתי ספון בחדר הייחוד וענבתי את העניבה, זה היה אחד הרגעים הבודדים שהייתי לבד בהם. ואז, מול המראה, כשברקע עולה ה"מהרה-מהרה" של החברים מהישיבה, התחילו להתרוצץ מחשבות הפאניקה. אולי היא לא תגיע. היא יכולה עוד לא להגיע, ואז הכל יתנפץ לי שוב.
קפצתי כשליאור נכנס לחדר. הוא נכנס בהיסוס. "נועם?"
"היא כאן?" שאלתי. "נעמה. ראית אותה?"
הוא נעמד מולי ונראה כאילו הוא מחפש את המילים הנכונות. סגר את הדלת מאחוריו "תבטיח לי שלא תצא מהכלים, טוב?"
העניבה שלי נתקעה באמצע הלולאה כשהיד שלי קפאה.
"אתה החתן המכוער ביותר שראיתי בחיים."
צחוק של הקלה נפלט ממני, והוא חיבק אותי. "היא כאן, אחי. והיא נראית מאוהבת."
אני לא כל כך זוכר את הדקות שאחר כך. פסיכולוגים מסבירים שכאשר יש התרגשות גדולה, המוח מוחק אירועים ומשאיר בעיקר תמונות. התמונה הראשונה היא שאני צועד בין אבי לאביה, מוקף באנשים אוהבים. הם לקחו אותי אליה. היא ישבה, מכוסה בהינומה ולבשה שמלת כלה לבנה כמעט כמו העור שלה. צעדתי אליה, וליבי פועם. הרמתי את ההינומה. זו הייתה היא. המכשול האחרון הוסר.
את החופה אני כן זוכר.
היא הקיפה אותי. ואמא שלי, ואמא שלה. התזמורת הייתה מעולה, ואני שמחתי שהחלפנו. ואז היא נעמדה לידי, ואני ברכתי על הטלית. והרב אמר דבר תורה. הוא דיבר על החשיבות של אמון בבית, ועל זה שמהרגע ששני בני אדם מתאחדים, אין דרך חזרה. זה לנצח. זה לתמיד. וקישר את זה לפרשות השבוע, אבל אני לא זוכר איך.
"עכשיו תאמר לה, 'הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל'."
נעמה הושיטה את ידה ועצמה את עיניה. ראיתי את אצבעה החלקה, ולא האמנתי שבאמת הגעתי לרגע הזה. לא יתכן. נעצרתי לכמה שניות. ואז עשיתי את זה.
היא חיכתה בעיניים עצומות לצמרמורת שתעביר בגופה הטבעת, אבל במקום זה חשה במגען הקר של מטבעות. מופתעת ודרוכה, פקחה את עיניה והביטה לכף ידה. שלושה שקלים ושבעים אגורות. היא נשאה אליי את עיניה.
"נועם...?"
"נעמה," אמרתי לה, והרגשתי שאני נשמע בכל קצווי תבל. הרגשתי שהרב מופתע גם כן, ומשתומם גם הוא. זה לא הפריע לי. "נעמה, כל כך הרבה זמן חיכיתי לרגע הזה. כל כך הרבה הכנות ומחשבות. אני אוהב אותך יותר מכל דבר אחר בעולם הזה. יותר מחיי עצמם."
הקהל שתק. אלה שהיו רחוקים, קלטו רק עכשיו שאני עושה משהו חדש. דממה השתררה.
"הנה הכסף שאני חייב לך, נעמה. אל תכעסי שקלקלתי לך את החופה, אבל את צדקת. חובות זה עניין עקרוני. זה עניין של כבוד. חובות צריך לפרוע."
היא בלעה את רוקה, וכף ידה הרועדת נסגרה על הכסף. היא ניסתה להעביר אותו ליד השנייה, אבל נעצרה באמצע פעולתה כשראתה מה עשיתי. כשראתה שאת הטבעת שלה, זו שבחרנו יחד אחרי עמל של שעות, השלכתי על הרצפה המכוסה במשי. היא התגלגלה על צידה כמו מטבע, עד לנקודה במרחק שני מטרים שם המשיכה להסתחרר על מקומה, ואז מצאה מנוחה.
אף אחד לא הרים אותה.
"נחשי מה, אהובתי?" אמרתי לתוך המיקרופון, בקול ברור. "הגיע יום הפירעון."
התרתי את קשר העניבה, והסרתי אותה מצווארי. נתתי אותה לליאור, העד ההמום, שעמד ליד הצלם שהפסיק לצלם.
דממה. עיניה היו פעורות לרווחה. היא ניסתה לדבר, אבל כבר לא היה למי. כי אני ירדתי מהחופה בצעד בוטח, ודילגתי לי בין הקהל החוצה מן הגן. אף אחד לא הוציא מילה. אף אחד לא העז לעצור בעדי. בפיזום קל נכנסתי אל הרכב שהכנתי לי מבעוד מועד, והתנעתי אותו. מבטה ההמום לא סר מעיני רוחי ולו לרגע אחד.
לקחתי רוורס בחניה, וידעתי שהלילה אישן בשקט. אז נכון, יצרתי כמה בעיות חדשות. אבל המעגל נסגר כמו שתמיד רציתי. סוף סוף שילמתי לה את החוב, למנוולת הזאת. בריבית שילמתי.
לק"י א. שדכן (או אתר שידוכים) ב.לפגוש אותו באקראי ג. צ'ט באינטרנט ד.אחר_____? אתם יכולים לענות על כל השאלות או על חלקם או סתם להביע דעה בעניין! מאוד מענייין אותי לשמוע מה אתם חושבים על הנושאים הנ"ל.
10 שאלות שנוגעות לדייטים....
אור77בחורה מביאה את ארוסה לבית הוריה.
ההורים מגלים, שהבחור חרדי.
כשהנשים הולכות לשטוף כלים, שואל האב את הבחור: 'במה אתה עובד?'
עונה הבחור: 'אני לומד תורה'.
שואל האב: 'ואיך תפרנס את בתי?'
עונה הבחור: 'אני אלמד תורה ואלוהים יעזור לנו'.
שואל האב: 'ואיך תקנה לבתי מתנות?'
עונה הבחור: 'אני אלמד ואלוהים יעזור לנו'.
שואל האב: 'ומי ידאג לאוכל לילדים?'
עונה הבחור: 'אני אלמד תורה, ואלוהים יעזור לנו'.
לאחר שהבחור הולך, שואלת הבחורה את אביה מה דעתו.
עונה האב: 'בחור טוב, אין לו עבודה, אין לו שאיפות בחיים אבל הדבר הכי חשוב,
הוא חושב שאני אלוהים'.
ט'
איזה יופי לי!ט'
אור77
צופיה20
shukiבס"ד

בשעה טובה ומוצלחת (לאחר שהניסוי בשווייץ עבר בשלום, וכולנו כאן חיים וקיימים ב"ה
) מחר מתחיל הסבב ה-3 של שמירת הלשון!!!
כולכם מוזמנים לכתוב בשרשור זה בנושא שמירת הלשון
כיד ה' הטובה עליכם.
בהצלחה רבה לכל שומרי הלשון!!!
ויהי רצון שהמבצע יפעל את פעולתו ויפתח שערי שמיים לזכות כולנו!
פרטי המבצע בתגובה הבאה (נשלחו גם לכל שומרי הלשון)

דרדוסית,
ט'
ומשה4 !!!

ט'
אחלה פירושים!מה אתם אומרים על זה
אני אהבתי מאד
לחברי/ות הפורום, תגידו על מה מדברים בפגישה עם בחור? חוץ מכל השאלות הסטנדרטיות כמו מה אתה עושה בשעות הפנאי וכמה אחים יש לך? קורה לי הרבה פעמים שאני מגיעה לפגישה ופשוט חוטפת בלק אאוט מול הבחור... רגעים של שתיקות מביכות... מה עושים?? האם זה קורה גם לכם? מהי עצתכם? אשמח מאוד לשמוע עצתכם.

, וכך בונים את הקשר... וגם.. נוצרת פתיחות ביניכם.
)

בס"ד
שכן שלי טס לאומן.
מי שרוצה שמות לברכה מוזמן לשלוח לי מסרישי\ לשרשר כאן.
[עדיף מסר"ש או שיחה אישית, כי השירשור ירד למטה באיזה שלב.]
שנזכה לבשורות טובות!
נתבקשתי להודיע בשם האחראים
מפגש 7 ברכות לידידינו משכבר הימים אסתרי'ה (רעיה) ואייל
יתקיים אי"ה ביום ראשון כ"א אלול, בשעות אחה"צ.
חסרים כמה בחורים למניין. גם אם אתה מכירים / זוכרים אותם מכאן-תבואו!
כולם מוזמנים!!
אל תתנו לי לעשות זאת
באו גם כן.
והעוסקים במלאכה יישר כוחם!