מה זו רמה דתית גבוהה? עצם המושג הזה, הוא מושג של צעירים.
כלומר, אנחנו נוטים לייחס רמה דתית גבוהה למי שחי חיים דתיים רגשיים יותר. הוא מוקף בהווי של מצוות, ומרגיש קירבת אלוקים. הדגש הוא - הוא מרגיש!
אבל, מכיון שכצעירים אנחנו לא מכירים הרבה צורות שונות לראות את העולם, אנו בטוחים שיש דרך מסוימת שבה צריך להתנהג אדם דתי, ולא מקבלים שום דרך שאינה עולה עם דרך זו. הניתוח שלנו הוא איננו שכלי, מהסיבה הפשוטה שאנחנו לא מכירים מספיק פרטים כדי ליהפך לשכליים בנקודה זו. אנחנו רגשיים נטו בכל הקשור לדת.
הדתי הגדול מתפלל בכוונה, לומד בהתמדה ובשמחה, מקיים מצוות ברדיפה, ובעיקר - רואה את העולם הרבה יותר כשחור ולבן מאשר בצורה אפורה או צבעונית.
זה נכון לא רק לגביי רמה דתית, אלא לגביי כל דבר בו האדם משייך עצמו למחנה מסוים, או לאמונה מסויימת. למשל, גם בפוליטיקה הצעירים הרבה יותר נסחפים ומרגישים מאשר המבוגרים. במלחמה על ארץ ישראל (שבעיניי הרבה אנשים היא מלחמה דתית) הצעירים הם הקול הרדיקלי ביותר - עיין ערך נוער גבעות.
באופן טבעי, ככל שחולף הזמן, והאדם מגלה שהמלחמות לא נגמרות, אלא ממשיכות כל החיים, ויש כיווני הסתכלות שונים, ויש הרבה מאד מקום לניסיון ולסבלנות - האדם נהיה פחות רדיקלי, מיליטנטי, דתי פאנט.
זה מאד פשוט - אנחנו חיים את כל חיינו במתח דתי גבוה מאד, בעיקר בגלל שכולנו מגיעים מבתים ומהשקפה כללית/מערבית. ולכן נקודות המפגש בין הדת לבין התרבות בחוץ יוצרות מתח גבוה. כצעירים, אנחנו מרגישים זאת לראשונה בעוצמה הגבוהה ביותר, ולכן אלה הנחשבים לדתיים ביותר, הם שנלחמים רגשית יותר מכל אחד אחר. לאחר שמגלים שהמתח הזה לא מרפה, ובפועל המלחמות האלו ימשכו כל החיים, נרגעים קצת, לומדים להסתכל על זה אחרת, ומקבלים את הדברים בצורה שונה.
לכן, נראה לי שצריך להגדיר בצורה שונה לחלוטין מי הוא דתי יותר מאחר - זה לא הרגש החזק דווקא, או ההליכה העיוורת אחרי האמונה הרווחת.
מי שפוטר את חומרת אחד הפוסקים מהסיבה הפשוטה שזה נראה לו "לא סביר בכלל" ויש לו פוסק אחר לסמוך עליו - האם הוא ייחשב לדתי גדול? בד"כ לא! בד"כ יצפו מהדתיים להחמיר. [לדוגמא - בד"כ מקובל לומר שדתיים רציניים לא אוכלים חלב נוכרי. ואם יבוא אדם ויגיד שהוא אוכל חלב נוכרי כי הוא סומך על סברתו של ר' משה פיינשטיין, בד"כ הוא ייחשב לפחות רציני. למרות שזה בהחלט לא מחויב שהוא כזה. - עזבו את הדוגמא, זה רק להמחיש]
הכוונה היא שאנחנו מקשרים תמיד בין הליכה קיצונית אחרי משהו - לרמה דתית גבוהה. בעוד בפועל צריך לדעת להתחשב בהרבה מאד גורמים. לכן, אדם דתי צריך להיות בראש ובראשונה אדם שקול, והבעיה שלנו היא שאנחנו לא מזהים זאת כך.
אלא שכל מה שכתבתי עד עכשיו טוב ויפה תיאורטית. אבל בפועל רואים שככל שעולה הגיל, ההקפדה על מצוות הופכת להיות חלשה יותר. ואם זה כך, הרמה הדתית בעצם יורדת.
אז זהו, שלא ברור לי שזה כך. כי נראה לי שאלה שרמת ההקפדה על מצוות יורדת אצלם, הם אלה שלפני כן קיימו והאמינו כחלק מהווי חברתי. ובאופן טבעי כשמתבגרים ומתנתקים קצת, זה יורד. כלומר הם באמת חשים ורוצים את זה, אבל בעיקר בגלל שזו תופעה חברתית (והם לא מבינים שזו הסיבה. ואגב, זה לא דבר רע. ככה רוב האנשים עובדים) ובנקודה זו, זה כך במיוחד בציבור הדתי לאומי.
אז ברור שככל שנחשפים לחברה פחות דתית - הרמה הדתית תרד. אבל אדם שיתבגר ויקיף עצמו בחברה דתית מאד, יהיה דתי כמוהם.